חופשה בהפרעה: מה קרה כשנסענו לנופש באילת עם כל המשפחה?

לא ברור איך, אבל איכשהו הצלחנו להעביר קיץ שלם בלי לצאת עם הילדים לחופשה משפחתית. בהתחלה שקלנו לטוס איתם לחו"ל, אבל אז נזכרנו שאנחנו לא פסיכופתים שאוהבים לשלם מלא כסף בשביל לסבול. כשחו"ל ירד מהפרק התחלנו לחפש דילים בארץ. ירדנו גם מזה כשהבנו שלחטוף חיידק במעיים במלון הכל כלול בטבריה זו אמנם חוויה מעצימה, אבל היי, כך גם למצוא קיר בטון ולנסוע ישר לתוכו. מפה לשם עברו הימים והחופש הגדול נגמר.

בזמן שכולם סביבנו העלו לפייס תמונות מחויכות מתאילנד, רודוס, אירופה הקלאסית והמדעטק בחיפה, החוויה הכי מרגשת שאנחנו הצלחנו להעניק לילדינו הייתה יריד הלגו בחולון. "לא קוּל", הודעתי לבנזוג. "לא קוּל בכלל. אנחנו חייבים להם חופשה משפחתית, מעפנה ולוקאלית ככל שתהיה". "אבל את זוכרת כמה אנחנו סובלים כשאנחנו נדחסים כולנו לאוטו, נכון?". הוא ניסה להניא אותי מהאסון שעתיד להתרחש.

עוד טורים של אהובית:

• הורים יקרים, בבקשה עזרו לאהובית להחליט: ילד שלישי, כן או לא? >>
• מיני-מי: חשבון נפש נוקב אך אוהב לרגל יום הכיפורים >> 
• וידויים של שופוהוליקית מתבגרת: דברים שהבנתי במסע קניות במדריד >>
  

האמת שהוא צודק. משהו מאוד לא טוב קורה לנו כמשפחה ברגע שאנחנו סוגרים את דלתות הרכב ומתחילים לנסוע. הגדולה שלנו נכנסת לטראנס דיבורים לא ברור. היא מפטפטת את עצמה לדעת, שואלת מיליון שאלות, מבקשת טריליון בקשות, וברגע שמפסיקים לענות לה היא עוברת למלמולים בג'יבריש, עד שאנחנו מגיעים ליעד עם כאב ראש בגודל אפריקה.

הקטן תחילה נכנס למוֹד זומבי, הוא שותק ובוהה בחלון כמו חייזר, אבל בשנייה שהוא יוצא מהזון שניהם מתחילים לריב ולתזז אותנו להרים להם דברים שהם מפילים בכוונה במושב האחורי של האוטו. בתוך כל הכאוס הזה, האישה של הווייז לא סותמת, ואני והבנזוג רבים מה לשמוע ומייחלים לרגע שנגיע לקופסה של האופטלגין.

טו מייק א־לונג סטורי שורט, מצאנו אחלה דיל לאילת, מהסוג שקשה לסרב לו (בלי טיסות. שדה דב לא בא לנו טוב). עשינו אחד ועוד אחד, וברגע של אי שפיות זמנית נתנו כרטיס אשראי והתחייבנו בפני הילדים, בורא עולם ומנכ"ל ישרוטל.

"טודו בום" 5 שעות בלופ

זהו. אין דרך חזרה. שלוש דקות אחרי שיצאנו לדרך הגדולה שלי מצאה לנכון לשאול אם הגענו. מאותו רגע היא תשאל את השאלה הזו רק עוד זיליון פעם, תוך כדי שהיא מציינת את העובדה שהיא שונאת את אילת ואילת זה איכסה כי היא רחוקה מדי ומשעמם לה ובא לה להקיא. איכשהו הדרך התקדמה לה והקרייסס הרציני הראשון הגיע כשהילדים היו צריכים פיפי.

עצרנו בשולי כביש מהיר בסמוך לאחד הכפרים הבדואיים. כשסיימנו עם הפיפי הקטנצ'יק סירב להיכנס בחזרה לרכב בתואנה שהוא מוכרח עכשיו לצאת לסיבוב על האופניים שלו. שם. באמצע שומקום. איפה שאפילו הגמלים מסרבים לבלות. לא משנה כמה ניסינו לדבר להיגיון שלו, לא הצלחנו. עשרים ומשהו דקות עמדנו שם, בשמש הקופחת, עד שלאנס ארמסטרונג הואיל בטובו להיחגר, והמשכנו בדרכנו. תוך כדי נסיעה ניסינו לדסקס איתם על הנוף הנשקף מבחוץ ולהנחיל בהם קצת את אהבת הארץ. מסתבר שהיא מעדיפה נוף מדברי בעוד הוא מעדיף את הנוף של ספיידרמן. הגיוני.

באופן כללי, נסיעות משפחתיות הן אוסף של ניגודי אינטרסים והתנגשויות: הרצון לשמור על אוטו נקי מתנגש עם הרצון להעסיק להם קצת את הפה עם חטיפים, הרצון שלהם לשמוע את "טודו בום" חמש שעות בריפיט מתנגש עם הרצון שלנו לא להתאשפז בגהה, הרצון של הבנזוג לעקוף משאיות מזדחלות בדרך - מתנגש עם הרצון שלי לחיות.

המקום המזוהם ביותר בחדר המלון

נצח שעות לאחר מכן הגענו ליעד. יש אנשים שמגיעים לבית מלון ורואים בו מקור בלתי נדלה לפינוקים, אני מגיעה לבית מלון ורואה בו מקור בלתי נדלה לחיידקים. לא משנה כמה מפונפן ויקר החדר, מבחינתי הוא מכוסה בשכבה של חיידקי אי־קולי שכל מטרתם היא להשמיד אותי. למעשה, לו יכולתי, הייתי מכסה את עצמי ואת הילדים בפצפצים מרגע הצ'ק־אין עד הצ'ק־אאוט ומטבילה את כולנו באלכו־ג'ל שלוש פעמים ביום.

פעם קראתי איפשהו שבבדיקות שעשו בבתי מלון גילו שהמקום המזוהם ביותר הוא לא השירותים אלא דווקא השלט של הטלוויזיה, ואם אני זוכרת נכון – גם הווילון של האמבטיה. הכתבה הארורה הזו צילקה אותי לעד, ומאז שקראתי אותה אני מרגישה מלוכלכת גם אם בדיוק סיימתי להתקלח. איכשהו המחשבה הזו התגמדה לה בשנייה שקלטתי את הילד מלקק את השלט של הטלוויזיה בזמן שהוא צופה בדוד חיים מפזם "בעיה, בעיה, בעיה ממש גדולה". אכן, בעיה גדולה.

דווקא ברגע שהגענו לחדר האוכל הילדים החליטו לפתח עצמאות. כל הבופה הזה בלבל אותם קשות והם באו והלכו מהשולחן אחוזי טירוף. השיא היה כשהגדולה חזרה עם קערה מלאה בנוזל ורוד סמיך, ורק כשלקחה ביס גדול גילתה שלא מדובר ביוגורט תות אלא באיקרה - סלט ביצי דגים שהצבע היפה שלו לא מרמז בשיט על מה שהוא מכיל בפועל.

התקפי זעם באייס מול? קבלו חיבוק חם

עם כל זאת, זה כנראה הטיול המשפחתי הכי כיפי שהיה לנו. אולי זה בגלל שהילדים גדלו קצת, או בגלל שהיינו עם חברים טובים. אולי זה בכלל בגלל הטלפון שלי ששבק חיים בשנייה שהגענו לעיר הדרומית ופינה לי את הידיים והראש. אבל עם כל הכבוד לכל אלה, יש לי תחושה שזה בעיקר בגלל גישת המיכל דליות שנקטתי: אחרי תקופה ארוכה של לחצים ושגרה מתישה ומלאה הסחות דעת, החלטתי שלטיול הזה אני נוסעת עם יכולת הכלה גבוהה יותר מהסופר טאנקר.

התקפי זעם באייס מול? קבלו חיבוק חם. טנטרומים על הגשר בטיילת? יש לי את כל הזמן שבעולם. אני שומרת על קור רוח, לא מתעצבנת ולא יוצאת מהכלים כמו בדרך כלל. אני פה בשבילכם. כולי פיס אנד לאב. השלום מתחיל בתוכי.

שמישהו יסגור את החלון(צילום: מהאלבום המשפחתי)

ו־וואלה, זה עבד. הם הרגישו שאין להם סיבה להילחם על תשומת הלב שלי, שאני שלהם במאת האחוזים, והיו פשוט עסוקים (רוב הזמן) בלהיות מאושרים. זה כמובן לא מנע מהגדולה שלי לעשות שיימינג לעיר אילת כל הדרך חזרה, להגיד שהיה איכסה פיכסה, שהיא לא רוצה לחזור לשם יותר בחיים, ולפינאלה – להקיא עלינו בשנייה שנכנסנו הביתה.