הגילוי שיש לי "בית של רוסים" נחת עליי בפתאומיות, ואת תשומת לבי לעניין הסבה דווקא ילדה צברית. הייתי בת עשר, באמצע שיעור היסטוריה שהתקיים בחודשים הראשונים למגורינו ברעננה - עיר שהייתה התחנה החמישית שלנו בארץ מאז שעלינו מקייב.
יום קודם לכן אירחתי אצלי בבית צמד בנות מהכיתה, כדי שנכתוב יחד עבודה על זאב ז'בוטינסקי – אחר צהריים תמים שהפך לחוויה אנתרופולוגית לשלושתנו. היה מוגזם לצפות משותפותיי למשימה שלא יחלקו את רשמיהן עם ילדי הכיתה, ובקולניות.
אחרי שהמורה השתיקה את קולות הצחוק והשיבה את הדיון למנהיג הציוני, התפניתי להתמודד עם המציאות החדשה בראייה מפוכחת. למרות העובדה שהמושג "בית של רוסים" היה זר לי, הבנתי היטב על אילו חוויות ואלמנטים מצופה ממני לוותר כדי לטשטש את עקבותיו: אמי במטבח, ממרקת את הסכו"ם וכלי התה של אמה תחת השמש הים-תיכונית בכל שבת בבוקר; חבל כביסה שעליו מתנפנפות מפות שולחן עם רקמה אדומה, לצד ציפות שמיכה עם חיתוך בצורת מעוין במרכזן; מדפים עמוסים ספרים ברוסית, בכריכות כמעט זהות; מאות התמונות ממצלמת הזניקס המשפחתית, שמתעדות את מה שאמי מכנה "החיים הקודמים"; וכמובן, האפלה שהתגנבה לעיניה כשסיפרה זיכרונות מילדותה. עד סוף היום כבר גיבשתי רשימה של כל הסממנים שעליי לעקור מחיי. רציתי להיות כמו כולם.
התערוכה החדשה Total red: Design, באוצרותן של דנה אריאלי, סוניה אוליטסקי ונאדיה באקורדזה, נפתחה אתמול (חמישי) בבית האמנים בתל אביב, כמאה שנים לאחר המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות. המוצגים בתערוכה, שלוקטו מעולמות תוכן שונים (טקסטים אידיאולוגיים, תזונה, חינוך ופנאי), משקפים היטב את הנרטיב של העיצוב הסובייטי. פיענוחו מסביר מנטליות של מיליוני אנשים, שאת חייהם הוא הכתיב.
מתבונן שלא חווה את המוצגים האלו כחלק משגרת חייו יראה בבירור את השקפת העולם הקטלנית הצפונה בהם. אך אותי הם מחזירים אל הבית הרוסי, שבשנות העשרה שלי התעקשתי לעקור מחיי באובססיביות גדולה, והיום הוא הנמל שממנו אני יוצאת אל העולם.
כפי שמציינת פרופ' דנה אריאלי בהקדמה של קטלוג התערוכה, הנצחתם של מנהיגים ומשטר בתרבות אינה דבר יוצא דופן. "בסוף המאה הראשונה לפני הספירה הופיעו ברחבי רומא פסלים בדמותו של אוגוסטוס, קיסר רומא הראשון. בחלוף השנים הקים אוגוסטוס את מקדש השלום, על מנת להנכיח במרחב את התקופה השלווה שהעתיר על רומא לאחר שנים של מלחמת אזרחים".
אך בשונה מתקופות קודמות, המשטרים הטוטאליטריים של המאה ה-20 לא הסתפקו בערוצים של התרבות ה"גבוהה". אריאלי מסבירה: "הרצון להשיג שליטה מוחלטת בתקשורת הוביל לגיוסה של התקשורת החזותית אגב התמקדות בטיפוגרפיה, בקריקטורה ובכרזה. הצורך להשיג האחדה, לדוגמה בעולם החינוך, תבעה שליטה לא רק בתוכני הלימוד אלא גם בנראות שלהם. מאיירים התבקשו לעצב ספרי לימוד וספרי ראשית קריאה שנועדו לתרגם ולפענח את השקפת העולם של הדיקטטורים לעולם החזותי".
חשוב להזכיר שהמושג "עיצוב" נאסר לשימוש בברית המועצות מאז המהפכה, והותר שוב רק בשנות השמונים של המאה העשרים. "הממשל הסובייטי התייחס בשמרנות יתרה לעולם המושגים הבורגני, אשר נתפס כהשפעה שלילית של תרבות המערב על המערכת המבודדת של החיים הסוביטיים", כותבות האוצרות.
באופן טבעי ובהתאם למגבלה הזו, העיצוב הסובייטי היה מדעי ומעשי מאוד, ועולם ההקשרים שלו נכבל למנעד הסמלים והדימויים המצומצם של המנהיג והמשטר. למשל, גונו האדום של הקומאץ' – בד כותנה דק שממנו ייצרו את הדגל – הפך לצבע הלאומי והמזוהה ביותר עם התרבות הסובייטית, סמל לדם שנשפך בשם ערכיה מחד, ולסכנה שנשקפת למתנגדיה מאידך.
לצידו הדהד הסמל הידוע של הפטיש והמגל, שנגזרות יצירתיות שלו מוצגות בתערוכה, וכמובן - דיוקנאותיהם של סטלין ולנין.
בניגוד לחפצים הללו, שמשקפים את האידיאולוגיה הסובייטית במובהק, מספרים המוצגים בקטגוריית "משפחה וילדות" סיפור אחר. חפצים שממחישים לאיזו רזולוציה ירדה השליטה הטוטליטרית בחיי אזרחיה, עמוק אל תוך היומיום האינטימי. למשל, בולטת הא-מיניות שהכתיבה המעשיות שנדרשו אזרחי המשטר להפגין, וששירתה את כוונתם של המנהיגים להרחיק את האזרחים מהמתירנות (היחסית) של המערב. כשאני מביטה בבגדים התחתונים שמוצגים בתערוכה, אני לא רואה דבר פרט להישרדות.
נישה שונה, שגם לה יש ייצוג בתערוכה, הינה המטבח ונגזרותיו. בעוד שאת כל החפצים והטקסטיל יכולתי לצמצם אל המרחב הביתי שלי, הרי שאת טעמיי במזון - שפיתחתי ביחס למטבח הסובייטי, היה הרבה יותר קשה למחוק.
כשחזרתי הביתה מאותו יום גורלי ציוויתי על אמי להחליף את פרוסות הלחם בריבה בפיתה עם חומוס, סירבתי לאכול את מרק הבורשט המסורתי ואת הלחם עם החמאה והקוויאר. בניגוד לחופש היחסי שניתן לי בגיל 10, לבחור את התפריט שלי, בברית המועצות הסטליניסטית הוכתבו כללי התזונה בקשיחות. ספרי הבישול היוו כלי שרת דמגוגי-פוליטי, בניסיון לחנך את העם "לטעמים הנכונים", שהתבססו על מצב התזונה במדינה.
קבוצת המוצגים המסקרנת ביותר בתערוכה, שאותה לא הכרתי מהבית הרוסי שלי, הם חפצים פרקטיים שהיוו מעין ''סוס טרויאני'', אפשרו יצירה של אמנות ותרבות עצמאיות ושיקפו את תהליכי ההתנגדות של נתיני המשטר. כך, למשל, הופעתם של רדיו טייפים אפשרה להעתיק מוזיקה אסורה, מכשירי הרדיו החדשים פתחו צוהר לגלים מערביים, מכונות הכתיבה עזרו בהפצת ספרות מצונזרת, ויצרו עולם נפרד של הוצאות לאור עצמאיות.
לצד המוצגים ההיסטוריים כוללת התערוכה גם עבודות עכשוויות של אמנים ומעצבים ישראלים, שיש בהן אלמנטים המזוהים עם העיצוב הסובייטי. בחלק מהעבודות הקשר לעולם המושגים והחפצים הקומוניסטיים גלוי ומוחשי, באחרות הוא קונספטואלי ועקיף. כל העבודות משקפות את העובדה שהעבר כנראה עדיין רלוונטי.
מבין עשרות החפצים בתערוכה אני מתעכבת על פריט קטן בקטגורית ה"משפחה וילדות" – קישוט עץ אשוח בצורת קוסמונאוט, ניצב על אטב; הבטן הרכה של הבית הרוסי שלי. נוביגוד, ערב השנה האזרחית החדשה, היה החג היחיד שלא התבסס על פולחני מדינה-מנהיג, מועד של אסקפיזם משפחתי עבור האזרחים.
עבור רבים שעלו מברית המועצות לארץ, הנוביגוד הוא מנהג יחיד שיכלו לקחת מחייהם הקודמים מעבר לים. בתחילת לימודיי בבצלאל, יותר מעשור אחרי השיעור על ז'בוטינסקי, נזכרתי בחג שהפסקנו לציין וחשבתי שעץ האשוח והקישוטים שליוו את המסע שלנו מקייב יכולים להיות נושא טוב לפרויקט צילום. התקשרתי לאמי מדירת השותפים שלי בירושלים ושאלתי אם אוכל לאסוף אותם ממנה בביקורי הקרוב. היא ענתה לי בפשטות שהתבשלה שנים: "זרקתי אותם, הרי ביקשת שנפסיק לחגוג". המשפט הזה פילח את לבי. ידעתי שהמחיקה הושלמה. עכשיו, מהמקום הרחוק הזה, הייתי מוכנה לחזור הביתה.
השנה, חמש שנים לאחר ששבנו לחגוג את נוביגוד, קנינו סוף סוף עץ אשוח חדש. בקצהו נעוץ כוכב אדום נוצץ, שהיום – במקום ובזמן האלו, מסמל עבורי חירות מוחלטת.
--------------------------------------------------------
לחצו על התמונה למסעם של הצלם גדעון לוין והוריו, בחזרה לאוקראינה: