"האקאנאסה" הוא מושג יסוד בתרבות היפנית, שמבטא את שבריריותם של הדברים וקורא ליהנות מהם עד תום, שכן הם בני חלוף. זהו הקו המנחה בעבודותיה של האמנית והמשוררת היפנית ריי נאיטו, שבשבוע שעבר העמידה במוזיאון תל אביב מיצב שלו היא קוראת ''שני חיים''. היא קיבלה לרשותה מרחב נחשק – ''מפל האור'' שבלבו של האגף החדש במוזיאון, שחותך אותו לכל גובה קומותיו וסביבו סובבים חללי התצוגה השונים.
נאיטו, ילידת הירושימה (1961), חוקרת בעבודותיה את הקיום האנושי דרך אלמנטים טבעיים, ומעבירה את החזון שלה תוך שימוש באור, רוח, מים וחומרים כמו עץ וזכוכית. בעבודתה המפורסמת ביותר, ה"מטריקס", אותה יצרה עבור מוזיאון טשימה לאמנות באיי האמנות של יפן (בתכנון רו נישיזאווה ממשרד האדריכלים SAANA), היא תלתה באחד מפתחי הגג חבל דק, שנע לפי הרוח הנושבת. חלקו השני של המיצב הוא מי מעיין הנובעים דרך רצפת הבטון ומצטברים לכדי שלוליות קטנות שגולשות ממקום למקום הודות לשיפוע הקל של הרצפה. המבנה יוצא הדופן הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה.
מאחר שאת עבודותיה היא מתכננת בדרך כלל למקום ספציפי, התעסקותה באור הופכת את הבחירה ב''מפל האור'' של המוזיאון למתבקשת. התייחסותה למיצב היא רגשית, אישית וטוטאלית. עד כדי כך, שעד שכל הפריטים לא מצאו את מקומם המדויק על הסנטימטר, לא יכלה לדבר על העבודה – גם לא עם צוות האוצרות של המוזיאון. עד כדי כך, שנדמה שגם נשות הצוות הופתעו מהתוצאה הסופית.
מהתקרה נתלו שישה עשר חוטים שעליהם חרוזים קטנים ושקופים, שחולקו לשני מעגלים – כל מעגל משורטט בעדינות באמצעות שמונה חוטי חרוזים. נאיטו מזמינה את המבקרים לעמוד מתחת למעגל, להסתכל דרכו מעלה ולחוות את קרני האור החודרים דרך תקרת הזכוכית.
כך ביקשה להפוך את מפל האור למקום של מדיטציה, התעמקות והתבוננות פנימית. מבחינתה, זו קריאה להרהור עצמי, תוך זניחת כל רעשי הרקע של החיים. השיחה איתה מתנהלת במטאפורות, ותשובותיה לשאלותינו נענו במשפטים שנשמעים כמו מנטרות רוחניות. "האור שעוטף את בני האדם הוא לא אותו האור", היא אומרת בהתייחסה לאור כמטאפורה לשינוי ולהתפתחות. "כשאני רואה אותך – אני רואה אותי, ומוצאת את עצמי דרכך", היא תשובתה לנושא "השניים" ביצירה.
הטוטאליות של נאיטו מתבטאת גם בכך שאפשר ליהנות מהמיצב אך ורק באור יום, שכן היא לא אישרה להאירו בשעות החשיכה. הרי לתפיסתה, הצגתו באור מלאכותי תהיה בגידה במרכיב הראשי שלו.
מלבד החרוזים התלויים כולל המיצב גם שתי צנצנות זכוכית פשוטות, שמולאו למחצה במים, ואלו, לדבריה, מסמלות את האהבה, הנתינה, ההדדיות והחיים, שכן מים הם החיים.
החלק השלישי של העבודה מופיע בדמותם של שני פסלונים של אנשים שגולפו מעץ, אצבעונים ממש – כשלושה סנטימטרים גובהו של כל אחד. אלה הם ה-humans, מיניאטורות אותן החלה ליצור כתגובה לאסון הפוקשימה ב-2011. ה-humans עבור נאיטו הם הפנים לתקווה. היא תלתה את שני הפסלונים זה מול זה כמראה, על שני קירות שפונים זה לזה, כך שהם מסמלים את הראייה ההדדית, היחסים והאהבה בין ה"שניים". מעניין, אגב, שבפרסומיו בחר המוזיאון להדגיש את החרוזים התלויים, ולא ציין את שני החלקים האחרים של המיצב.
התוצאה מבלבלת. מה עושים כשהחלק הכי טוב במיצב תלוי-מקום הוא המקום עצמו? קשה להתעלם מהעובדה שלא הרבה מוצב במיצב, ורובו מתקיים בראשה של נאיטו. לא בטוח שהמבקרים ייסחפו בהתרגשותה, גם אם מאוד ירצו. התחושה מזכירה סט של ריאליטי כזה או אחר, כשלפני הקהל מורם השלט "להתרגש עכשיו". אין האמור בא חלילה לשלול את ערכם של מינימליזם, או של יצירות קונספטואליות, אך עברי לידר כבר היטיב לנסח פעם – "יותר טוב כלום, מכמעט".
וזה אכן כמעט, ומעט. שלושת חלקי המיצב נבלעים בחלל הגרנדיוזי בשל קוטנם ובשל המרחקים הגדולים ביניהם. הקשר ביניהם אינו מורגש, על אף ההסברים על הצבה סימטרית. שני ה-humans, כל אחד בקיר משלו, נעלמים לחלוטין מהעין. למרבה הצער, על אף המשמעות היפה שנאיטו מנסה לצקת לתוכם, גם כשאחד מהם מתגלה לפתע, הוא נראה כמו משהו שהושאר על הקיר בטעות.
צנצנות הזכוכית שעומדות על הרצפה, בדרך מהגלריה התחתונה והאולם אל השירותים, הן בלתי מובנות במקרה הטוב, ובמקרה הרע – ייבעטו בטעות בידי מבקר כזה או אחר (כפי שבאמת קרה ביום ההצבה, לחרדתה של האוצרת). מאחר שנאיטו סירבה לגידור של שתי הצנצנות, במוזיאון החליטו להציב לצידן שומר אישי.
והחרוזים התלויים כה קטנים וגבוהים שיש צורך בהכוונה כדי למצוא אותם. הרמת הראש וההתבוננות מעלה אל האור אכן מייצרות חוויה רגשית חזקה, לנוכח הגובה העצום של החלל המואר. אך את אותה חוויה יקבל המתבונן גם ללא החרוזים של נאיטו. היא בעיקר תוצר של האדריכלות המרשימה.
מטעם המוזיאון נכתב על המיצב כי "עבודותיה של נאיטו הן בעלות אופי עדין, רוחני וכמעט מקודש, עד שלעיתים נדמה שהן כמעט בלתי נראות". מאחר שזו אמת לאמיתה – כולל החלק האחרון של המשפט – חייבים לשאול: האם המחשבה האמנותית היא האלמנט החשוב ביותר ביצירת אמנות?
לפני מאה שנים בדיוק, ב-1917, האמן הצרפתי מרסל דושאן ניסה להוכיח כי כל דבר הוא יצירת אמנות ברגע שמחליטים להתייחס אליו ככזה, והציב משתנת חרסינה בתערוכה נחשבת בפריז. זו היתה נקודת ציון פורצת דרך, מוערכת ונלעגת כאחת, בתולדות האמנות המודרנית. אולם חשיבה מהסוג הזה, שהיתה מהפכנית לחלוטין בזמנו, נחווית היום אחרת.
נדמה שהמיצב של נאיטו פונה אל המשוכנעים בדבר, שמוכנים להתעלם מהפיל (הבלתי נראה) שבחדר. עם כל הכבוד לפערי התרבות בין המזרח למערב, אין מנוס מלהיכנס לנעליו של הילד ב"בגדי המלך החדשים" ולומר את האמת: המיצב הוא עירום.
-------------------------------------------
יש מינימליזם אחר. לחצו על התמונה לכתבה על יצירות האור של טוקוג'ין יושיוקה:
