הצל שלי ואני: "הפרעת אכילה היא לא משהו שנרפאים ממנו"

    "היא איתי כל הזמן ומעצבת כמעט כל רגע בחיי". למרות השנים שחלפו, ליבי בגנו־סימון מסבירה למה גם אחרי שחזרה לאכול, לא נפרדה מהאנורקסיה לעולם

    אכלתי בדיוק את המינימום שיאפשר לי להפציץ בלימודים ועדיין להוריד עוד 300 גרם מדי יום (צילום: Shutterstock)
    אכלתי בדיוק את המינימום שיאפשר לי להפציץ בלימודים ועדיין להוריד עוד 300 גרם מדי יום (צילום: Shutterstock)

    כמעט אין לי תמונות מהתקופה ההיא. מצחיק לחשוב כמה השקעתי והקרבתי כדי להיות רזה ולדעת שאין ממש תיעוד לימי הזוהר האנורקטיים שלי. זה קשור ככל הנראה לעובדה שלאנורקסיה שלי לא היה שום קשר לרצון להיראות טוב או להידחס לג'ינס במידה 36. לא. האנורקסיה שלי הייתה פשוט משהו שהייתי ממש ממש טובה בו. וככל שנהייתי יותר טובה, כך גבר הרצון להצטיין אפילו יותר. לא הייתי בתחרות עם אף אחד מלבד עם הצל השדוף של עצמי. אותו גבעול שנשא על כתפיו ראש אבטיח, שהלך ונהיה עצום יותר ככל שהגבעול שהחזיק אותו הלך וקמל.

     

    אנורקסיה מתוארת לנו תמיד בנקודות הקיצון הכי מחרידות שלה. ההפחדה הזו ברורה כי היא מיועדת להרתיע, להלחיץ ולהזכיר שזו לא רק מחלה שמצטלמת טוב לסרטים חינוכיים בערוץ לייפטיים. זו מחלה שמתים ממנה. ומי שלא מת ממנה ומצליח לעשות יו־טרן בנקודת האל־חזור הפיזית, פשוט צריך לחיות עם ההימצאות הארורה שלה בחייו, כל יום, כל שעה. כן, הנה ניוז פלש מאחת שיודעת: הפרעת אכילה היא לא משהו שבאמת נרפאים ממנו.

     

    "האנורקסיה שלי הייתה פשוט משהו שהייתי ממש ממש טובה בו. וככל שנהייתי יותר טובה, כך גבר הרצון להצטיין אפילו יותר. לא הייתי בתחרות עם אף אחד מלבד עם הצל השדוף של עצמי"

    הייתי בתואר ראשון כשהכל התחיל. לא נערה מושפעת ונגררת, אלא אישה צעירה ומודעת. אבל הספיק משהו אחד שיערער את השליטה המוחלטת לכאורה שהייתה לי על כל היבט בחיי כדי לשלוח אותי לחפש משהו שיחזיר לי אותה. אני תמיד מדברת על התקופה הזו בפתיחות ובכנות, אבל כששואלים אותי מה היה הטריגר להכל, שם אני דווקא מתכווצת במבוכה.

     

    פרידה מבן זוג. יש את זה ביותר קלישאה? אבל עם השנים למדתי לחיות עם העניין הזה בשלום, ולהבין שאם זה לא היה זה, זה היה משהו אחר. וכן, גם להכיר בעובדה שפרידה ממי שהיה האהבה הראשונה שלי ובמשך שלוש שנים היה חלק עצום מחיי היא סיבה לגיטימית לחלוטין לצאת מאיזון. אני, כמובן, לקחתי את היציאה הזו מהאיזון הכי רחוק שאפשר לדמיין, אבל זה כבר משהו שמאוד אופייני לי. תמיד באקסטרים. פרופורציות זה לחלשים.

     

    שליטה היא משהו שמגיע בכל מיני צורות וגדלים. באותה מידה יכולתי גם להחליט שאני מתחילה לסדר את הארון שלי לפי צבעים, או להתחיל להיכנס לחדרים ברגל ימין. אבל תמיד הייתי קצת מלאה, ופרידה היא אחלה תירוץ להתחיל דיאטה ולתת בראש עם קצת כושר, אז למה לא?

     

    כל עצם שהפכה בולטת הייתה הישג

    בניגוד למה שבטח רבים חושבים, אף אחת לא קמה בבוקר ואומרת: "היום בא לי לנסות אנורקסיה ולראות איך זה יושב עליי". זה לא כמו להתחיל חוג ולבדוק אם הוא מתאים. אנורקסיה היא חתרנית ומתוחכמת. היא מתחילה כמחשבה על איזו דיאטת בזק קטנה שתנסי כדי להוריד את הכמה קילוגרמים המציקים האלה שנדבקו לך לתחת, אבל עד מהרה נכנסת לך מתחת לעור ומערפלת אותך לחלוטין. המציאות שאת חווה בכל הנוגע לגוף שלך לעולם לא תשוב להיות אותה מציאות. חמור לא פחות: היא לעולם לא תשוב להיות המציאות ששאר העולם חווה בכל הנוגע למשקל שלך. כל היבט אחר בחייך יכול להישאר רציונלי, אבל לא שם. לא איתה. היא לא תיתן לך.

     

    אנורקסיה היא מחלה נוראית, ולא רק בגלל מה שהיא עושה לגוף. אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל התעתוע הנבזי שהיא מייצרת. עוד לפני האבחנה, ולפני שנגררתי לטיפול על ידי הוריי האהובים שלא ידעו נפשם מרוב דאגה – לפני כל זה, כשהייתי בשיא המחלה, רחוק מהבית, במעונות האוניברסיטה – ממש, אבל ממש פרחתי. כל 200 גרם שירדו היו חגיגה. כל עצם שהפכה בולטת הייתה הישג. כל ארוחה נוספת שעליה הצלחתי לדלג הייתה ציון לשבח. כל סיגריה או כוס קפה או תפוח שהחליפו מה שהיה אמור להיות מזון אמיתי וממלא היו לחבריי הטובים ביותר.

     

    לא באמת הרעבתי את עצמי, כי היו לי לימודים להצטיין בהם. הרי השניים הלכו יד ביד. סיימתי את התואר בהצטיינות יתרה כי הצטיינתי גם באנורקסיה. לא נתתי לה לשבש את מוחי. אכלתי בדיוק את המינימום שיאפשר לי להפציץ בלימודים ועדיין להוריד עוד 300 גרם מדי יום. ככה אני, אובר־אצ'יוורית.

     

    סיפור ההחלמה והטיפול שלי רחוק מלהיות מיוחד, אבל הוא נרשם ללא ספק כניצחון חשוב. אם לומר זאת בפשטות, לא הושארו לי הרבה ברירות. אני באה ממשפחה חמה ומלוכדת, וכשהוריי ניסו הכל כדי להביא אותי למצב שבו אני רואה את המציאות לאשורה – וכשלו כמובן – הגיע שלב ה־Tough Love. עכשיו, כשאני בעצמי אמא, אני מוקירה אותם אפילו יותר על הגישה שנקטו.

     

    כשהילד שלך הורג את עצמו לאט ובמתודיות, וכשלדבר איתו בהיגיון מפסיק להיות אופציה, חייבים להוציא את התותחים הכבדים. אותה אהבה קשוחה אילצה אותי, כפתה עליי ואנסה אותי ללכת לראות פסיכולוגית שמתמחה בהפרעות אכילה.

     

    לא משנה כמה הייתי מאוהבת בדמותי השדופה, אהבתם של הוריי מעולם לא הפסיקה להיות הדבר הכי חשוב לי. התהום שההפרעה שלי איימה לפעור בינינו הייתה קשה מנשוא, אפילו כמחשבה.

     

    שנתיים בלי אף פרוסת לחם

    עבר המון זמן, אבל לבסוף השתכנעתי (גם אם חלקית) שאין מזימה עולמית לגרום לי להשמין ושהמשפחה שלי לא מקבלת תמריצים כדי לפטם אותי. הבנתי שאאבד את האנשים היקרים לי מכל אם לא אשתף פעולה. אני מודה, בתחילת הדרך הלכתי רק כדי לרצות את הוריי. כדי לומר להם: "הנה, ראיתם? הלכתי". לא עניין אותי להשיג תוצאות, כי תוצאות משמען היה שאשמין. עניין אותי שהוריי יהיו מבסוטים ורגועים וייתנו לי לחזור לאכול את התפריט האפרורי שלי בשקט.

     

    ישבתי בטיפול כמה שבועות טובים עד שהסכמתי להתחיל לנבור בנבכי נפשי. אינני זוכרת מה גרם לי להתחיל לדבר לבסוף, אבל אני מנחשת שזה היה קשור לעובדה שבאותה נקודה הייתי אחרי שנתיים שבהן לא אכלתי לחם. הרגשתי געגוע, וחשבתי שאולי האישה הנחמדה בכורסה שמולי תאפשר לי לחזור לאכול פחמימות בלי שאצטרך לעשות 1,000 כפיפות בטן אחרי כל לחמנייה שאעז להכניס לגופי.

     

    "לקבל דיאגנוזה שיש לך מחלת נפש זה לא בדיוק היילייט בחיים של בן אדם, אבל האבחנה עזרה לי לקבל את עצמי קצת יותר בסלחנות. הגילוי מחדש של חדוות האכילה היה מרגעי השיא של חיי"
    מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לדבר. וואו, כמה אני אוהבת לדבר. אבל דווקא על הכורסה, בבוטקה החמימה בחצר ביתה של המטפלת שלי, המילים לא הגיעו. לא רציתי לפשפש, לא רציתי לרדת לעומקים, לא רציתי לחטט בפצעים. רציתי לומר לה: "גברת, הנה הצ'ק. אם מישהו שואל, תגידי שאני אוכלת לך את הראש עם כפית ומתקדמת נפלא". בכל זאת, עם כל מפגש הבנתי יותר ויותר שיש דברים שאפשר לדבר עליהם רק – ואך ורק - עם אדם שלא מכיר אותך. שלא גידל אותך או גדל איתך. אדם שבא לעבוד, ולא לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך. כשהתחלתי לראות אותה דרך העדשה הזו, התחלתי לדבר. הסכר נפרץ.

     

    לקבל דיאגנוזה שיש לך מחלת נפש זה לא בדיוק היילייט בחיים של בן אדם, אבל מאידך גיסא, האבחנה עזרה לי לקבל את עצמי קצת יותר בסלחנות. הגילוי מחדש של חדוות האכילה היה מרגעי השיא של חיי. הייתי כמו תינוק שמתחיל לאכול מוצקים וטועם את העולם בפעם הראשונה. ידעתי שלא משנה מה יקרה, לעולם לא ארעיב את עצמי יותר.

     

    עליתי במשקל מהר. מהר מאוד. היא אמרה לי שזה יקרה וביקשה שלא אפחד. הבטיחה שזה יתייצב אחרי הגל הראשוני של ההתאהבות המחודשת שלי באוכל. צלחתי את זה באופן לא ברור. נתתי לקילוגרמים להיערם, ואכן, אחרי כמה חודשים, התייצבתי. חזרתי לאכול באופן מאוזן ככל האפשר והתחלתי פרק חדש בחיים עם מעבר לעיר חדשה, מצוידת בקצת פחות שנאה עצמית וקצת יותר אהבה לאוכל. מבחינתי ניצחתי את הקרב הגדול. אבל ידעתי, במלחמת ההתשה הזו יש לי עוד דרך ארוכה, בלתי נגמרת אם לומר את האמת.

     

    סמכו עליה, היא תצוץ שוב

    השנים עברו. תל אביב, רווקות, חברות, לילות של צחוקים ושכרות, נסיעות לחו"ל, דייטים, שיברונות לב, עבודות, אבטלה, תואר שני, דוקטורט, התאהבות, אירוסים, חתונה, משכנתה, מעבר לפריפריה, ילד. עברתי את הכל, ולא תמיד בקלות. בעיקר בגלל שותפתי התמידית למסע – האנורקסיה. היא לא קופצת לבקר מדי פעם, או מבליחה בחגים וחופשות. היא איתי כל הזמן ומעצבת כמעט כל רגע בחיי.

     

    לפחות עבורי, מרפא מוחלט וסופי הוא לא אופציה. כל מה שנותר הוא לנהל את הכלבה הזו ולהחזיק אותה ברצועה קצרה. ולא, אני לא תמיד מאוד טובה בזה"

     "לא אמרת שניצחת?", ישאל הקורא הסביר. ובכן, אילו רק היה כזה פשוט. כן, ניצחתי בקרב על הגוף שלי. הצלחתי להציל אותו לפני שהפכתי לשלד מהלך. שיקמתי אותו ואפילו הבאתי ילד לעולם – משהו שתמיד פחדתי שלא אצליח לעשות בגלל הנזקים הנסתרים שההפרעה אולי חוללה בי. אבל לומר לאנורקסיה "שלום ולא להתראות" – זה לא משהו שאי פעם הצלחתי להגיע אליו. היא כמו שמיכה מכוערת שמקבלים לחנוכת בית. דוחפים אותה לאיזו מגירה נשכחת, אבל היא עדיין שם. סמכו עליה, היא תצוץ שוב.

     

    אולי יהיה מי שיקרא את זה ויחשוב שאני חייבת לחזור לטיפול או לחיות על כדורים – נו, אז שיחשוב. השורה התחתונה היא שלפחות עבורי, מרפא מוחלט וסופי הוא לא אופציה, והאמינו לי שניסיתי. אבל כמו כל דבר אחר בחיים, אני יודעת מתי לחשב מסלול מחדש ולהכיר במציאות. כל מה שנותר הוא לנהל את הכלבה הזו ולהחזיק אותה ברצועה קצרה. ולא, אני לא תמיד מאוד טובה בזה.

     

    זה תמיד מצחיק אותי איך מישהי כמוני, שכל כך גרועה במספרים, הופכת להיות עילוי מתמטי כשזה מגיע לחישובי אוכל. ולא, אני לא עושה חישובים רק לעצמי. אני מחשבת אוכל לכל הסובבים אותי ובוחנת באובססיביות כל דבר שנכנס להם לפה. אני, שמזעיקה בעבודה צוות מד"א בכל פעם שצריך לחשב נוסחה באקסל או לפענח איזה גרף באנליטיקס, הופכת להיות אייזיק ניוטון כשזה מגיע למי אכל מה, כמה ומתי. זה משהו שפחות מדברים עליו כשמשוחחים על אנורקסיה – כמה האוכל של אחרים הופך להיות חשוב לך. וכמה כל דבר שהם אוכלים (או לא אוכלים) גורם לך להרגיש טוב (או רע) לגבי עצמך. הבעיה מחריפה כשהמחשבות האלו הופכות למילים, והמילים הללו מאמללות את הסביבה, והסביבה רק רוצה שייתנו לה לאכול בשקט.

     

    אז כן, ברגע שהאנורקסיה הבינה שאין לי כוונה להרעיב את עצמי יותר בגלגול הזה, היא החליטה שבמקום לצאת לה לפנסיה באיזה יעד שטוף שמש, היא תמרר את חיי בכך שלא תאפשר לי לבוא באינטראקציה עם אוכל מבלי: א. לחוש אשמה על כל דבר שאני אוכלת שהוא לא ירק או מים. ב. לרשום בפנקס דמיוני מה אוכלים הסובבים אותי ולהעיר להם על כך אם הקרבה בינינו מאפשרת.

     

    אני נשואה לגבר שמכיל את העניין הזה בצורה לא מובנת מאליה, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא כל כך אוהב אוכל, ואני אוהבת לאהוב אוכל ביחד איתו. אבל זה לא משנה את העובדה שמתוך מיליון ארוחות שאכלנו יחד במהלך שנות הזוגיות שלנו, הרסתי לו לפחות 80 אחוז מהן. הקול בראשי אומר לי לא לעשות את זה, אבל חברתי הוותיקה בתצורתה החדשה דוחפת את המילים החוצה, ועוד בטרם הבנתי מה אמרתי ועל מה בכלל הערתי, חירבתי לבן זוגי עוד הנאה פוטנציאלית ממזון שמגיע לו לאכול בלי הפרעה.

     

    אהבתי בזכותו כל קילוגרם שהוספתי

    אני בטוחה שהיא איפשהו צוחקת עליי ואומרת לעצמה שאם רק הייתי חוזרת להרעיב את עצמי, הייתה פוטרת אותי ואת סביבתי מהעול המעיק של החישובים האינסופיים. לא הייתי מעצבנת איש עם הערותיי הפסיביות־אגרסיביות, וגם לא הייתי מענישה את עצמי בימים של צום ירקות וכפיפות בטן אחרי כל יום של זלילה נהנתנית. וכן, יש ימים שבהם היא מכניעה אותי וגורמת לי להתפתות לחזור אליה במשרה מלאה. אבל אז אני נזכרת בקטני.

     

    קטני שלי בן השנה וחצי הוא הדבר הכי טוב שעשיתי ואעשה בחיים האלה, והוא הסיבה שהימים שבהם היא מכניעה אותי הולכים ומתמעטים. החרדות והפחדים ממה שאני עשויה לעולל לו כבר לא רודפים את לילותיי. הפנקס הדמיוני נזרק לפח דמיוני כשזה אני וקטני. הריון זה עניין מלחיץ במיוחד עבור מישהי עם היסטוריה כמו שלי, אבל אהבתי את קטני עוד לפני שהגיח לעולם ואהבתי בזכותו כל קילוגרם שהוספתי כשהיה בבטני. הוא לא יודע את זה, אבל הוא עזר לאמא לצלוח עוד אתגר עצום במלחמה שלה. והוא ממשיך לעזור לי רק מעצם היותו.

     

    אני רואה אותו חווה טעמים בפעם הראשונה, מגלה עולם שלם דרך החך הקטן והבתולי שלו, ובעיקר נהנה מאוכל במתיקות אין קץ ובחדווה מופלאה שגורמות לי לעבוד קשה יותר על קיצור הרצועה שלה. היא פה להישאר, את זה כבר הבנתי. אבל אהובי הקטן (כמו אהובי הגדול) מטביעים את קולה, כל יום עוד טיפה, עד שיהפוך לזמזום עמום שלא יעמוד בדרכי לחוות את טעמי החיים האלו עם בני ולהתענג עמו על כל אחד מהם בלי בדל של מחשבה שנייה ובלי שמץ של אשמה. את שומעת את זה, הפרעה יקרה שלי? מעולה. ברינג איט און.

     

     

    הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: אלון שפרנסקי)
    הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: אלון שפרנסקי)
     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הצל שלי ואני: "הפרעת אכילה היא לא משהו שנרפאים ממנו""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד