בואו למומולדת של הבן שלי
הילד הגיע לגיל 7. בהחלט רגע משמח שצריך וראוי לחגוג אותו בקרב המשפחה עם עוגה, נרות והבטחה שבשנה הבאה בנתניה הבנויה נחגוג לו בג'ימבורי או במתחם אימים אחר. והרגע הגיע ולצד בקשות הילד, הגיעו הצעות ממספר רב של אמהות לחגוג יחד. חצי מילדי השכונה נולדו באותו החודש של הבן שלי, תאומים, שלישיות, קבוצות, קבוצות, הם הגיעו עם הצעות מפתות ולי נותר רק לשכנע את הילד שלא כיף לחגוג עם כל הכיתה ושמתחם אקסטרים זה לחלשים. או להתמודד עם החרדה שלי.
לטורים הקודמים של נועה רום:
- להתבגר בעולם של סלבס בסקיני אחרי לידה: "אני מתביישת בגוף שלי"
- "בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"
בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"
ואני מאשימה אותך, גילה אלמגור, על הסרט ההוא שצילק המוני לבבות ילדים וילדות בשנות התשעים, בעיקר את אלה שלא היו מקובלים. כל שנה חוויתי כילדה את הפחד שאף אחד לא יגיע למסיבת יום ההולדת, שאשאר עם סרט לבן על הראש. "בואו, זה מומולדת של אביה, יש עוגה", מתחננת האם בסרט 'הקיץ של אביה' ועיניה החומות הגדולות של בתה מבוהלים מהמחזה מכמיר הלב. ואני רק רציתי לעבור את החגיגה בשלום וכשהגעתי לגיל שאפשר להפסיק לחשוש, הגיע הפחד הגדול עוד יותר, ימי ההולדת של הילד.
וכשהאמהות עם השלישיות והרביעיות צבאו על דלתי ועיניו הנוצצות של הסטודנט בכיתה ב' הביטו בי, נכנעתי. עברתי על הרשימה הכיתתית, 34 תלמידים ותלמידות, מלמלתי והילד תיקן שיש 32 כי שתיים עזבו וחקרתי אם הוא יודע האם מתוכננת הגירה של עוד ילדים והאם הם מודעים לעובדה שהם ברשימה. אם הם לא עברו לארץ אחרת אף תירוץ לא יספק אותי. ולמה ההורים שלהם נזכרו בדיוק עכשיו שהם רוצים איכות חיים עם גינה ובית קטן בערבה. חכו למקקים ולחלזונות שיגיעו עם איכות החיים, זעמתי.
עברו שנים והעלבון קיים
"בואו, זה מומולדת", רציתי לכתוב בקבוצת הווטאפס הכיתתית. הילד בן 7 ואני מבוהלת. ותבינו, רציתי להוסיף, אני אם יחידנית ולא שזה תירוץ לחרדות שלי, אבל אם לא תגיעו, אני זו שאנחם אותו. אני לא רוצה לרדוף אחריכם ואפילו עוגה אני לא יודעת לאפות כמו גילה. והמצב היום חמור עוד יותר, גילה. את הייתה צריכה למלא את הבית עם עשרה ילדים. אני צריכה למלא האנגר אקסטרים עצום. ושתי בנות מהבנות היגרו. הבן שלי, שהגיע לכל ימי ההולדת, מצפה שרוב הכיתה תגיע ושחדרו יתמלא במתנות שבוודאי נחליף או נשים במגירת צעצועים שנשברים תוך כמה ימים, אבל הילד מתעקש לשמור עליהם.
וכשלא הגיעו האישורים בווטאפס הכיתתי, התברר לי שגם האם השנייה לחוצה. היא לא תשכח את יום ההולדת של בתה שבו מעט מילדי הגן הגיעו. ועברו שנים והעלבון קיים. חשבנו להזיז יום ואולי שעה ולשנות מיקום ואולי בכלל נדחה בשנה-שנתיים-שש ונחגוג יחד כשיגיעו למצוות. אני אחראית על הטופי. והיא התמודדה עם לחציה באפיה והבטיחה שהמאפים מעשה ידיה יובילו את ההורים וילדיהם. רק צריך לסמן את השביל בעזרת פירורים.
ובעודי מכינה הזמנות ומוסיפה פרטי הגעה, ממרקרת את המתקנים האטרקטיביים שיש למקום להציע, מציירת לבבות ומתאפקת שלא להוסיף את המילה S.O.S אני חושבת על כל ימי ההולדת שנכחנו בהם, על התחרות הסמויה בין האמהות, כי כולנו רוצות את מחיאות הכפיים שהנה אנחנו משקיעות, משמע אנחנו אוהבות.
והגודל לפעמים כן קובע, בעיקר כשאנחנו חיים בעולם תחרותי בו ימי הולדת הם חלק ממפגן כוח חברתי שבו ההורים יכולים להציג את ממונם, את יכולות ההפקה והיצירתיות שלהן. כשכל סלב שוכרת עיר, סוגרת את השמיים ומשתיקה ציפורים מצייצות כי לילד שלה מלאה שנה. ומול המצלמות הן מבטיחות שהן כבר עובדות על האירוע הבא לילד הבא שעוד לא נולד. ואולי גם האמהות האלה חוששות, שולחות הודעות ווטסאפ עם הבטחה למתנה, מחייכות למצלמה וכואבות שחצי מחמש מאות החברים הכי טובים נכחו ביום הולדת של מפורסמת אחרת שהבטיחה יותר וחסכה פחות כאב לב.
וכשהילדים נוהרים ליום ההולדת של הילד אני לא מצליחה ליהנות. אני בודקת שהם אוכלים, שאף אחד לא ייפול או יפצע ומרוב התרגשות אני כמעט שוכחת לצלם ולא זוכרת איפה הילד שלי. האמא השנייה מטפסת על המתקנים ובעוד אני מחפשת פתח מילוט, אני סופרת את הדקות לאחור, שיגמר, שנוכל לנשום ולספר כמה כיף היה ואיזה יופי של מקום וכמה טוב שכולם הגיעו. וברור היה שהם יבואו, זו כיתה נפלאה. וטוב שחוגגים פעם בשנה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.
