המזכירה באגד הגשימה חלום: נוהגת באוטובוס בשעות הערב

כשהיא מסיימת את משרת הבוקר כמזכירה עוברת רחל קורנשטיין למשרתה השנייה. לפני 17 שנה נהרג אבי ילדיה בפיגוע בקו 7. "על ההגה אני מרגישה אצל הפסיכולוג"

רחל קורנשטיין. "אני זוכרת שלפני 30 שנה הייתה בחדרה נהגת אוטובוס אחת. הייתי מסתכלת עליה בהערצה. אמרתי 'וואו, היא גדולה מהחיים'" (צילום: אביגיל עוזי)
רחל קורנשטיין. "אני זוכרת שלפני 30 שנה הייתה בחדרה נהגת אוטובוס אחת. הייתי מסתכלת עליה בהערצה. אמרתי 'וואו, היא גדולה מהחיים'" (צילום: אביגיל עוזי)

לפני 17 שנה, בתום ימי השבעה על מאיר ברמי, ביקש רון, בנו בן הארבע, מאמא שלו, רחל, לראות את האוטובוס שבו נהרג אבא. רחל, גרושתו של מאיר ואם ילדיו, נעתרה לבקשת הבן. "הסכמתי", היא אומרת. "עם הרבה כאב. לא הייתה לי ברירה. הלכנו לראות את האוטובוס. הריח עוד היה באוויר והיו עדיין הסימונים של המשטרה. זה היה קשה מנשוא".

 

מאיר ברמי ז"ל נהרג בפיגוע שהיה בעיר חדרה בנובמבר 2000. מכונית תופת התפוצצה צמוד לאוטובוס אגד בקו 7 בחדרה. מאיר, שישב באוטובוס, נהרג במקום. יחד איתו נהרגה בפיגוע אזרחית נוספת. עוד עשרות אזרחים נפצעו.

 

לפני שנה, נסגר המעגל. רחל (עובדת אגד כל השנים) הפתיעה את ילדיה, כשהוציאה רישיון נהיגה על אוטובוס. עכשיו זו היא שנוהגת בין היתר בקו שבו נהרג אביהם."לא גיליתי להם על כך

"אין יום שאני עושה את הקו הזה ומאיר לא נמצא בראש שלי. אין פעם שאני מגיעה לתחנה שבה הוא נהרג ולא אומרת 'הנה, פה הוא נהרג'. הוא עולה לי מול העיניים"

שאני עובדת על רישיון", היא מספרת. "ברגע שקיבלתי אותו, הגעתי לסניף חדרה של אגד. אמרתי: 'יאללה, תנו לי אוטובוס ונהג שילווה אותי, אני רוצה לנסוע. נתנו לי את הקו שמוביל לשכונת המגורים שלנו. אני לא אשכח את הנסיעה הזאת בחיים. חיכיתי לקלוט נוסעים ובאקראי עברו שם שלושת הילדים שלי. שלושתם במדי צבא. צפרתי להם. הם הסתכלו עליי מופתעים: 'אמא!'. הבת הגדולה נלחצה. היא אמרה לי 'תרדי מההגה, אין לך רישיון בשביל זה'. אמרתי לה 'יש לי ועוד איך, עלי לאוטובוס'.

 

"ואז הבן שלי התחיל להתווכח איתי. הוא אמר לי 'אני לא חושב שאני רוצה לנסוע איתך. אני לא חושב שאישה צריכה לנהוג באוטובוס'. לא ידעתי שיש לי בן שוביניסט".

 

היום היא עובדת כמזכירה במשרדי ההנהלה של אגד בשעות הבוקר וכנהגת אוטובוס בשעות אחר הצהריים. "אני נוהגת גם בקו 7", היא מדגישה. "אין יום שאני עושה את הקו הזה ומאיר לא נמצא בראש שלי. אין פעם שאני מגיעה לתחנה שבה הוא נהרג ולא אומרת 'הנה, פה הוא נהרג'. הוא עולה לי מול העיניים".

 

הידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות" בשנת 2000 לאחר הפיגוע בחדרה, שבו מצא את מותו מאיר ברמי (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)
    הידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות" בשנת 2000 לאחר הפיגוע בחדרה, שבו מצא את מותו מאיר ברמי(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

     

     

    27 טיפולי הפריה

    רחל קורנשטיין (שחזרה לשם נעוריה), 49, נולדה וגדלה בחדרה, בת לאב שעלה מפולין ולאם ילידת תימן. אביה היה מבוגר מאמה ב־17 שנה. "הם חיו יחד כמו נסיך ונסיכה", אומרת רחל. "תמיד אמרתי 'כשאתחתן, אני רוצה חיי נישואים כאלה'".

     

    בגיל 18 נישאה למאיר ברמי. הם הכירו כשהייתה בת 12. אהבה ענקית, לדברי רחל, אבל ילדותית, בוסר. "הבנתי את זה כמובן רק בדיעבד", היא אומרת.

     

    שנים ארוכות ניסו להביא לעולם ילדים. "עשינו 27 טיפולי הפריה, זה היה עבורנו מאמץ אדיר, להיכנס להיריון – המון מאבקים, הרבה אכזבות. באחת הפעמים ממש השתוללתי בבית חולים מרוב ייאוש. נשברתי. אמרתי לרופא שלי 'ריבונו של עולם, דוקטור, תגיד לי, האם אני אוכל להיכנס אי פעם להיריון? תגיד לי רק כן או לא'.

    "אני זוכרת שעמדתי בלוויה. מצד אחד, אני לא אלמנה, אני לא שייכת. מצד שני, מאיר כן היה קרוב ללבי. הוא האבא של הילדים שלי. היה לי רגש חזק של אהבה אליו, למרות שהתגרשנו. זה היה הלם"

     אני זוכרת שהרופא אמר לי 'היום כל אחת יכולה להיות בהיריון'. זהו. זה נתן לי תקווה. מאותו רגע הבנתי שאם אאמין בזה, זה גם יקרה. ואכן, זה מה שקרה".

     

    לפני 23 שנה נולדה בתם הבכורה, ליאור. בהמשך נולדו גם התאומים (בן ובת), רון ועמית, בני 21 היום.

     

    באוקטובר 2000 התגרשו בני הזוג ברמי. התאומים היו בני ארבע. לליאור עוד לא מלאו שבע. זמן קצר קודם לכן היא עלתה לכיתה א'. "פתאום הבנתי שאני נמצאת במקום שהוא לא המקום שלי", מנסה רחל לפענח את פשר הגירושים ממרחק הזמן. "הבנתי שאני תקועה".

     

    רחל נשארה עם הילדים. מאיר עבר להתגורר אצל אחותו בבית־אליעזר. "אדם אהוב על משפחתו וחבריו", אומרת רחל, "שעבד כל חייו קשה מאוד, לעתים קרובות גם בכמה משרות יחד". ביום האסון, יום רביעי בשעות אחר הצהריים, עשה דרכו לגבעת־אולגה בקו 7. "הייתי עם הילדים, אמא של מאיר התקשרה וביקשה שנבוא אליה לביקור. היא התגעגעה אליהם. נסענו אליה, היינו אצלה, ועדיין לא ידענו מכלום".

     

    רחל עבדה אז כפקידה במוסך של אגד, שבו עבדה עד לפני חמש שנים. "עלינו לאטובוס חזרה הביתה", היא נזכרת. "הנהג היה מישהו שאני מכירה. הרגשתי שהוא מסתכל עליי בצורה משונה. לא הבנתי למה".

     

    איך נודע לך?

    "הגעתי הביתה עם הילדים. ניגשה אליי אחת השכנות ואמרה לי 'בואי, תשאירי את הילדים שלך אצלי ולכי תראי את מאיר בבית החולים. הוא צריך אותך'. אני עדיין לא הבנתי. נכנסתי הביתה ורק אז נפל לי האסימון. לא נסעתי לבית החולים, לא הדלקתי חדשות, לא כלום. במקום זה התקשרתי למנהל בית הספר של ליאור. אמרתי לו שקרה לנו אסון ואני זקוקה לעזרה. אני צריכה להבין איך אני מספרת כזה דבר לילדים שלי".

     

    זה היה חודש אחרי הגירושים. "ההרגשה שלי הייתה של מישהי סוג ב'. אף אחד לא התכוון להודיע לי, בגלל שהיינו גרושים", אומרת רחל. אני זוכרת שעמדתי בלוויה. מצד אחד, אני לא אלמנה, אני לא שייכת. מצד שני, מאיר כן היה קרוב ללבי. הוא האבא של הילדים שלי. היה לי רגש חזק של אהבה אליו, למרות שהתגרשנו. זה היה הלם".

     

    "הילדים גדלו ואני צריכה משהו שימלא אותי" (צילום: אביגיל עוזי)
      "הילדים גדלו ואני צריכה משהו שימלא אותי"(צילום: אביגיל עוזי)

       

      הם לא גדלו כמסכנים

      שבוע אחרי האסון, חזרה לעבודה. "עבדתי רק עם גברים, שהפכו להיות החברים הכי טובים שלי", היא אומרת. "עד היום אנחנו כמו משפחה, באש ובמים".

       

      יש לה בן זוג כבר יותר מעשר שנים, אבל מעולם לא נישאה שוב והשניים חיים בשני בתים נפרדים. "המשימה שלי הייתה לגדל את הילדים", היא אומרת, "רציתי לתת להם הכל, שלא יחסר להם כלום".

       

      מאיר והיא ניהלו אורח חיים דתי. כיוון שכך, שלושת ילדיהם נשלחו לחינוך דתי. היום הם לא. "אצלנו בבית כל אחד חי כראות עיניו, תוך כבוד הדדי'", מצהירה רחל.

       

      איך הם גדלו בצל אסון כזה?

      "אחרי הפיגוע מישהי אמרה לבת הגדולה שלי 'את מסכנה'. הבת שלי ענתה לה 'אני לא מסכנה, אני מאוד חזקה'. גם הרבה שנים אחר כך, כשבאו המפקדים של הילדים שלי מהצבא אלינו

      "עבדתי רק עם גברים, שהפכו להיות החברים הכי טובים שלי. עד היום אנחנו כמו משפחה, באש ובמים"

      הביתה, לביקור, כל אחד מהם בנפרד אמר אותו דבר 'אנחנו לא מאמינים שהילדים האלה גדלו בלי אבא'.

      "לא גידלתי את הילדים שלי למסכנות או לפחד. ההפך. המשכנו לנסוע באוטובוסים כל השנים. הם יודעים שהיה להם אבא מקסים, שהם הפסידו אבא נפלא".

       

      שלושת הילדים שירתו שירות משמעותי בצבא. ליאור נמצאת עדיין בשירות קבע; רון שריונר, עדיין בשירות סדיר; ועמית, תאומתו, השתחררה לא מזמן ובקרוב תתחיל ללמוד. "גידלתי ילדים פטריוטים", מתגאה רחל. "כשהגיע הזמן שלהם להתגייס, הייתי צריכה לאשר להם לשרת בקרבי, בגלל שהם יתומים מאב שנהרג בפעולת איבה. לא היה לי שום היסוס. להפך".

       

      בחמש השנים האחרונות, היא עובדת בשעות הבוקר כמזכירה במשרדים הראשיים של אגד בבית־דגן. החלום להיות נהגת אוטובוס, היא מגלה, הוא חלום ישן. נסיבות החיים, העובדה שמאיר נרצח בפיגוע והיא נשארה עם שלושה ילדים קטנים, לא אפשרו לה להגשים את החלום. "אני זוכרת שלפני 30 שנה הייתה בחדרה נהגת אוטובוס אחת. הייתי מסתכלת עליה בהערצה. אמרתי 'וואו, היא גדולה מהחיים'".

       

      במרץ בשנה שעברה הוציאה סוף סוף את רישיון הנהיגה המיוחל. היום היא עובדת כנהגת אוטובוס בשעות אחר הצהריים, חמש פעמים בשבוע, בכל הקווים הפנימיים בתוך העיר חדרה. אין לה עדיין קו קבוע. "הילדים גדלו ואני צריכה משהו שימלא אותי", היא אומרת.

       

      ואיך זה להיות נהגת אוטובוס?

      "אני עולה על ההגה ומרגישה שהגעתי לפסיכולוג. אין כמו לנהוג על אוטובוס. אני יודעת שעשיתי וי על משהו שתמיד רציתי. הגשמתי חלום".

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד