תלמידים, היום נלמד על איך ההורים שלכם מייצרים אצלכם רגשי אשם

"ההורים שלכם לא אשמים. ככה לימדו אותם בבית הוריהם". המורה שרון כהן, מלמד את תלמידיו איך להפסיק להרגיש כל הזמן אשמים וגם מה זה "פאסיב-אגרסיב"

שרון כהןפורסם: 04.04.18 08:37
"אחד מכאביי העמוקים ביותר הוא כאב רגשי האשם. זה כמו לחיות בתוך בית משפט תמידי, בתוכו יש נאשם, קטגור ושופט". צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
"אחד מכאביי העמוקים ביותר הוא כאב רגשי האשם. זה כמו לחיות בתוך בית משפט תמידי, בתוכו יש נאשם, קטגור ושופט". צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)

הוא נכנס לשיעור באיחור. שפת הגוף השפופה שלו משדרת "אשמתי, בגדתי, עוויתי. יאללה, המורה, תכעס עלי ונגמור עם זה". בפעמים הראשונות בהן זה קרה בכיתה שלי, בשנתי הראשונה כמורה, פשוט שתקתי וחיכיתי שישב במקום. אחרי מספר פעמים קלטתי פתאום שאני משתף פעולה עם אלימות סמויה. אני משתף פעולה ומחזק תופעה שאני עצמי סובל ממנה כל חיי.

 

איך אמרת שקוראים לזה? פאסיב אגרסיב?

בבית בו גדלתי רגשי אשם היו אמצעי שליטה. כך היה אז בתרבות הכללית. האנשים המשמעותיים סביבי החזיקו ביד שלהם חוט דיג שבקצהו יש קרס הנעוצה בתוך הלב שלי. מדי פעם הם משכו בחוט הזה וזה הניע לפעולה - מחשבתית או התנהגותית, אבל בעיקר - זה כאב. אף אחד לא עשה זאת בכוונה ובאופן מודע.

 

בוקר אחד החלטתי לעשות מעשה. עצרתי את הילד המאחר ובאופן תאטרלי, כדי להעביר מסר, הסתכלתי בשעון שאין לי על פרק היד. הילד היה מוכן למשפט ההמשך שלי, שהגיע בצורת "למה איחרת? צא החוצה, דפוק בדלת ואז תכנס". הוא היה בטוח שזו עוד צורת ענישה. עונש זה דבר "טבעי" לילדים, ובכלל.

 

כשהוא יצא החוצה וסגר את הדלת, אמרתי לילדים בכיתה, שברגע שהוא נכנס, כולם מוחאים לו כפיים. הוא דפק בדלת, עניתי "כן, תכנס" ואיך שהוא פתח את הדלת, כל הכיתה הריעה לו במחיאות כפיים. הפנים שלו זרחו תוך שניה.

 

אז הסברתי לילדים מה ראיתי בשפת הגוף שלו ושל כל מי שהגיע באיחור. שיתפתי מהם רגשי אשם מבחינתי. סיפרתי להם על פאסיב-אגרסיב ועל כך שלמבוגרים יש נטיה לשנות התנהגות של זולתם על ידי צביטה רגשית, צביטה בלב. תוך כדי שהסברתי את זה לילדים, חלקם התפרצו, עם חיוך חצי משועשע - חצי כאוב: "יווו, אמא שלי עושה לי את זה כל הזמן. איך אמרת שקוראים לזה? פאסיב אגרסיב?"

 

רג-שוט אשם

אחרי אותה סיטואציה נפתח בכיתה דיון על רגש אשמה, על השליטה באמצעות רגשי אשם באחר, על זה שאנחנו לא עושים את זה במודע. זה הפך כבר משהו אוטומטי אצלנו. שוחחנו על כך שהמבוגרים פועלים ככה מול ילדים ומול עצמם, כי כך תקשרו איתם בילדותם.

 

דיברנו על זה שאפשר להביע את הצורך המבוקש, בלי הצביטה בלב. דיברנו על כך שאפשר ליצור מוטיבציה חיצונית ע"י ענישה, פאסיב אגרסיב, "רג-שוט" אשם וכולי או ליצור מוטיבציה פנימית, שנובעת מהקשבה שהיא תולדה של כבוד הדדי. הם גמעו כל אות בשיחה הזו.

 

החלטנו שמהיום בכל פעם שמישהו מאחר, כולנו מוחאים לו כפיים, שייכנס בהרגשה סבבה. ואז ילד אחד התפרץ: "מה? אם זה ככה, אז אני אאחר בכל פעם".

 

"בכיף. אם בא לך מחיאות כפיים כדי להרגיש טוב יותר, אז אני בשמחה אחכה לך כמה דקות וכולנו נמחא לך כפיים". התכוונתי לזה.

 

אחד מכאביי העמוקים ביותר הוא כאב רגשי האשם. זה כמו לחיות בתוך בית משפט תמידי, בתוכו יש נאשם, קטגור ושופט. וכולם אני. לאחרונה אני עובד באופן מודע על להוציא אותי זכאי בכל משפט. אני פשוט מחליט בשביל השופט מה לקבוע לנאשם - זכאי.

 

הוא לא מקשיב תמיד. אני לא שופט את השופט. זה מה שנצרב בו כל השנים הראשונות שלו בתוכי. לאט לאט אני מאמץ את הגישה החדשה - לדון (עצמי) לכף זכות. כשאלמד לדון עצמי לכף זכות, אדע לדון כך גם אחרים. 

 

הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
me אני?
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.