מה הם מסתירים מאחורי המסיכה? גלו את האמנות הייחודית של ילדכם
הילד שהתיפוף שלו עם העפרון כל השיעור מעצבן והילדה שכל הזמן מעירה. המורה שרון כהן מצא את האמנות שלו ומאז מחפש אותה אצל כל אחד מתלמידיו
כבר המון שנים שאני מלמד משחקי מילים במרכזי מחוננים. מילים מבחינתי הן הדלת אל הלב ופעמון הכניסה הוא יצירתיות והומור. בשנה הראשונה בה לימדתי, שאל אותי אחד מתלמידיי: "תגיד, איפה למדת את זה?" עצרתי לשניותיים לחשוב.
"לא למדתי את זה בשום מקום. זה תמיד היה בתוכי וחיכה לכם כדי לצאת החוצה, כמו ברלה החילזון שחיכה לילדים בכיתה שישירו לו 'ברלה ברלה צא החוצה'". הילדים הסתכלו עלי ולא כל כך הבינו איך זה יכול להיות. אני מלמד אותם משהו שאף פעם לא למדתי בשום מקום. מוזר.
כיתה - הקשב!
אותו ילד התעקש: "אז איפה שמעת משחק מילים בפעם הראשונה?" השאלה הזאת כמו לחצה Play על זיכרון ישן.
"זה היה כשהייתי בכיתה ה' או ו'. היינו כיתה, איך נגדיר בעדינות... תוססת מאוד. באחד השיעורים המורה ניסה להרגיע אותנו בכל מיני דרכים. הוא התחיל בבקשה עדינה, עבר לאיומי ענישה, אבל כלום לא עזר. הכיתה הייתה כמו סוכרית מנטוס בתוך בקבוק קולה. לָבַּה של אנרגיה חסרת מעצורים. אחרי כמה דקות כאלה, נפתחה הדלת ומי נכנס?"
הילדים היו בהקשבה מאוד מזדהה. "המנהל?"
"בדיוק! המנהל בכבודו ובעצמו - מר שלמה צוריאל. בתקופה ההיא, כשהמנהל נכנס, נעמדנו בדום מתוח, עם ידיים שלובות מאחורי הגב, בדממה מוחלטת. אני לא אשכח את הכניסה שלו לכיתה. הייתה לו הליכה איטית כזאת. המנהל שלנו היה קשוח-נעים. היום אני יכול לקרוא לזה אסרטיבי-חומל. לא פחדנו ממנו. הייתה לנו יראת כבוד כלפיו. הוא התהלך לאט לכיוון השולחן של המורה ואמר בטון חצי לגלגני - רבע שואל - רבע מחויך: "מעניין מאוד, אני הולך במסדרון ושומע רעש רעש רעש מהכיתה שלכם ופתאום אני נכנס ונהיה פה שקט. מה קרה?"
זאת לא הייתה באמת שאלה. אף אחד לא חשב לענות עליה. אחרי שהוא הבין שאף אחד לא מתכוון לענות, הוא המשיך: "זה מזכיר לי סיפור".
מה קרה למשה?
"אההה, אז זה סיפור בתוך סיפור", התפרץ אחד התלמידים שלי.
"כן. סיפור בתוך סיפור. המנהל סיפר שהוא נזכר שפעם לפני הרבה שנים, כשהיה מורה, הוא לימד כיתה מסוימת ובכיתה היה לו ילד, נקרא לו לצורך הסיפור משה. משה הזה היה ילד מאוד תוסס ובאחד השיעורים, כמה ימים לפני חג פורים, הוא היה תוסס באופן מאוד מיוחד. "לא משנה מה עשיתי, הוא לא היה מוכן להירגע. אמרתי לו, 'משה, תפסיק'. לא עזר. 'משה, עמוד בפינה' (פעם היה עונש כזה). לא עזר. 'משה, לך תביא פתק מהמנהל'. לא עזר. עד שלא יכולתי יותר והוצאתי עליו את העונש הכי כואב: 'משה! מחר אתה לא נכנס לכיתה בלי אבא שלך'".
למחרת, שמונה בבוקר, משה יושב עם ידיים שלובות, פנים עצובות, שקט כמו תמונה על קיר במוזיאון. הבנתם למה? אבא שלו נמצא בכיתה. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, "מה קרה, משה? אתמול עשית רעש ובלגן ועכשיו אתה שקט כל כך. מה קרה?"
"זה היה אותו 'מה קרה?' שהמנהל אמר לנו בכיתה. כנראה המוזיקה של ה"מה קרה?" הזכירה לו את הסיפור הזה. משה הרים את המבט שלו ואמר בשקט מלא ביטחון עצמי: "מה ז'תומרת, המורה? כמשה-נאמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה, אבל יש לזה המשך: משנכנס אב ממעטים בשמחה".
כתבתי את זה לילדים על הלוח וחיכיתי שנייה. "משנכנס אדר מרבים בשמחה, משנכנס אב ממעטים בשמחה" והדגשתי את המילה "אב". רובם קלטו את משחק המילים ואלה שלא, קיבלו הסבר מתלהב מאלו שכן.
"תקשיבו, זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי שלמילה יש כנפיים. המילה עפה לי מול העיניים. המילה "אב" הייתה ה-א'-ב' שלי בתורת אמנות המילה שהפכה לאמנות חיי. מאז אני מתבונן בכל מילה כמו שמוזיקאי מקשיב לכל צליל, כמו שצייר מתייחס לכל קו. מאז הסיפור הזה, אותיות הפכו לקוביות, מילים לצעצועים והשפה למגרש משחקים".
אין ילד שאין לו אמנות
אין לי ציפייה שהתלמידים יהפכו לאמני מילים. חלקם מתאהב במילים באותה עוצמה ואפילו יותר. חלקם סתם נהנה מהיצירתיות ושוכח מזה בסוף הקורס, אבל מה שבאמת מעניין אותי, זה לגרום להם להבין שלכל אחד יש אמנות ייחודית לו והאמנות הזו פוגשת אותך מתישהו. נבט האמנות הזה שניבט מתוכי בכיתה ה' או ו', הפך לפרדס עמוס פירות בגיל שלושים ואילך. עד אז השקתי אותי לעצמי מעצמי בעצמי.
אני מנסה לזרוע בהם זרעי אמונה שגם להם יש האמנות הייחודית שלהם. אמנות שמתישהו תגרום להם להתרגש התרגשות מיוחדת ומאותו רגע הם יחפשו אותה בכל מקום.
יש ילד שגילה את אמנות התיפוף וכל השיעור הוא מתופף עם העפרונות על השולחן. בהתחלה זה הרגיש לי כמו רעש ואז עצרתי לשנייה והקשבתי. היה לו קצב מגניב. יש ילדה שהאמנות שלה היא אמנות העיצוב. היא כל הזמן "מאירה" לי על הלבוש שלי וכל הזמן מציירת במחברת דמויות עם בגדים יוצאי דופן.
יש ילד שהאמנות שלו היא הצחקה. יש לו הומור מאוד מיוחד והוא בודק עם המבט אם הבנתי את הפאנץ'. ויש עוד המון אמנויות שלי אין את המסוגלוּת לזהות אותן, כי אני מוגבל ביכולתי לראותן. זה שאני לא מזהה לא אומר שהן לא קיימות.
כל עוד אני מאמין שיש לכל ילד אמנות ייחודית לו, המבט המאמין שלי הוא כמו טיפות גשם שיעזרו לזרע להתגשם ולהניב פירות. אם לא היום אז מחר, מחר-כך. לכל זרע יש קצב התפתחות מיוחד משלו. אני מזמין אתכם ההורים לחפש את האמנות הייחודית של הילד שלכם ועזור לו לראות אותה ולפתחה. פורים שמח.
הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.
