אביה השוטר נרצח בבקעת הירדן, מפקדו ואשתו אספו אותה אל ביתם

אלינור רמרזקר הייתה בת 15 כשאיבדה את אביה. 8 שנים אחרי שהפכה לחלק בלתי נפרד ממשפחת מפקדו, היא מתכננת להתגייס למשטרה כדי להרגיש קרובה לאבא

"רונית ויניב הם המלאכים שאבא שלי שלח אליי". מימין: רונית אנידם בן שלוש, אלינור רמרזקר ויניב בן שלוש (צילום: גילעד משיח)
"רונית ויניב הם המלאכים שאבא שלי שלח אליי". מימין: רונית אנידם בן שלוש, אלינור רמרזקר ויניב בן שלוש (צילום: גילעד משיח)
קעקוע של אקדח עם הכיתוב "Never forget". "בחרתי קעקוע עם משמעות במקום שאני רואה, שיהיה קרוב ללב"  (צילום: גילעד משיח)
קעקוע של אקדח עם הכיתוב "Never forget". "בחרתי קעקוע עם משמעות במקום שאני רואה, שיהיה קרוב ללב" (צילום: גילעד משיח)

לפני כמה שבועות התעוררה אלינור רמרזקר שטופת דמעות. "חלמתי על אבא, וכמו בחלומות קודמים שוב הייתה לי תחושה של חרדה נוראה כי הוא איננו ואני נותרתי לבד". אלא שבשונה מפעמים קודמות, הפעם התחלפה התחושה הקשה בהבנה שהיא הצליחה להסתדר ולמצוא את דרכה בחיים – כנגד כל הסיכויים.

 

אביה של אלינור, רנ"ג יחזקאל (חזי) רמרזקר, נורה למוות בשנת 2009 במה שכונה אז "פרשת הרצח הכפול" – רצח של שני שוטרים בבקעת הירדן, שפוענח רק לאחרונה. אלינור הייתה אז בת 15 וחצי בלבד. "אבא הוא זה שגידל אותנו, הוא היה הכל בשבילי, וברגע אחד נשארתי לבד", היא כואבת עד היום. אל תוך תחושת הבדידות הזו נכנסה באורח מפתיע רונית אנידם בן שלוּש, אשת מפקדו של האב, רס"ב יניב בן שלוש, שהציעה לאלינור בצעד יוצא דופן לבוא ולגור בביתם.

 

"היא הבת שלי והחברה הכי טובה שלי", אומרת היום רונית ומסתכלת על אלינור בעיניים מלאות אהבה, ואלינור משיבה לה: "מי אמר שמשפחה לא בוחרים? רונית ויניב הם המלאכים שאבא שלח אליי".

 

לא רציתי רחמים

 

אלינור רמרזקר (24) גדלה ביישוב מעלה־אפרים שבבקעת הירדן, הרחק מהחיים שהיא מנהלת כיום בביתם של רונית (50) ויניב (44) בן שלוש באריאל. אביה היה שוטר ביחידת התנועה שומרון במחוז ש"י ואמה עבדה במפעל. "אחי ה

"אף פעם לא ביררתי מה באמת היה שם, למה אבא גידל אותנו ולא אמא. כנראה היה ביניהם הסכם ואני קיבלתי את זה כעובדה. חיינו עם אבא וביקרנו את אמא בשבתות. אבא היה הדמות הרגישה יותר, המכילה. הוא תמיד היה שם עבורנו"

בכור מבוגר ממני בשמונה שנים והאח השני מבוגר ממני בחמש שנים, ואני גדלתי כנסיכה, ילדה מפונקת. אבא לא נתן לי להרים כוס בבית, כל מה שרציתי היה לי".

 

כשההורים התגרשו, נותרו הילדים עם האב. "אף פעם לא ביררתי מה באמת היה שם, למה אבא גידל אותנו ולא אמא. כנראה היה ביניהם הסכם ואני קיבלתי את זה כעובדה. חיינו עם אבא וביקרנו את אמא בשבתות. אבא היה הדמות הרגישה יותר, המכילה. הוא תמיד היה שם עבורנו. למרות שעבד בעבודה תובענית ובמשמרות, הוא דאג להגיע לבית הספר ולגן ולהיות נוכח בחיים שלי. הוא לא החסיר מאיתנו דבר. הייתי מאיימת על הילדים בבית הספר 'אבא שלי שוטר, תיזהר'. הוא היה מגיע ליישוב עם הניידת או מקפיץ אותי לבית הספר, ואני הייתי הכי גאה בעולם".

 

הבוקר של 15 במרץ 2009 היה מבחינתה עוד בוקר שגרתי. אחיה הגדולים כבר לא היו בבית, האחד עבד כמאבטח ביישוב והאחר שירת בצבא, ואביה, שעבד באותו יום במשמרת צהריים, הסיע אותה לבית הספר. "רבתי איתו על איזו שטות, יצאתי מהרכב בעצבים, ולא נפרדתי מאבא כמו שצריך. זה לא עזב אותי במשך שנים אחרי הרצח. זה כאב לי מאוד, כעסתי על עצמי, עד שלילה אחד חלמתי שאבא אומר, 'אני סולח לך, זה בסדר', ומאז הרשיתי לעצמי לחייך".

 

אלינור עם אביה ז"ל. "אומרים שהזמן מרפא, אבל לי הזמן מגביר את הגעגוע. חוויתי כל כך הרבה, ואבא לא היה שם איתי" (צילום: אלבום פרטי)
    אלינור עם אביה ז"ל. "אומרים שהזמן מרפא, אבל לי הזמן מגביר את הגעגוע. חוויתי כל כך הרבה, ואבא לא היה שם איתי"(צילום: אלבום פרטי)

     

    מתי שמעת שאביך נרצח?

    "חזרתי הביתה עם סיום הלימודים, ראיתי טלוויזיה בחדר, וידעתי שאבא בעבודה. הוא היה אמור לסיים את המשמרת בשעה עשר ולהיות בחזרה בבית בשעה אחת־עשרה. פתאום בחדשות קפצה הודעה על פיגוע בבקעה. בהתחלה אמרו שמדובר באזרחים, ואני זוכרת שחשבתי, 'מעניין מי אלו שנפגעו' כי בבקעה כולם מכירים את כולם. אחרי כמה דקות אמרו שאלו שוטרים, אבל עדיין לא חששתי. אפילו לא התקשרתי לבדוק. אף אחד לא חושב שזה יגיע אליו".

     

    ואז?

    "כעבור דקה הייתה דפיקה בדלת. פתחתי ובכניסה עמדו עובדת סוציאלית והרופאה מהמרפאה שלנו, שתי נשים שאני מכירה מהיישוב. לא הייתי צריכה שיגידו כלום. נכנסתי איתן לחדר שלי, אמרתי לשתיהן שהבנתי מה קרה ושהן יכולות ללכת. הן הציעו שאקח כדור הרגעה, אבל סירבתי.

    "כשפתחתי להן את הדלת החוצה, הגיע אחי הבכור ובהמשך אחי השני. הם היו גמורים. אני לקחתי על עצמי את תפקיד החזקה. שעה אחר כך הבית היה מפוצץ אנשים ושוטרים, ואני ישבתי בחדר ושמעתי מוזיקה חזקה. זו הייתה הדרך של אבא להירגע כשהיה עצוב, וכך עשיתי גם אני".

     

     16.3.2009: דיווח על הפיגוע ב"ידיעות אחרונות" (צילום: מתוך ארכיון ידיעות)
      16.3.2009: דיווח על הפיגוע ב"ידיעות אחרונות"(צילום: מתוך ארכיון ידיעות)

       

      באותו לילה שהתה יחד עם אחיה ואמה בבית סבתה ביבנה. "אבא נולד במומביי, בן בכור במשפחה שבה תשעה ילדים. בגיל שמונה הוא הגיע לארץ". בבית של סבתה המתינו לה הדודים, ואלינור זוכרת שישבה בצד בשקט והרגישה אבודה. "כעסתי - למה זה קרה דווקא לי. זה לא מגיע לאף משפחה ובטח לא לילדים. אבא היה הכל בשבילי וברגע אחד זה נגמר. הרגשתי לבד".

       

      איפה הייתה אמא שלך?

      "היא הייתה איתנו שם, וכבר בלילה של הרצח אמרה שאבוא לגור אצלה. היה ברור שאעשה את זה כשתסתיים שנת הלימודים, אבל בהמשך הבנתי שלא נכון בשבילי להגיע לשם. הודעתי שאני לא מגיעה והבנתי שאמא כעסה והתאכזבה מאוד. אני מבינה

      אלינור: "אני מבינה שקשה לאנשים לקבל שיש לי אמא ובכל זאת בחרתי לגדול בבית אחר, אבל נסיבות החיים הובילו אותי לכך. היום אני בקשר איתה, כפי שהייתי כל השנים, אבל זכיתי ברונית"

       שקשה לאנשים לקבל שיש לי אמא ובכל זאת בחרתי לגדול בבית אחר, אבל נסיבות החיים הובילו אותי לכך. היום אני בקשר איתה, כפי שהייתי כל השנים, אבל זכיתי ברונית".

       

      אביה נקבר ביבנה, ואת הלוויה היא זוכרת בשברי תמונות. "הכאב גרם להדחקת הזיכרון, יש לי בלקאאוט. אני רק זוכרת שהייתי בצד, לא רציתי שידעו מי אני, שלא יצלמו אותי, שלא יקשרו. לא רציתי שחלילה ירחמו עליי. הסתתרתי מאחורי אחי".

       

      מה ידעת בשלב הזה על מה שקרה לאביך?

      "אחרי השבעה היה טקס במשטרה. העניקו לנו את הדרגות של אבא ועשו מצגת על האירוע, ושם שמענו את מה שידעו אז. הבנו שאבא היה יחד עם שוטר נוסף במשמרת, חשבו שהוא עצר לעזור למישהו שהיה לו פנצ'ר, ונרצח".

       

       

      הגיעה רק עם תיק בית ספר

       

      פרשת הרצח של שני השוטרים, יחזקאל רמרזקר ודוד רבינוביץ', הסעירה את המדינה. תחילה סברו כי מדובר בפיגוע חבלני, אולם למשטרה ולשב"כ לא היה קצה חוט שיוביל אל הרוצחים. "ידעתי שאבא נורה מטווח קצר כשישב בניידת, אבל מה בדיוק קרה שם פחות עניין אותי. הבנתי שבמבחן התוצאה אין לי אבא וזהו".

       

      יניב בן שלוש, מפקדו של אביה והאיש שלימים יזמין אותה לגור בביתו, מספר כי נפרד מחזי ומדוד דקות אחדות לפני שיצאו לסיור בכביש הבקעה. "כמפקד קיימתי שיעור שבועי עם כל היחידה. נפרדנו בשעה שלוש וחצי, והם יצאו למשמרת. הם לא היו אמורים לצאת לכביש הבקעה, שובצו לשם שני שוטרים אחרים, אבל ברגע האחרון חזי ביקש להחליף משמרת. בסביבות השעה שמונה בערב, כשהתקשרו להגיד לי שהיה פיגוע

      יניב: "חזי לא היה אמור לצאת למשמרת בכביש הבקעה, שובצו לשם שני שוטרים אחרים, אבל ברגע האחרון הוא ביקש להחליף. כשנודע לי שהוא נהרג, בכיתי כמו ילד"

      בבקעה, לא הבנתי שזה קשור אלינו. כשנודע לי במי מדובר, בכיתי כמו ילד".

       

      מה הבנתם?

      "מתחקיר שנעשה התברר שחזי ודוד עצרו סביב השעה שבע וחצי להפסקה ב'מפגש הבקעה'. המתדלקים שעבדו שם סיפרו שחזי לא הרגיש טוב והציע לדוד שיעלו חזרה לתחנה באריאל, והם יצאו לסריקה אחרונה לאורך הכביש. בניידת מותקן מכשיר שמראה כיוון נסיעה ומהירות, וכך ידענו שהם נסעו לכיוון צפון, בשלב מסוים הסתובבו, הגבירו מהירות, ואז האטו ליד משואה. שניהם נמצאו בניידת".

       

      יניב בן שלוש וחזי רמרזקר שירתו יחד במשך עשר שנים - יניב כמפקד צוות ביחידת התנועה של מרחב שומרון במחוז ש"י וחזי כשוטר ביחידה - "ומטבע הדברים נוצר קשר חברי קרוב. עבדנו יחד, הם ביקרו אצלנו בבית ואני ביקרתי אצלם, הכרתי את הילדים וידעתי עד כמה חזי דואג להם. לא הייתה פעם שיצא מהתחנה מבלי לקנות להם דברים בשק"ם. הם היו כל עולמו. אלינור הייתה ילדה ביישנית. כשהיינו מגיעים לביקור תמיד הלכה הצדה".

       

      יניב (מימין) וחזי ז"ל. קשר חברי קרוב (צילום: אלבום פרטי)
        יניב (מימין) וחזי ז"ל. קשר חברי קרוב(צילום: אלבום פרטי)

         

        איזה אדם הוא היה?

        "שוטר אחראי, מסור, אדם שמח ואוהב חיים. הוא כינה את עצמו 'אפס אפס שבע' ואנחנו קראנו לו בתחנה ג'יימס בונד. תמיד היה מתוקתק ומסודר. לא אשכח לעולם את שולחן האוכל בכניסה לבית שלו. גם אם היית מגיע אליו ביום שלישי או רביעי, הוא כבר היה ערוך ומוכן לשבת".

         

        הקשר הקרוב הוביל את רונית להזמין אליהם לשבת את ילדיו של חזי. "הכרתי אותו מצוין", היא אומרת, "ידעתי שנותרו ילדים בלי אבא והצעתי שיבואו להתארח אצלנו".

        אלינור: "בטקס במשטרה ראיתי את רונית בחוץ, אבל עדיין לא ידעתי מיהי. בסיום הטקס היא הציגה את עצמה והזמינה אותנו אליהם. הייתי נבוכה מאוד, ובכל זאת באנו והתארחנו שם כל השבת. בצאת השבת, כשעמדנו לשוב הביתה, רונית פנתה אליי והציעה לי שאבוא להתגורר בביתם".

         

        רונית, איך זה קרה פתאום?

        "העברנו שבת נעימה, צחקנו, אכלנו, אבל אצלי התכווץ הלב. ישבה מולי נערה צעירה, היא אמנם לא אמרה דבר אבל הספיקו לי העיניים העצובות שלה. בלילה, כשכולם הלכו לישון, דיברתי עם יניב. אמרתי לו: 'האחים שלה בוגרים, הם יסתדרו, אבל היא נערה צעירה

        רונית: "כשהזמנו את אלינור לביקור צחקנו ואכלנו, אבל אצלי התכווץ הלב מהעיניים העצובות שלה. אמרתי לה: 'אלינור, יש לך כאן בית, אני רוצה שתישארי'"

        שצריכה השגחה, מישהו שילווה אותה'. ידעתי שאמא שלה פחות בתמונה. במוצאי שבת אמרתי לה: 'אלינור, יש לך כאן בית, אני רוצה שתישארי'".

         

        יניב, איך הגבת?

        "לא היה זמן לעכל, אמרתי 'כן' בכיף, ומשם זה זרם. לימים הרגשתי שיש לי חוזה לא חתום עם חזי. בבית הקודם שבו התגוררנו היו פעמים שהייתי עולה בלילה למעלה, לקומה השנייה, והייתה בי הרגשה כאילו דוד וחזי יושבים ומסתכלים עליי. הייתי מסתובב לראות אם הם שם, עובר דרך החדר שבו אלינור ישנה, מסתכל עליה והולך לישון עם דמעות".

         

        אלינור, איך קיבלת את ההצעה?

        "בהפתעה גמורה. לא הבנתי מאיפה זה בא, למה שמישהו ירצה לגדל ילד שהוא לא שלו? יש הוצאות, דאגות, הייתי כבר נערה בוגרת ומעוצבת. רק כשהגעתי לגיל 18 הבנתי שזה אמיתי, למרות שרונית ויניב נתנו לי להרגיש שייכת כבר מהרגע הראשון. כשהגעתי לגיל 18 ויכולתי לקום וללכת, היה ברור שכאן הבית שלי. הבנתי שבתוך הרע קיבלתי מתנות".

         

        עברו כמה שבועות עד שהחליטה סופית שהיא עוברת לבית משפחת בן שלוש. "רונית שמרה איתי על קשר טלפוני, ובכל שיחה היא חזרה ואמרה 'בואי אלינו'. בסוף הבנתי שזה הדבר הכי נכון עבורי. רציתי בית עם ילדים, חסרה לי דמות אמהית, ומצאתי אותה ברונית. גם העובדה שיניב שירת עם אבא והיה קרוב אליו הקלה עליי את ההחלטה. יום אחד, בסוף כיתה י', הגעתי עם תיק לבית שלהם באריאל".

        רונית: "היא הגיעה רק עם תיק של בית ספר, אנחנו דאגנו לה לציוד ולבגדים ומיד היא קיבלה חדר משלה. צ'יק־צ'ק נכנסנו לשגרה".

         

        אלינור, יש לך דודים ומשפחה, הם לא ביקשו לגדל אותך?

        "הם רצו, אבל היו לכך משמעויות שאני מבקשת לא להיכנס אליהן. כיום אני פוגשת אותם באירועים משפחתיים".

         

        ואיפה האחים שלך?

        "אחרי הרצח הם התחזקו והפכו לחרדים. אח אחד גר עם אמא והאחר נשוי וגר בצפון. אנחנו לא חולקים אותם חיים, אז הקשר לא קרוב".

         

        "אני חוששת להתחבר לאנשים כדי לא לאבד אותם" (צילום: גילעד משיח)
          "אני חוששת להתחבר לאנשים כדי לא לאבד אותם"(צילום: גילעד משיח)

           

          בטוה שאבא גאה בי

           

          רונית, שהיא בעלים של חנות בגדים והנעלה באריאל וגם מנהלת שני גמ"חים, מספרת כי בתחילת חייה בביתם אלינור התקשתה לקבל אותה. "היא לא הורגלה לדמות של אם דומיננטית בבית שבו החיים מסודרים מאוד, שמדברים בו ומנהלים שיחות אישיות. יחסים בין אמא ובת שונים מיחסים עם אבא. היה לה גם קשה לראות שאני זו שמנהלת את העניינים. היו לה הרבה רגעי קושי, היו לילות שבהם הייתה מתעוררת מחלום שטופת דמעות, ואני הייתי רצה אליה, מחבקת, נוכחת. היו לנו שיחות נפש ארוכות והיו גם רגעים לא פשוטים".

          אלינור: "רונית עודדה אותי ללכת לפסיכולוג. לפני המקרה חשבתי שמי שהולך לפסיכולוג הוא לא בסדר בראש. בסוף גיליתי שזה הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות עבור עצמך".

           

          רונית, איך הגיבו הילדים שלכם?

          "הילדים התרגלו. כשאלינור ואופק (18) התחילו לריב, הודעתי להן שהן עוברות לישון בחדר אחד. אחרי חודש הן הפכו לחברות הכי טובות. חן הבכור (29) היה כבר גדול, ושקד (15) יובל (12) ואגם (עשר) גדלו לתוך המציאות הזאת. עם השנים לקחנו אלינו ילד אומנה, היום בן שמונה. לאחרונה הגיע עוד ילד מדהים, בן שש, שאמא שלו בעצמה גדלה אצלנו בבית כילדת אומנה, ולפני כמה שבועות הודיעה שהיא לא מסוגלת לגדל אותו. מלבדם יש גם חייל בן 20, הנסיך שלי, שנמצא אצלנו גם הוא כילד אומנה מגיל 12. אני אראה לך איזו תעודה קיבלתי מהמפקד שלו. בכל פעם שאני מסתכלת בה לבי מתמלא גאווה ובעיניים עומדות לי דמעות".

           

          רגע, התבלבלתי לגמרי. בבקשה תעשי לי סדר. כמה ילדים יש לכם?

          (צוחקת) "תשעה: שני ילדים מהנישואים הקודמים שלי, שלושה ילדים

          אלינור: "יניב הוא החבר הכי טוב שלי ואני יודעת שהוא שם בשבילי תמיד. ואני מתה על הילדים, הם ממלאים לי את העולם. זכיתי במשפחה"

          משותפים עם יניב, ויש לנו עוד ארבעה ילדים, כולל אלינור, שבאופן לא רשמי אימצנו והם גדלים כאן כילדינו לכל דבר ועניין".

           

          הם קוראים לך אמא?

          "חוץ מאלינור, שלא קוראת לי אמא, כולם קוראים לי כך ואני מקבלת את זה בהתרגשות. המילה אמא נותנת תחושה של שייכות. ליניב הם קוראים אבא".

          אלינור: "אני לא קוראת לה אמא אבל מבחינתי היא אמא לכל דבר. אני מתייעצת איתה על כל דבר, משתפת אותה, יודעת שתמיד יש לי חיבוק חם. יניב הוא החבר הכי טוב שלי ואני יודעת שהוא שם בשבילי תמיד. ואני מתה על הילדים, הם ממלאים לי את העולם. זכיתי במשפחה".

           

          יניב, כשהתחתנת תיארת לעצמך שתגדל כל כך הרבה ילדים?

          "זה לא משהו שדובר עליו, ואחר כך פשוט חיינו את החיים. הילדים ממלאים לנו את הבית, ואם אתה יכול לעזור ולתת מעצמך, אז למה לא?"

          רונית: "פעם יובל אמרה לי: 'אמא, איך אעשה עבודת שורשים לבית הספר? מאיפה אתחיל להסביר?' אני תמיד אומרת שיש לנו שמונה חדרים בבית, והרבה יותר חדרים בלב".

           

          פגשת את אמא של אלינור?

          "פעם אחת, כשאלינור הייתה בכיתה י"ב. אני תמיד מעודדת אותה לשמור על קשר, אמא זו אמא בכל מצב".

           

          אביה של אלינור הוכר כחלל של משרד הביטחון, והיא זכתה לתמיכה גם מצד המשטרה שלא עזבה אותה לרגע. "קצין הרווחה של מחוז ש"י נהג להגיע לכאן לביקורי בית", מספרת רונית. "אנחנו עצמנו מעולם לא חתמנו על שום מסמך רשמי שהיא עוברת לכאן".

           

          את בית הספר התיכון סיימה אלינור בפנימייה "עלה רזיאל" בהרצליה. "רונית ביקשה שאלמד באריאל, קרוב אליה, אבל העדפתי לעבור לפנימייה שבה למדו חברות שהכרתי מקודם. למדתי ביולוגיה ועשיתי בגרות מלאה. בהתחלה הייתי נוסעת לאריאל פעם בשבועיים ובשבתות אחרות נסעתי לאמא שלי, אבל התגעגעתי לבית של רונית ויניב. עם הזמן התחלתי לחזור לכאן יום־יום יחד עם ילדים נוספים מאריאל שהיו תלמידי אקסטרני בפנימייה".

           

          "אני רוצה להתגייס ליחידת התנועה. אמנם כחיילת שירתי במשטרה וראיתי איפה אבא שירת, אבל לא חוויתי את מה שעשה"  (צילום: אלבום פרטי)
            "אני רוצה להתגייס ליחידת התנועה. אמנם כחיילת שירתי במשטרה וראיתי איפה אבא שירת, אבל לא חוויתי את מה שעשה" (צילום: אלבום פרטי)

             

            סיפרת לחברים בפנימייה מה עובר עלייך?

            "כמעט ולא. שיתפתי רק את המדריך ועד היום אנחנו בקשר. אבל במשך הזמן הבנתי שאם אהיה סגורה כל כך, אנשים יתרחקו ממני. אנשים לא רוצים סביבם אנשים דיכאוניים, ואת הבכי והכאב הפכתי להומור שחור. היום, כשאני פוגשת אנשים חדשים ומספרת שאבא שלי נרצח, שואלים תמיד איך זה שאני מחייכת כל היום".

             

            כשהגיע רגע הגיוס לצה"ל, היה ברור לאלינור שהיא מבקשת לשרת הכי קרוב אל אבא. "רציתי להתגייס למשטרה, להרגיש קרובה אליו, להבין מה עשה. המשטרה ומשרד הביטחון עזרו לי מאוד. שירתי ביחידת הסיור בתחנה באריאל, במקום שבו אבא שירת ביחידת התנועה של מרחב שומרון. בתחנה יש עמדת הנצחה - מסך שעליו רץ סרטון ובו תמונות של שניהם, וכל בוקר, כשהייתי נכנסת לשם, הייתי רואה את אבא. אני בטוחה

            אלינור: "כיום אני עובדת במעבר בגוש עציון ולא פעם עבר לי בראש שאולי אני בודקת את מי שרצח את אבא שלי. מאז שזה קרה אני תמיד חושדת במי שאני רואה"

             שהוא היה מאוד גאה בי".

             

            רונית, תמכת בכך?

            "ניווטתי לכך. רציתי שאלינור תהיה כאן קרוב, שתשרת בתחנה של אריאל. ידעתי שהיא עדיין ילדה שצריכה את המעטפת. היא הייתה אמנם בת 18, אבל נותרה בת 15. הכל בחייה נקטע והיא הייתה חסרת ביטחון".

             

            אחרי שהשתחררה עבדה אלינור במפעל כמנהלת מכירות, ואחרי זה עשתה קורס קציני ביטחון וחוקרים פרטיים ועבדה כבודקת במחסומים. "כיום אני עובדת במעבר בגוש עציון ולא פעם עבר לי בראש שאולי אני בודקת את מי שרצח את אבא שלי. מאז שזה קרה אני תמיד חושדת במי שאני רואה".

             

            במשך שמונה שנים הוסיפו המשטרה וכוחות הביטחון לנסות לפענח את הרצח, עד שביולי האחרון הותר לפרסום כי כמה חודשים קודם לכן נעצר תושב הכפר טובאס שבשומרון ובחקירתו עלה כי הוא היה שותף לביצוע הרצח. בכתב האישום נגדו, שהוגש לבית הדין הצבאי בשומרון, נכתב בין היתר כי השוטרים נרצחו כאשר נקלעו לשוד שהסתבך. עוד נכתב כי שיטת הפעולה של חברי החוליה שאליה השתייך הנאשם הייתה לביים תקלה ברכב. אחד מחברי החוליה היה מנסה לעצור נהגי משאיות או רכב חקלאי כביכול כדי שיעזרו לו לתקן פנצ'ר, ואז היה מתנפל באקדח על הנהג, מוביל אותו למקום מבודד ושודד ממנו את רכבו. בלילה שבו התרחש הרצח ניסו חברי החוליה לשדוד נהג משאית, אולם אז עצרה סמוך אליהם ניידת המשטרה".

             

            ראית את הנאשם בבית הדין?

            "לא, אבל אגיע לבית המשפט. אני רוצה לשאול אותו מה עבר לו בראש. למה רצח? איך היה מרגיש אם היו רוצחים את אחד הילדים שלו או את ההורים שלו? זה לא יחזיר לי את אבא ולא ינחם אותי, אבל אלו שאלות שרצות לי בראש. אני מקווה שבהמשך יצליחו להגיע גם לשותפים שלו".

             

            כיום היא מתגוררת בבאר־שבע בדירה שכורה עם חברה, וכבר החלה בתהליך גיוס למשטרת ישראל. "אבא רצה שאהיה אחות, אבל אני רוצה להתגייס ליחידת התנועה. אמנם כחיילת שירתי במשטרה וראיתי איפה אבא שירת בעצמו, אבל לא חוויתי את מה שעשה. אומרים שהזמן מרפא, אבל לי הזמן מגביר את הגעגוע. חוויתי כל כך הרבה ואבא לא היה שם איתי. אולי עם הגיוס למשטרה אוכל להרגיש קרובה אליו יותר".

             

            כבר כמה חודשים היא בזוגיות עם בחור שהכירה באריאל. "בהתחלה באמת פחדתי להרגיש וגם פחדתי לאבד אותו וביקשתי שניפרד, אבל הוא לא ויתר עליי. הוא קסם, מלאך, הוא מכיל ועוטף אותי, ואני תמיד אומרת לו שאבא שלי שלח אותו אליי".

             

            על אצבעה היא עונדת את הטבעת שענד אביה בליל הרצח, ולפני כשנה קעקעה על זרועה אקדח וטבעת ואת הכיתוב NEVER FORGET. "הרגשתי שאני רוצה לקעקע משהו עם משמעות, להרגיש את אבא קרוב. בחרתי לקעקע את זה על הזרוע למעלה, במקום שאני רואה, שיהיה קרוב ללב שלי ולא לעיניים של אנשים אחרים.

            "האובדן של אבא השאיר אותי תקועה בגיל הנעורים, אני מרגישה שפספסתי את הגיל הזה. יש לי מחשבות שמלוות אותי מגיל צעיר, כמו מי ילווה אותי בחתונה, ואני חוששת ממוות של אנשים קרובים אליי. אני חוששת להתחבר לאנשים כדי לא לאבד אותם, ובעיקר קשה להוציא ממני רגש. הרגש מת מזמן.

            "אני יודעת שבעתיד, ביום שבו אקים משפחה משלי, זה ימלא את החלל, אז אסגור את המעגל וארגיש שאני לא לבד".

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד