איך משלבים עגילים ותואר בספרות? בספר ילדים עם מפלצות מתוכשטות

רק ארבע שנים עברו מאז עלתה קטיה רביי ממוסקבה לתל אביב. אז צעירה בת 24, עם תואר ראשון בספרות ולימודי שפה, בתם של עיתונאית תרבות ובמאי תוכניות טלוויזיה. הרעיון להירשם ללימודי עיצוב תכשיטים היה של אמה.

"הייתי בודדה. לא הכרתי אף אחד, ולא ידעתי עברית בכלל", היא מספרת בחיוך. "אמא הציעה שאלמד משהו, קורס או לימודי ערב פעם בשבוע. נרשמתי לשיעורי ערב בקרמיקה, ואז חשבתי לנסות משהו אחר. מכיוון שבמוסקבה עיצוב תכשיטים היה תחביב שלי, וסיפרו לי שאפשר ללמוד עיצוב תכשיטים בבצלאל ובשנקר, ומכיוון שגרנו בתל אביב, הלכתי לשנקר ונרשמתי.

"זו הייתה אי הבנה גדולה, כי האתר היה בעברית, ותרגמתי בעזרת גוגל. הייתי בטוחה שאני נרשמת לקורס ערב, ודי התפלאתי שהייתי צריכה לעבור כל מיני ראיונות ודרך די ארוכה, אבל אמרתי לעצמי – או.קיי, אולי ככה זה עובד כאן. רק אחרי שקיבלתי הודעה שהתקבלתי, ואחרי שהגיעה המערכת במייל - הבנתי שמדובר בתוכנית מלאה, משהו שלא חלמתי ולא תכננתי. אמרתי לעצמי שאלמד שנה ואעזוב, כי זה הרבה מדי, ופשוט התאהבתי ונשארתי".

קטיה רביי ועל צווארה אחד היצורים/תכשיטים(צילום: דניאל שריף)

הוא עוד יפרוץ החוצה(צילום: דניאל שריף)

הדברים קרו כל כך מהר, שרביי לא הספיקה ללמוד באולפן בצורה מסודרת, ועדיין שוברת שיניים עם העברית ומעדיפה לגלוש לאנגלית. לראיון הקבלה לשנקר הגיעה בתקופת ההגשות. בתקופת מבחניה ברוסיה, היא מספרת, הייתה צריכה לקרוא ולקרוא ולקרוא, ולנתח ספרים שלמים.

וכאן, כשעברה במסדרון המחלקה לאופנה או טקסטיל, היא כבר לא זוכרת, ראתה בנות שמחכות לתורן, יושבות על הרצפה "ומסיימות את התפרים או מה שזה לא היה". המראה הזה, שבו לא נתקלה מעולם, שכדי להצליח בבחינה את לא צריכה לקרוא ספר אלא להספיק "לתפור כיס לז'קט לפני שיגיע תורך", הילך עליה קסם. "זה נתן לי פרספקטיבה לגבי מה אנשים יכולים לעשות דרך עיצוב ואמנות".

לכל אורך הלימודים, אומרת רביי, "הכל היה מאוד יוצא דופן בשבילי", חוויה מפתיעה ומלהיבה. בתחילת השנה האחרונה מתחיל המסע לפרויקט הגמר. הסטודנטים נפגשים עם המנחים ומתחילים לגלגל רעיונות, לפתוח כיווני חקירה ולצלול לניסויים לפני שיינעלו על המטרה. את רביי הנחו פרופ' דגנית שטרן שוקן, מנציגותיו הבכירות של עולם הצורפות האמנותית העכשווית בישראל, מי שהייתה בין מקימותיה של התוכנית לתואר שני בעיצוב בשנקר, וענת גרוזובסקי אבוקיה, מרצה במחלקה, מעצבת ויוצרת.

"את שתיהן אהבתי מאוד, ואני מאוד שמחה שבחרתי בהן. מצאתי ביניהן איזון מצוין. דגנית נכנסת לפרטים, יודעת איך הדברים צריכים להיעשות, הרקע הטכנולוגי שלה בעיצוב תעשייתי היה חשוב והעצות שלה היו בעלות ערך רב כי רציתי לעשות תכשיטים שיש בהם תנועה. האג'נדה החברתית מאוד קרובה ללבה, והיא מנסה לגרום לך לחשוב בכיוון הזה.

"ענת יותר בכיוון של אופנה, אסתטיקה, יופי מזוקק. היא כבר הכירה אותי די טוב, כי השתתפתי בכמה קורסים שלימדה, וידעה שיש לי רקע גם באיור ובצילום. כשנפגשנו, היא אמרה – למה שלא תשלבי את כל אהבותייך? וזה נתן לי את הרעיון לעשות פרויקט שייגע בכמה תחומים". רביי כבר ידעה שתרצה "לעשות משהו לילדים". עכשיו הייתה צריכה לחשוב איך תחבר לתמה הזאת את הצורפות, העיצוב הגרפי, האיור והצילום. פשוט.

סדרה של שלושה ספרים(צילום: באדיבות קטיה רביי)

''למה לא תשלבי בין כל אהבותייך?'' שאלה המנחה(צילום: באדיבות קטיה רביי)

כך נולד "המסע לג'יביארד" – סדרת ספרי ילדים שרביי כתבה, איירה ועיצבה, ומשלימה אותה קולקציית תכשיטים. במרכז העלילה אשה צעירה בשם מימי, המוצאת עצמה בסיטואציה מוזרה: בתום תשעה חודשי הריון היא הופכת לאמה של מפלצת קטנה. בניסיון להשיב אליה את תינוקה היא יוצאת למסע לג'יביארד, עיר המפלצות. המסע מתואר בצורה חזותית באמצעות תכשיטים המיועדים לקטנים ולגדולים. כמו בסיפור שלפני השינה, זוהי חוויה משותפת למבוגר ולילד, משוט בעולם הפנטזיה, בועה קסומה ומחבקת.

דמויות תלת ממדיות שונות מלוות כל ספר(צילום: באדיבות קטיה רביי)

רביי יצרה שלוש ערכות, שלוש קופסאות שבכל אחת מהן אחד הספרים וקולקציית התכשיטים המלווה אותו. כל קולקציה מתאפיינת בדמויות תלת-ממדיות שונות. בייצורן נעזרה רביי בכל טכניקות הצורפות שלמדה בשנקר: חלקן טכניקות עבודה קלאסיות – עם מתכות ושיבוץ אבני חן, ואחרות מאפיינות יותר את הצורפות העכשווית – יציקות פלסטיק וגומי, אלקטרו פורמינג, מידול ממוחשב והדפסה בתלת ממד ("הטכניקה המועדפת עלי"). התכשיטים עצמם עשויים משלל מרכיבים – כסף סטרלינג, ניקל, פולימרים, אפוקסי, ספירים, זירקונים וחוטים.

גם לילדים(צילום: באדיבות קטיה רביי)

תל אביב האירה פנים לקטיה. "אני אוהבת את הים, וזו אחת הערים הכי חברותיות שפגשתי. אבא שלי עבד בצרפת לעתים קרובות, ובקיץ היה לוקח אותי איתו. אהבתי להגיע לפריז ממוסקבה, כי חשבתי שהפריזאים נחמדים. אבל כשהתחלנו לגור בישראל, הצרפתים נראו לי פתאום סנובים".

בארבע השנים שלהן כאן חיו קטיה ואמה ביחד בדירה שכורה בתל-אביב, נשענות על חסכונות האם. כעת, משאזלו, נאלצה האם לחזור למוסקבה, וקטיה מבלה איתה את הקיץ. באוקטובר תשוב לישראל לבדה, ותנסה לראות אם היא יכולה לבנות לה כאן חיים. "הלימודים בשנקר היו הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי", הוא אומרת, "ועכשיו כשסיימתי, אני קצת עצובה, כי אין לי מושג אם אי פעם יהיה לי משהו מעניין ברמה הזו".