חג זה משפחה: "מאז הגירושים, כשהילדים לא איתי, לא עושה חג"

גילי גרושה כבר 11 שנים ולא מוכנה לחגוג כשהילדים לא איתה. מורין דווקא מנסה ליהנות ומבחינת אמיר, העיקר שהילדים יהנו. סיגל קפלן בשיחות חג עם הורים גרושים

סיגל קפלןפורסם: 20.09.17 08:09
מורין כתבן: "החוסר היה מאוד משמעותי" (צילום: מתן כץ)
מורין כתבן: "החוסר היה מאוד משמעותי" (צילום: מתן כץ)
רוני מילוא: "הגעתי להחלטה עם עצמי שמה שלא יהיה אני לא שוקעת" (צילום: יובל דהאן)
רוני מילוא: "הגעתי להחלטה עם עצמי שמה שלא יהיה אני לא שוקעת" (צילום: יובל דהאן)
זה החג הראשון שלה בלי ילדים. התגרשו לפני חודשיים. הקיץ היה עמוס. לשינויים גדולים בחיים יש דפוס כזה להפתיע. הם מתחילים מצעד אחד משמעותי שהוא "מוקד הרעש" ואז מפתיעים ב"רעידות משנה". אחת מהן היא העובדה שהיכתה בה פתאום שאת ארוחת ראש השנה הזו היא תערוך ללא הילדים, "בפעם הראשונה מאז שהם נולדו", היא אומרת בדמעות.

 

חגים הם מילה נרדפת לאחדות משפחתית, בין אם אתם נהנים מזה או לא. הם מתאפיינים בהרבה עיסוק משפחתי עם המתח השגרתי: "אצל מי נאכל השנה?" "מי מגיע?" "מה נקנה לחמות?" חג ראשון לאחר פרידה, ללא הילדים, מעלה את רף המתח. הן משום שזו הפעם הראשונה והן משום שזה מציב מולנו את מראת המציאות ישר לפנים, מעמת אותנו עם העובדה שהמשפחה התפרקה ומשאיר אותנו להתמודד עם הרגשות שמתלווים לזה.

 

כמו בהרבה תחומים בחיים, עצם הידיעה שמישהו עשה את זה ושרד כדי לספר, יש בה אלמנט מעודד ועם אחוזי גירושין שהולכים וגדלים משנה לשנה יש לנו ריכוז חברתי בהחלט מרשים לקבל ממנו עצה או שתיים, כי כאלה הם בעלי ניסיון - אין חכמים מהם.

 

רוני: "החלטתי לא לשקוע"

רוני מילוא התגרשה לפני שמונה שנים כשהילדים היו בני 6,8: "הפעם הראשונה שחגגתי ללא הילדים היתה בראש השנה לפני שמונה שנים. אני זוכרת שנורא פחדתי מזה. הגעתי להחלטה עם עצמי שמה שלא יהיה אני לא שוקעת ולכן היה לי חשוב לתכנן תוכניות לעצמי מראש, כדי למנוע מצב כזה. קבעתי עם חברים, הלכתי לרקוד, שזה היה משהו שלא עשיתי הרבה זמן. מילאתי את עצמי בפעילויות שהעשירו אותי. התחושה הכללית שאימצתי לעצמי היתה רחוקה משל 'באסה, אני לבד'.

 

"במקביל, היה לי גם חשוב להכין את הילדים. עבדתי על עצמי עם מה שאני משדרת לילדים. העברתי להם שיהיה להם כיף עם אבא, שזו היתה גם קצת עבודה עבורי כדי להרגיע גם את עצמי. היה לי חשוב שהם ירגישו טוב, ירגישו בנוח. אם הרגשתי שקשה להם לדבר איתי כשהם שם, בעיקר בהתחלה, סגרנו בינינו שלא מדברים. זה חשוב, כי הרבה פעמים ילדים מרגישים לא בסדר כשהם עם אבא ואילו אמא נשארת 'לבד' וההיפך. לא רציתי שירגישו לרגע שיש להם אחריות על השלמות הרגשית שלי. גם אם ישבתי בבית ולא עשיתי כלום, בשום דרך לא העברתי להם את התחושה שהתבאסתי.

 

"זה לא קל בפעמים הראשונות. גם השבתות הראשונות לא קלות, אבל לומדים ליהנות מזה וזה בסדר. ויש לי חיים והכל בסדר והילדים חוזרים הביתה והכל טוב. היום, שמונה שנים אחרי, קשה לי לזכור את הבדידות שהיתה שם, שזה גם מעודד. הדרך הכי אפקטיבית בעיני היא למלא את עצמך בדברים טובים, בחברים שעושים לך כיף.

 

אמיר: "חשוב לי שהילדים יהנו"

אמיר, אב לשניים, התגרש לפני שש שנים כשהילדים היו בני 11, 5. "אני חושב שכאבא שרואה את הילדים פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני, היה לי יותר קל. רוב השבוע הם לא היו איתי והחגים בדרך כלל נמשכים יומיים, כך שמבחינתי החג הראשון הרגיש כמו כל שבת. לא היה בזה משהו שונה. הבעיה מורגשת יותר בחגים הארוכים, בהם הם נמצאים איתי חמישה ימים ברצף ואז כשאני צריך להחזיר אותם, קשה לי. אבל גם לזה מתרגלים וזו הופכת להיות השגרה. תמיד היה לי חשוב שהם יחוו חג באווירה משפחתית ואת זה היה להם יותר בצד של אמא שלהם. אצלי פחות.

 

"זה השתנה כשהכרתי את בת הזוג הנוכחית שלי והקמנו יחד משפחה חדשה ומאז אנחנו ממש מקפידים על סדר. ועדיין, יש גמישות. בחג הקרוב, למשל, הם היו אמורים לחגוג איתנו, אבל אמא שלהם ביקשה שנתחלף כדי שיוכלו להצטרף לנסיעה משפחתית מורחבת, אז הסכמתי, כי בסופו של דבר חשוב לי שהילדים יהנו".

 

גילי: "ללכת לאירוע משפחתי עם ילדים של אחרים, בלי שלך?"

גילי, אמא לשתיים, התגרשה לפני 11 שנה כשהילדות היו בנות 9 ו-14. "אני פחות זוכרת ספציפית את החג הראשון בלעדיהן, אלא את החגים ככלל כחוויה מאוד קשה. במיוחד החגים הגדולים, כשכל המשפחה נאספת ועולה דילמה - מה לעשות? ללכת לאירוע משפחתי עם ילדים של אחרים, אבל בלי הילדים שלך? מה הטעם? שלא לדבר על לארח אצלי, משהו שעשיתי הרבה בזמן הנישואין, כי מה, אני אזמין את כולם עם הילדים ואני לבד? להמשיך לקיים את זה כמו שזה התקיים הרגיש כבר לא מתאים. התחושה היתה שהחג מאבד מהמשמעות שלו. הרגשתי לבד. גם אם הזמינו אותי, לא התחשק לי לבוא וגם כשאת בוחרת לא ללכת אז השירה והחגיגות מהבתים מזכירים לך שאת לבד.

 

"זה לא השתנה, אלא אני זו ששיניתי את ה'סטינג'. אם ידעתי שאני לבד בחג, סידרתי לעצמי נסיעה בארץ או לחו"ל. התרחקתי מהדילמה הזו. עם הזמן מתרגלים, מסתגלים, מיצרים מבנים חדשים. בחג שהן לא איתי אני לא אעשה חג, כי חג זה משפחה מבחינתי, מעצם ההגדרה שלו. למדתי ליהנות מהעובדה שחג זה גם חופש ואני יכולה לנצל את הזמן לעצמי וליהנות מהלבד, לעשות דברים שתמיד רציתי ולחגוג לעצמי את הזמן החופשי שלי".

 

מורין: "לאט לאט לומדת את עצמי"

מורין כתבן התגרשה לפני שלוש שנים, כשבנה היה בן שנה וחצי. "עד גיל שלוש הבן שלי היה איתי. החג הראשון שחגגתי בלעדיו היה בערב ראש השנה בשנה שעברה. הייתי מאוד עצובה. אנחנו משפחה קטנה. הוא ילד יחיד ואני בת יחידה והלבד הורגש מאוד. בחוויה לקחו לנו את 'מסמר הערב', את השמחה, כי במפגשים המשפחתיים שלנו הכל מתחיל ונגמר בו.

 

"החוסר היה מאוד משמעותי לכולנו. מה שהקל עלינו היה שחגגנו את החג במפגש חברתי עם הרבה אנשים שונים שהתנקזו אל האירוע. למשל, זוג שלא נסע להורים ואנשים שהיו בגפם בחג. המפגש עצמו השקיט את המחשבות, הדינמיקה המיוחדת עם האנשים מסביב, הרבה יין והרבה פעילות.

 

"זה שונה מסופי השבוע בהם אני בלעדיו. כאמא שמגדלת את בנה חלק מהזמן לבד, לפעמים אני צריכה את ההפסקה הזו. הסימבוליות של משפחה שמתלווה לחגים, לעומת זאת, מגבירה את תחושת החסר. כאילו לקחו לי את הלב. הפעם הבאה שאהיה בלעדיו תהיה בפסח השנה ואני מתכננת לעבור את ערב החג באותה הדרך, הרבה יין והתעסקות מסביב עם האנשים והארוחה. לאט, לאט, לומדת את עצמי ואת ההתמודדות לצד החסר.

 

לילך: "פתאום היה שקט"

לילך, אמא לשלושה, התגרשה לפני שמונה שנים כשהילדים היו בני 3, 8, 12. "הקושי הגדול שלי היה בשבת הראשונה שהם לא היו. פתאום היה שקט. ואקום. מכירה את זה שלשקט יש רעש? שתיקה כבדה בנשמה. הסתובבתי והתחלתי לסדר את הבית. חשבתי לעצמי 'טוב, עכשיו אין מי שיבלגן'. המשכתי למטבח וחשבתי 'מה אני אבשל? מה, אני אבשל לעצמי?' ואז התיישבתי, התחלתי לבכות ואמרתי לעצמי שאני לבד ושאני אגואיסטית כי הם רוצים להיות איתי, אבל הם לא ושבא לי שיחזרו. ריקנות גדולה. אפילו פחדתי לישון לבד בבית, שזה מצחיק בסך הכל. הייתי תחת תחושה של כישלון, חלום שמתנפץ.

 

"למחרת, נפגשתי בבוקר עם חברה גרושה. אני תמיד אומרת שכל גרושה צריכה חברה גרושה לשבתות וחגים. למשך תקופה, הדרך שאימצתי לעצמי כדי להתמודד עם תחושת הריקנות הזו שהתלוותה לערב שישי היתה לצאת מהבית ולשבת עם חברים או להסתובב בחוץ במשך שלוש שעות עם הכלבה וגם אז הייתי שומעת את הקידוש שעולה מהבתים וזה צבט בלב. ימי שישי היו הכי קשים. לא הלכתי למשפחה שלי כי הם דתיים וזו לא הייתה אופציה מבחינתי. אני זוכרת שפעם אחת הגיעה אלי חברה נשואה בשישי אחר הצהריים ואמרה לי שהיא מקנאה בי והיא מוכנה להתחלף איתי ואני חשבתי בדיוק את אותו הדבר עליה.

 

"זה לקח זמן, אבל זה השתנה כשעברתי מהבית שבו התגרשתי לדירה משלי, קטנה יותר. אז התחלתי ליהנות יותר. הרחבתי את מעגלי החברים והכרתי הרבה פנויים-פנויות. תיאמנו שבתות, יצאנו למסיבות, בילינו יחד. התחלתי לבשל לעצמי ולמדתי ליהנות מזה. נהניתי מהסדר ומהעובדה שאין כלים בכיור. היו שבתות שהעברתי בכיף במשך יום שלם בפיג'מה, ראיתי סרטים, קראתי ספרים וכשהם היו חוזרים הייתי אפילו אומרת לעצמי שזה ממש לא נורא אם היו חוזרים עוד שעה.

 

"את החג הראשון בלעדיהם חגגתי לפני חמש שנים - שלוש שנים אחרי הגירושין. יצא שכל החגים הם היו איתי וחגגנו יחד עם המשפחה הדתית שלי, כל הבני דודים והיה לנו כיף. זה היה בראש השנה וכבר הייתי עם חבר. הילדים לא כל כך רצו ללכת כי הם היו רגילים לחגוג איתי. הלכנו לאכול אצל חברים וכל הארוחה הרגשתי שהדמעות חונקות לי את הגרון, אבל עבדתי על עצמי ואמרתי לעצמי כמנטרה שהם בסדר והם נהנים. עד היום כשמגיע חג והם לא איתי אני מעדיפה לא להיות בבית, כי זה מרגיש לי חסר".

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות (משפחה בה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילד/ים ממערכת יחסים קודמת); מייסדת ומנהלת שותפה במיזם "ילדים לפני הכל" - תמיכה, הדרכה, ידע וסיוע לילדים ומשפחות במעברי גירושים ומשפחות בפרק ב' ולאנשי מקצוע. בעלת עמוד הפייסבוק "משפחה משולבת"; עיתונאית ומיצרת תוכן למשחקים שוברי שיגרה בתוך המשפחה בחברת happy days והכי חשוב, כי מכאן הכל התחיל - אמא במשפחה משולבת עם ארבעה ילדים, כלב וחתול.