"נולדתי וגדלתי בדרום תל אביב להורים יוצאי תימן. כשהייתי בת 12, אחי בן ה־18 נידון לשנת מאסר על גניבת רכב והתאבד בכלא. לקח לי זמן רב לקלוט שאחי האהוב איננו. באמצע כיתה י"א עזבתי את בית הספר ועבדתי כספרית עד שילדתי את בתי הבכורה.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- הזינוק של הזמר הישראלי מהופעות רחוב לבמות הכי גדולות בעולם
"את בעלי, צורי מליחי, שמבוגר ממני בשלוש שנים, הכרתי בגיל 20, כשהזמנתי מונית והוא היה הנהג. בתום הנסיעה הוא שאל איך אני חוזרת הביתה, ואמר: 'תתקשרי לתחנה ותגידי ששכחת משהו במונית, ואני אבוא לקחת אותך'. זה מה שעשיתי. אחרי שנתיים התחתנו.
"צורי היה בחירה שכלתנית שלי. ידעתי שהוא לעולם לא יפגע בי, שיהיה בעל ואבא טוב, ולא טעיתי. אבל במהלך 12 שנות נישואינו היחסים שלנו התנהלו יותר ברמה הטכנית ופחות ברמה הרגשית. דאגנו יחד לצורכי הבית, ניקינו ובישלנו יחד, גידלנו את הבנות – אבל לא הייתה אינטימיות, לא ביטאנו רגש. הרגשתי ריקנות ותסכול. הרגשתי שהאהבה הזו שמדברים עליה – אין לי אותה, ואני רוצה אותה. חשבתי שצורי אשם בזה, וכל הזמן ניסיתי לשנות אותו. בשלב מסוים הצעתי שנלך לטיפול זוגי, והוא לא שיתף פעולה. ואז אמרתי שאם אין פתרון – מתגרשים.
"צורי קיווה שזה משבר חולף, והחלטנו על פסק זמן של שלושה חודשים כדי להחליט. אחרי תקופה קצרה הוא הרים טלפון ואמר: 'בואי נסיים את זה!' הייתי בהלם. הרי תמיד הוא אמר כמה הוא אוהב אותי ואת הבנות, והנה, הוא לא נלחם על הקשר. מאוד כעסתי על איך שהוא ויתר בקלות. התגרשנו ב־2004, בצורה מכובדת, בהסכם, ושמרנו על יחסים טובים.
"מאחר שהאשמתי את צורי בכל מה שלא טוב לי בחיים, חשבתי שכשאתגרש ממנו ואמצא אהבה, הכל בחיי יהיה בסדר. אבל כשנה אחרי הגירושים, כשכבר היה לי בן זוג אחר, קלטתי שאני עדיין נושאת כאב, מועקה וחוסר סיפוק. כאילו יש לי הכל ואין לי כלום. הלכתי לחפש פתרונות אצל קבליסטים, נומרולוגים ומגלי עתידות, אבל נשארתי מתוסכלת.
"נקודת המפנה היתה ב־2005, כשהלכתי למבוא לסדנת אימון, ונכבשתי. נפל לי האסימון. הבנתי שכל מה שאין לי בחיים קשור אליי ולא לאף אחד אחר. בתהליך אימון אישי גיליתי את הכוחות ואת היכולות שלי, ובמקום להיות קורבן שמאשים את האחרים, למדתי לקחת אחריות על חיי. החלטתי לעשות תהליך סליחה עם אבי לאחר 20 שנה שלא דיברנו. עם הזמן שיפרתי דברים בחיים שלי וראיתי שאני יכולה להאמין בעצמי ולהצליח.
"בינתיים נפרדתי מבן זוגי, שאיתו הייתי ארבע שנים וחצי, ואז אמרתי שאם הצלחתי לשפר הכל, אולי אצליח לשפר גם את הזוגיות שלי עם צורי, שתמיד – גם כשהתגרשנו – ידעתי שהוא איש מדהים. ההארה באה לי סביב בת המצווה של הבת הקטנה. צורי, שבדיוק נפרד מבת זוגו, לקח את האחריות הכלכלית על האירוע. היינו הרבה ביחד סביב ההכנות, ופתאום התחילו להתפתח שיחות שלא היו בעבר. יום אחד אמרתי לו: 'אתה יודע? ויתרנו מהר מדי. לא עשינו הכל כדי להציל את הזוגיות'. בחגיגת בת המצווה רקדנו יחד ושרתי לו 'בוא ותראה לי מה זו אהבה', מ'קרוסלה' של שרית חדד. בקיצור, לשנינו היה ברור שנותנים לזה סיכוי מחודש.
"חזרנו זה לזו ב־2010, אחרי שש שנים בנפרד. השנתיים הראשונות היו קשות מאוד. שנינו כבר היינו במקום אחר, נוצר פער בינינו והיינו צריכים לבנות מחדש את היחסים. הלכנו לטיפול זוגי, עשינו דרך ולקחנו את הקשר למקום אחר. היום אנחנו חברים הרבה יותר טובים מאשר בנישואים הראשונים, יכולים לדבר על הכל, מכבדים זה את זו, ויש הרבה טוב בבית.
"לפני שנתיים התחתנו בטקס מרשים ומרגש. שנינו רצינו לקדש את היחסים שלנו, אבל אם בפעם הראשונה אני זו שהצעתי לו נישואים, הפעם הוא עשה את זה. התגובות של הבנות ושל הסביבה היו שמחות ונרגשות, וקיבלנו המון תמיכה ואהבה. במקביל לחזרה שלנו זה לזו יצאתי ללימודי אימון ופתחתי קליניקה כדי להעניק לאחרים את מה שעשיתי בחיי שלי.
שורה תחתונה:
"אהבה היא לא רק רגש. אהבה היא החלטה".
_______________________________________________________
כמה שעות אחרי החתונה עבר הזוג הצעיר אירוע קשה. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
