"אין לך סרטן", אמר לה הרופא - ואז הגיעה הבשורה ששינתה את חייה

גולדי אלישר נשמה לרווחה כשהתברר שהגידול בגופה אינו סרטני. כשהתבשרה שחלתה בסוכרת, פתחה קבוצת תמיכה וירטואלית שיצרה לה קריירה חדשה

ירדן אלעזר

|

16.08.17 | 03:56

גולדי אלישר. "אני עושה הכל בחינם ובהתנדבות, כי העזרה הזו ממלאת אותי. אני מצליחה לשנות חיים של אנשים, וזה ענק" (צילום: שאול גולן)
גולדי אלישר. "אני עושה הכל בחינם ובהתנדבות, כי העזרה הזו ממלאת אותי. אני מצליחה לשנות חיים של אנשים, וזה ענק" (צילום: שאול גולן)

את ראש השנה לפני שלוש שנים העבירה גולדי אלישר בהמתנה שהחג כבר ייגמר. יום לפניו היא עברה בדיקת אולטרסאונד בעקבות כאבי גב חזקים, והתוצאות הביאו איתן בשורה מטלטלת: נמצא לה גידול בלבלב. עם היסטוריה של אבא ואח שנפטרו מסרטן, אלישר כבר ראתה בדמיונה את התרחישים הכי שחורים. "בעלי הבין שאם נישאר בבית, אשקע בזה, אז מיד הוא לקח אותי לטייל במקומות שאני אוהבת", היא מספרת. "נסענו לקיסריה ולזיכרון, עברנו בין בתי קפה, רק שיעבור הזמן".

 

 

>> בואו לעמוד הפייסבוק של Xnet וקבלו את כל העדכונים והכתבות

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

בדיקת הסי-טי שעברה אחרי החג אישרה שאכן נמצא גידול בלבלב שלה, ולא ניתן היה לשלול שהוא סרטני. באותו שבוע היא נפגשה עם רופא מומחה, שהציע לה להיכנס לניתוח כבר למחרת. "הוא אמר שיש שתי אפשרויות: הראשונה, שהוא יפתח את הבטן שלי, יראה שמדובר בגידול סרטני, ואז אצטרך לעבור כימותרפיה; והשנייה, שהוא יראה שזה גידול שניתן להסיר בניתוח, ואז יכרתו לי את הלבלב ואת הטחול, כי יש קשרי לימפה בין השניים שיכולים לגרום להתפשטות המחלה".

 

כבר באותו ערב היא נסעה לבית חולים גדול במרכז הארץ, ולמחרת נכנסה לניתוח, שנמשך ארבע שעות. "הכל קרה כל כך מהר, שבכלל לא הבנתי מה קורה. גם ההתאוששות הייתה קשה: הייתי אמורה לצאת מבית החולים אחרי שישה ימים, ובסוף זה לקח 12 ימים, כי נתנו לי אנטיביוטיקה שהייתי רגישה אליה, למרות שזה היה כתוב בתיק הרפואי שלי".

 

אלישר חזרה הביתה ללא טחול וללא מרבית הלבלב, ששניהם הוסרו בניתוח. הגידול נשלח לביופסיה, ואחרי שלושה שבועות היא קיבלה תשובה שהוא לא היה סרטני. "צרחתי מרוב שמחה. אי אפשר לתאר את התחושה. כמה שזה נורא לקבל בשורה שיש גידול, מדהים לשמוע שהכל בסדר". אבל יש דבר אחד שלא נאמר לה באותה שיחה וגם לא בצאתה מבית החולים: אף אחד לא הבהיר לה שלגופה אין יכולת להפריש אינסולין בלי לבלב, מה שמותיר אותה עם סוכרת נעורים.

 

אמיר פרישר גוטמן ז"ל. "כל כך רציתי לדבר איתו" (צילום: דביר כחלון)
    אמיר פרישר גוטמן ז"ל. "כל כך רציתי לדבר איתו"(צילום: דביר כחלון)

     

    הרגשתי שאני בת 90

     

    אלישר (50), נשואה ואם לשניים, גרה בגבעתיים ועובדת בבנק. אחרי הניתוח ביקשה לחזור לשגרה, אבל זמן קצר לאחר שיצאה מבית החולים, החלה להרגיש שמשהו לא בסדר. "הייתי כמו סמרטוט", היא משחזרת. "הרגשתי כאילו אני בת 90, בלי כוח לזוז, כאילו שאבו ממני את כל הכוחות. זו עייפות שאי אפשר לתאר במילים; תשישות כזו שאי אפשר לקום מהמיטה. בנוסף, הראייה שלי הידרדרה מאוד".

     

    היא הלכה לעוד ועוד בדיקות, שלא העלו דבר. אחרי חצי שנה שמה לב שרמות הסוכר בגופה עולות באופן חריג, והתברר לה שכבר מיום צאתה מבית החולים היא נחשבה לחולת סוכרת נעורים – מחלה שמנטרלת את תפקוד הלבלב ואת הפרשת האינסולין בגוף. העובדה שלא קיבלה על כך מידע, הותירה אותה ללא טיפול ומעקב, מה שעלול היה לסכן את חייה. "כשחולים בסוכרת וזה לא מטופל, רמות הסוכר לא יציבות. כשאני במצב של סוכר גבוה מדי, אני תשושה והראייה מידרדרת, וכשהוא נמוך מדי, יש דופק מהיר והרגשה של כמעט עילפון. זה מאוד מפחיד: ברמות נמוכות מדי של סוכר אפשר למות מזה".

     

    כשרופא המשפחה שלה הבין את מצבה, הוא שלח אותה לבדיקות במכון שמתמחה בסוכרת. "חצי שנה קודם לכן חששתי מסרטן, ופתאום מודיעים לי שאני חולה בסוכרת. זאת הייתה הפעם השנייה שהרגשתי שהשמיים נופלים עליי. הרי החיים בצל מחלה, וגם בצל ספק למחלה, הם לא קלים. כששמעתי על הסיפור של אמיר פרישר גוטמן, כל כך רציתי ללכת לדבר איתו. אני מבינה את התחושה של חיים תחת חשש למחלה. אפילו כשיש סיכוי שלא מדובר בסרטן, זה גורם למחשבות שלא תאריך ימים. המתח הנפשי הוא מאוד קשה. אלה טלטלות שקשה להסביר".

     

    כיום, שנתיים וחצי אחרי שנכנסה לחייה הסוכרת, היא כבר רגילה לתנאים החדשים שהציבה המחלה בחייה. ימי עבודתה בבנק קוצרו, שכן מכיוון שאין לה טחול, המערכת החיסונית שלה רגישה יותר, וכל מאמץ ממושך עשוי לשנות את רמות הסוכר בגופה באופן שיזיק לבריאותה. אבל לאחר יום העבודה היא לוקחת לעצמה כמה שעות של מנוחה ומיד ממשיכה למשימה הבאה: ייעוץ לחולי סוכרת בתכנון של אורח חיים שמתאים למצבם. אלישר כבר קיימה סדנה משותפת עם ד”ר איתן רויטמן ממרכז DMC, מנהל המרפאה לבוגרים סוכרתיים סוג 1, שבה שיתפה מניסיונה האישי.

     

    צפו בה מספרת על התהליך שעברה:

     

     

    המגש נשאר ריק

     

    "כשרק הבנתי שאני חולה", מספרת אלישר, "הפגישו אותי עם דיאטנית, והיא נתנה לי תפריט מסודר, אבל כשניסיתי אותו, שמתי לב שהוא לא מוריד לי את רמות הסוכר, כך שאחרי כל דבר שאוכלים צריך להזריק עוד ועוד אינסולין. התחלתי לבדוק מה אני אוכלת ומה זה עושה לי, ובסוף הבנתי שרק מזון דל פחמימות משאיר את הסוכרים שלי יציבים".

     

    אלישר לקחה את המסקנה הזו ותרגמה אותה לניסיונות במטבח. אלה הובילו לעשרות מתכונים לקינוחים, ללחמים ולמאכלים נוספים שנכנסים לתפריט שלה ללא דאגות. את הפוטנציאל של העשייה שלה הבינה בארוחת בוקר בעבודה. "כל אחד הביא משהו לאירוע במשרד; אני הכנתי כדורי שוקולד ממתכון שלי, ללא פחמימה, כדי שיהיה לי מה לאכול שם - וכולם התנפלו על זה. המגש נשאר ריק. אחד החברים אמר שאני חייבת לפתוח עמוד פייסבוק כדי לפרסם את מה שאני עושה. אמרתי לו שאני אנונימית שלא מעניינת אף אחד, אבל הוא שכנע אותי".

     

    נראה שהחבר ידע מה הוא מציע. יומיים אחרי שפתחה אלישר את הקבוצה, היא מנתה 250 חברים בלבד, וכיום נמצאים בה יותר מעשרת אלפים אנשים שמציגים שאלות ומתעניינים במתכונים שלה המותאמים לחולי סוכרת. הקבוצה, הכל זהב – מתכונים של גולדי לסוכרתיים, התרחבה גם לבלוג, ולדברי אלישר, מדובר בהרבה יותר ממרחב וירטואלי שמציע מתכונים: זו קבוצת תמיכה של ממש. "הקבוצה נהייתה בית לשאלות ולתשובות בכל הנוגע למחלה ולהתמודדות איתה. היא גדלה בקצב מטורף ומשמשת מקלט שמח לאנשים. הם רואים שאפשר לחיות עם סוכרת ועדיין ליהנות מהמטבח".

     

    בימים אלה עובדת אלישר על ספר מתכונים, שאותו היא מתכוונת להוציא בעזרת מימון המונים, והתוכנית שלה לימים שאחרי הפנסיה היא להיות מנטורית לאיזון סוכרת. "אני עושה הכל בחינם ובהתנדבות, כי העזרה הזו ממלאת אותי. אני מצליחה לשנות חיים של אנשים, וזה ענק. כשאני רואה ילד שרמת הסוכר שלו לא הייתה מאוזנת, ובזכות התפריט שאני מציעה, המצב משתפר – זה ממלא לי את הלב".

     

    _______________________________________________________

     

    מאחורי הריקוד הזה מסתתר סיפור אישי מרגש. הקליקו על התמונה:

     

    ענת אילון ורואי שמש. "הריקוד תרם לשיווי המשקל שלי, ליציבות ולחיזוק הרגליים". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)
    ענת אילון ורואי שמש. "הריקוד תרם לשיווי המשקל שלי, ליציבות ולחיזוק הרגליים". הקליקו על התמונה (צילום: צביקה טישלר)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד