בשיטוט הווירטואלי, הקבוע שלי, בחיפוש אחר בתים יוצאי דופן ברחבי העולם, נפלתי יום אחד על בית שנראה חריג, ממש יוצא דופן. צבעוניות מוטרפת, גיאומטריה פסיכית, עומס קיצוני. הסתקרנתי. המשכתי לשוטט ומצאתי דימויים של אותו בית, ושל פרויקטים נוספים ברוח דומה, בעשרות אתרי עיצוב ואדריכלות מרחבי העולם. לפעמים הופיעו רק תמונות, לפעמים גם טקסט מלווה, בדרך כלל בנוסח דומה.
חיפשתי את המקור, והגעתי בקלות לצמד מעצבות בולגריות מסופיה, דסיסלבה וברנימירה איבנובה - אחיות תאומות. הסטודיו שלהן נקרא Brani&Desi (שם סקסי, בוודאי בהשוואה לשמו הקודם של הסטודיו, Gemelli Design). "המטרה העיקרית של המעצבות", נכתב בדף הבית באתר שלהן, "היא ליצור חללים שבהם לגיאומטריה, לצבעים ולפונקציות יש מקום שווה".
באתר - עמוס לא פחות מהסגנון המאפיין אותן - מוצגים פרויקטים שלהן, קטעים ממגזינים ומספרים שכתבו עליהן, ומפורטת השכלתן הנרחבת, בליווי תמונות קטנות מאוד. כצפוי, הוא כולל כפתורי קישור לכל הרשתות החברתיות. חשבתי שיהיה נחמד להביא בשורה עיצובית מבולגריה. פניתי אליהן, והתאומות נענו בשמחה.
החיים באקספרסיוניזם
הראיון ל-Xnet נערך בחילופי אימיילים, והן סיפרו על הבית, "פרויקט מגורים" בלשונן. דירה בת כ-230 מטרים רבועים, בבניין חדש בפרבר של סופיה, המתפרשת על פני שתי קומות. בראשונה: כניסה, מטבח, פינת אוכל, סלון, חדר רחצה וחנייה. בשנייה: חדר השינה המרכזי, חדר אורחים, חדר רחצה נוסף, ספרייה ומקום למכשיר ריצה.
לדבריהן, בעלי הבית, כימאים במקצועם, פנו לסטודיו שלהן בידיעה שהן תדענה ליצור חלל שישלב בין אמנות ופונקציונליות. הכימאים, שעוסקים במדע, ביקשו בית אמנותי ותוסס, וכיוון שסיפרו למעצבות שהם חובבי תנועות האמנות של תחילת המאה ה-20, עם חיבה יתרה לאקספרסיוניזם, שימשו להן הזרמים האלה - כולל פוביזם, קוביזם ופוטוריזם - כהשראה. לפרויקט הן קראו: "החיים באקספרסיוניזם" (Life in Expressionism).
האנרגיה הצבעונית של המטבח
בראיון הן הסבירו שמטרתן בעיצוב היא לבטא רעיונות ומצבי רוח באמצעות צבעים וצורות, בזכות יכולתם של אלה ליצור קשת של רגשות. "בפועל", הן אומרות, "חיי היום יום בבית הם יותר חוויה רגשית מאשר מקום פיזי, בזכות הצורות הגיאומטריות הדומיננטיות".
התאומות מתארות בפירוט את תהליך העבודה על הבית, נוקבות בשמות חומרים - למשל שרף נוזלי (Flexint) של חברת Gobbetto, שיושם על הרצפה. הביצוע דרש, לדבריהן, תכנון מדוקדק, כדי ליצור "זליגה" של החומר הנוזלי הכתום ממשטח גבוה לרצפה במטבח, שבו הן שילבו נירוסטה באקססוריז ובתאורה. הריהוט נבנה מלוחות MDF שנצבעו.
"כבר בכניסה יש אווירה אנרגטית", הן כתבו לנו, "בזכות חלל המטבח הממריץ. הצבעים האדומים והכתומים מזינים אותו בכוח ואנרגיה יצירתית". הלבן, לעומת זאת, מייצר איזון בזכות הטוהר והרכות שלו. הכחולים, הירוקים והצורות הגאומטריות בפינת האוכל משרים תחושה של שלווה ורוגע, כתבו בתשובותיהן המפורטות.
מותגים יוקרתיים בכל פינה
הכימאים, שבשמם לא נקבו, הם כנראה בעלי אמצעים, כיוון שהתאומות מנו רשימה ארוכה של מותגים ששילבו בבית: כסאות הבר לצד האי הם קאנט (Kant) של קארים ראשיד; המנורות מעל האי הן של טום דיקסון; בעמדת הבישול הותקן קולט אדים מפלדה וזכוכית בשילוב תאורה, בעיצובו של פבריציו קריזה (Crisà) לאליסה (Elica); והכיסאות הם כיסאות טוליפ של אירו סארינן לחברת Knoll. הקמין, בעיצוב וייצור של פראבאשי (Fravashi) איירון-וורקס ומג'סטיק מכניקל, הוא בגימור מבריק. צורתו העגולה, הן מסבירות, שוברת את הצורות הגיאומטריות החדות.
הספה המרכזית בסלון מרופדת בהתאמה אישית, הכורסאות - Carmel של חברת Poliform, בעיצוב ז'אן-מארי מאסו (Massaud) - עשויות פוליאוריטן יצוק; ומולן קלאסיקה: כיסא ביצה אדום של חברת פריץ האנסן, בעיצובו של הדני הנודע ארנה יקובסון; ההדום הוא של לוקה ניצ'טו (Nichetto), ושולחן הזכוכית הוא קורל של חברת קטלאן, בעיצובו של אנדראה לוקטלו. בכתבה שפרסם במרץ 2015 מארק מקמנמין במגזין "אינטריור דזיין", הוא מספר על הדירה ומונה חלק מהמותגים האלה.
המוח האנושי אוהב צבעים
מאזור הסלון, הסבירו, מטפסות מדרגות לקומה השנייה אל חדר השינה המרכזי, שמחולק לאיזור שינה, קריאה ועבודה. גם בחדר הזה נמשך העיצוב הגאומטרי והצבעוני, כאן בשילובים של כחול, סגול וצהוב. על השאלה שלי, איך המוח האנושי מסתדר עם כל הצבעוניות הזו, הן השיבו בנחרצות: המוח האנושי מכיר תחושה של מיליון גוונים סביבו מגווני הפרחים בטבע, ואוהב את הצבעוניות והרבגוניות הזו. בנוסף, סיפרו שהן מקפידות לשלב לבן המשמש מרווח נשימה בין הצורות והגוונים.
הנה, למשל, ספר עיצוב שבו מופיע הפרויקט, מתוך האינסטגרם שלהן:
את הטקסט המפורט שכתבו הן תיבלו בציטוטים: "לצבע יש כוח שמשפיע ישירות על הנשמה" (וסילי קנדינסקי); "אין כחול בלי צהוב ובלי כתום" (וינסנט ואן גוך); "צבעים הם הפעולה של האור" (גתה); "צבע הוא היכן שנפגשים המוח שלנו עם היקום" (פול קלי).
רגע, מה לא בסדר בתמונה?
התאומות גם נענו בשמחה לבקשתי לקבל תמונות לכתבה. אבל כשהתמונות הגיעו והוגדלו על מסך המחשב, התעוררו במערכת סימני שאלה. זה צילום או הדמיה? שאלו אותי, זה בית קיים? חזרתי לתאומות, ושאלתי: זה אמיתי? והן השיבו: "כן, זה אמיתי". אבל משהתעורר החשד היה קשה לעצור, והיה מה שהזין את הספק.
חיפוש הפרויקט Life in Expressionism ברשת מצא הגדרות שונות שלו. באתר archello, למשל, הוא מוגדר כאקספרימנטלי. באתר architizer, אתר ייעודי ושיתופי של קהילת אדריכלים, הוא מוגדר בקטגוריית הסטטוס כקונספט; וכך מוגדרים גם הפרויקטים האחרים של התאומות שמתפרסמים שם. לעומת זאת, באתר archilovers נכנס הבית לקטגוריית "עבודות שהסתיימו", ב-2014. לנו כתבו התאומות שהבית הוא מ-2015.
על השאלה האם אלה צילומים או הדמיות, יכול אולי לענות הקרדיט המצורף לדימויים. בכתבה באתר Interior Design מופיע תחת העבודות קרדיט ברור - צילום: דסיסלבה איבנובה. כך הן גם הן כתבו לנו. אבל באתרים רבים שבהם מופיע הבית, הקרדיט לדימויים הוא של הסטודיו שלהן, וברבים אחרים אין כלל קרדיט. כשמגדילים את הדימויים קל יותר להבחין בעבודת המחשב. באיקאה, אגב, עושים זאת טוב הרבה יותר: חלק ניכר מהקטלוג הוא למעשה הדמיות, ואם ישאלו אתכם מה הדמיה ומה צילום לא תוכלו לענות.
הספק אקדמי מרשים
אבל לא רק אי בהירויות מסוג זה חיזקו את הספק בקיומו של הבית. לעומת העניין הרב בפרויקט, שניכר באתרים ובמגזינים, ברשת נמצאו רק התמונות שהתאומות מספקות. איש לא ביקר וצילם שם. ברשת לא נמצאו גם ראיונות עיתונאיים איתן (באנגלית, לפחות), או תמונות אישיות שלהן, מלבד אלה שמופיעות באתר ובאינסטגרם שלהם.
חיפשנו צילום מתהליך עבודה על פרויקט, ומצאנו אחד, מעורפל משהו:
לפי האתר שלהן, המפגש הראשון של התאומות עיצוב פנים היה בבית הספר לעבודות עץ ואדריכלות פנים בסופיה (על פי האתר "גייד בולגריה", זה בית ספר תיכון מקצועי ברחוב וואנה רמפה בבירה). את לימודיהן התיכוניים סיימו, הן כותבות, כתלמידות הטובות ביותר במחזור 1998.
תשוקתן לעיצוב התעוררה אז, והן המשיכו ללמוד באוניברסיטת פורסטרי (Forestry) בסופיה (על פי אתר האוניברסיטה, יש בה שש מחלקות: יערנות, תעשיית היער, אקולוגיה ואדריכלות נוף, אגרונומיה, רפואה וטרינרית ומנהל עסקים); אחר כך הן למדו בבית הספר הטכני (HFT) בשטוטגארט (הלינק שהן מספקות מוביל לאתר האוניברסיטה הגרמנית שבה לומדים אדריכלות ועיצוב, הנדסה אזרחית, פיזיקה של מבנים, מדעי המחשב, מתמטיקה, גאודזיה ומנהל עסקים).
מכאן הן המשיכו לקולג' לעיצוב רהיטים באוסטריה (הקולג' מתגאה בקורס עיצוב מתקדם לפיתוח מוצרים בני קיימא ועיצוב פנים; קורס שנמשך שנתיים); ומשם לתואר FDA (לימודי תעודה) במרכז לעיצוב של אוניברסיטת קינגסטון בלונדון (טקס הסיום, הן כותבות, היה ב-22 במרץ 2005); ואם זה לא מספיק, ב-2009 הן קיבלו גם תעודה באקדמיה לעיצוב בפירנצה, כסטודנטיות מצטיינות (בזכות הישגים יוצאי דופן במהלך לימודיהן).
רשימות הפרסים שבהם זכו (למשל, פרס CODAWorks) והתערוכות שבהן השתתפו ארוכות עוד יותר.
מה עושה כאן ג'יזל?
עם רזומה כזה היה סביר שבאתר יוצגו פרויקטים שעשו כסטודנטיות מצטיינות, ובוודאי פרויקטים שלהן שזכו בפרסים, אבל באתר מוצגים בגדול רק 22 פרויקטים - בתים פרטיים, חדרי ילדים, חדרי רחצה, אולמות תצוגה, חדרי מלון, מסעדות, וכולם "מצולמים" כמעט אותו דבר. בלי אנשים, בלי שמות, בלי כתובות.
כל פרויקט מתואר בקצרה מבחינה קונספטואלית. חלק מהפרויקטים ניתן לזהות כרעיוניים, אבל חלקם מוצגים כאילו הזמין אותם לקוח - ילד שחולם להיות טייס, אמנית שאומרת "אני צריכה צבעים, צבעים וצבעים". "היא מאמינה", הן כותבות, "שצבעים יכולים לשפר את חייה. הצבעים בחדר הקטן הזה משפיעים על הגוף והנפש".
באחד מהפרויקטים של התאומות - חנות קונספט של חברת אופנה - משולב צילום, שמתברר כקטע מצילום של הדוגמנית ג'יזל בקמפיין של ורסצ'ה מ-2008. כן, חיפושים ברשת הם דבר משעשע. חיפוש אחר כימאים בולגרים, למשל, הוביל לדף ויקיפדיה עם שישה שמות. רק אחת מהם, וסיה בנקובה, עדיין בחיים. אולי זו דירתה. והכי משעשע: בעיר סופיה יש עוד מעצבת שקוראים לה דסיסלבה איבנובה, וגם היא בוגרת אוניברסיטת פורסטרי. אבל לה יש מאסטר בעיצוב נוף, ולסטודיו שלה קוראים אולי (AULY).
מה כל זה אומר? מנקודת מבט עיתונאית, אפשר לחשוד, ואולי אפילו לומר (בעדינות) שהתאומות הבולגריות מבלפות. מה יוצא להן מזה? אין לדעת, ואולי מאחוריהן נמצאת בעצם רואת חשבון משועממת.
בוודאי שלא נעים לגלות שוב את התנהלותם הרשלנית של עשרות אתרים ומגזינים, המפרסמים חומר שנשלח אליהם ללא בדיקה וללא אימות פרטים. אבל זה לא אומר שיש בעיה עם יצירת הדמיות לבתים מדומיינים. להפך. הדמיות כאלה לוכדות את העין, מרחיבות את גבולות הדמיון ומעוררות השראה. וזה כשלעצמו הישג. חוץ מזה, בעידן הפייק ניוז, רצים בעולם, ולא רק ברשת, שקרים הרבה יותר מסוכנים.
