סתם יום של חום: עירית ברנר מחכה שיהיה כבר קר פה. אבל לא יותר מדי

בטח נתקלתם לא פעם בשאלה הקלאסית הזאת: "את/ה אוהב/ת חורף או קיץ?" אני תמיד משיבה "21". ואז שואלים שוב כי מניחים שלא הבנתי, ואני חוזרת: "עשרים ואחת, עשרים ואחת מעלות".

אני שייכת לשונאי הקיץ. אולי בגלל המבנה הגנטי שלי: עור לבן ובלתי שזיף, שיער מתולתל (שהלחות עושה בו שמות) עיניים בהירות שקרני השמש הבוהקות גורמות להן לדמוע. והיי, בואו נודה, ז'קטים מסתירים את התחת.

עד גיל די מאוחר הייתי בטוחה שלבן/אשל/יוגורט הם לא מוצרים שנועדו למאכל אדם. לבן היה מבחינתי משהו ששמים על הגב כדי לטפל בכוויות שמש, כשהשלפוחיות והאודם הצורב מתחילים לגרום סבל. המודעות לנזקי השמש פסחה על ילדותי. כמו כל ילדה תל אביבית, איך שפרץ הקיץ צעדנו לעבר החוף עם סל וגלגל. תכל'ס - סיוט. אני זוכרת את עצמי חומקת לסככה היחידה בחוף כשבידי אפרסק שהעסיס שלו תמיד נזל לי על המרפק והתערבב עם החול ובשנייה הפך לדבק. על האף ושאר מקומות היו מרוחים מרגרינה המכונה ולווטה או שמן אגוזים. חשבו אז שזה מגן מהשמש, ובפועל זה רק טיגן את העור. במים דווקא היה נחמד, רק שגם לשם נכנסה השואה.

בגיל צעיר מדי סיפרו לי איך נפטרו מאייכמן (שרפו וזרקו לים), וילדה עם עודף דמיון עושה במידע (המיותר) הזה שימוש: לא פעם אצות שהסתבכו לי בתוך הגלגל ראש-ברווז האידיוטי העיפו אותי למחשבות חשוכות שאולי היימח-שמו חזר מהמתים. כמובן שלא סיפרתי זאת לאיש מהחשש שיצחקו עלי. תארו לכם.

וגם כשכבר היה מזגן בבית לא פתחו אותו. האימה מחשבון החשמל ציננה את הפעולה הפשוטה הזאת שאמורה להעניק קירור לגוף המתעלף. אמי ז"ל היתה נואמת באופן קבוע: "בכלל לא חם, תראי, אני אפתח את החלון המערבי ותהיה כאן ממש רוח פרצים". טוב, אולי רוח קדים. שיהיה ברור: גם פעם היה חם, רק שהיינו פחות מפונקים. ואני שואלת, מה רע בפינוק?

אז הבנתם כבר שאני לא אוהבת קיץ. אני אוהבת להתכרבל מתחת לפוך, לפתוח את החלון מעל המיטה כדי להקשיב לגשם, ועם קצת מזל גם טיפה סוררת קופצת לי על המצח ומצחיקה אותי. אבל רגע רגע רגע, שיהיה ברור: אני שונאת גם קור. פעם, בניו יורק, בטמפרטורה בלתי נסבלת של מתחת לאפס, עמדתי ברחוב ובכיתי כי אף מונית לא עצרה לי. אני מאנשי העשרים ואחת. עשרים ואחת מעלות. בדקתי, יש מקום בשבילי, סן דייגו. רק שיש בעיה, אין שם ישראלים.

אז כמה המלצות קיץ לכבודכם.

המלצה 1: סנדלים הורסים

בואו נודה: כף רגל מושלמת די נדירה בנוף שלנו. שנים של נעילת נעלי עקב צרות וגבוהות עיוותו לרבות את הצורה. ובכלל, זה לא האזור הנחשק ביותר בגוף האדם. דווקא לזה לי אין טענות ואני מנסה למצוא סנדלים החושפים מעט מכף הרגל.

נוחים, למרות העקב. סנדלים ב"שופרא"

מצאתי ב"שופרא" סנדלים המסתירים ואורזים נפלא את כף הרגל, ועם זאת מאוד מאווררים. הפן העיצובי מקסים (העקב הורס) והם נמכרים בכמה גוונים. והכי חשוב: זה נוח מאוד, כי העקב לא מאוד גבוה (כ-5 ס"מ). אגב, אורטופד הסביר לי פעם שעקב של יותר מ-5 ס"מ גורם לחבלות בלתי הפיכות. רק שתדעו.

המלצה 2: משקפי שמש עם עדשות אופטיות מקוריות

אם אתן/ם קצרי רואי ולא מרכיבים עדשות מגע, אתם מכירים את הפעולה הזאת של לבחור משקפי שמש ואז לגשת לאופטיקאי כדי להחליף את העדשות המקוריות לעדשות אופטיות במספר שלכם. הבעיה היא שהעדשה האופטית לא תמיד "יושבת" בול על המסגרת.

בריי באן חשבו על זה (יפה להם) וכעת אפשר לקנות משקפיים של המותג עם עדשות אופטיות מקוריות. ובכנות, רק כשעשיתי זאת הבחנתי באמת בהבדל. והוא משמעותי. לדוגמה, יש לי משקפי שמש של החברה עם מסגרת זהב ותקעו לי לשם עדשות חומות – וואלה, לא מתאים.

הבדל משמעותי. ריי באן עם עדשות אופטיות מקוריות

לסיום ולצינון: הצזיקי שלי

• 2 מכלי יוגורט (אני מעדיפה את אלה של "גד" עם 4% שומן)
• 2 כפות גבינת שמנת לבנה בטעם טבעי (אפשר גם 5% שומן)
• 2 מלפפונים מתוקים
• 1 שן שום
• צרור שמיר
• מלח (לפי הטעם)
• שמן זית
• 4-3 קוביות קרח
  

1. שמים את היוגורט והגבינה בקערה.
2. קולפים את המלפפונים, חוצים אותם, ובעזרת כפית מוציאים את הגרעינים שבליבה. פורסים דק דק.
3. מגררים את שיני השום בפומפייה.
4. קוצצים את השמיר.
5. מערבבים את היוגורט והגבינה עם מטרפה. מוסיפים את המלפפונים, השום, השמיר, מעט מלח ושמן זית (כמה שבא לכם, אבל לא בהגזמה). מערבבים שוב.
6. מעבירים לצלוחיות הגשה ומוסיפים את קוביות הקרח.
   

או-אז יבוא עליכם הצינון.