"נולדתי בירושלים, שלישית מבין שישה ילדים. בגיל 26 הכרתי את בעלי דרך חברת ילדות של אמי. היא ניסתה להכיר לי אותו כשאמי חלתה והייתה על ערש דוויי, וסירבתי בנימוס. שמונה חודשים לאחר שאמי נפטרה, הסכמתי להכיר אותו והתאהבתי ממבט ראשון.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
"ההגשמה האמיתית בחיי היא האמהוּת. מבחינתי זה סוג של מפץ. הרחבת הלב. הרגשתי את זה מהילדה הראשונה. את שתי הבנות הגדולות שלי ילדתי באופן הכי קונבנציונלי שיש. הלכתי ללדת, קיבלתי אפידורל, היו לי לידות טובות וזהו. בזמנו אפילו לא הייתי מודעת להיבטים טבעיים של לידה.
"הלידה של בתי השלישית התרחשה לפני 15 שנה. הרגשתי צירים בשעות הבוקר. בעלי יצא לעבודה מוקדם. עדכנתי אותו שמתחילים לי צירים, ושכדאי שיגיע כדי שניסע לבית החולים. איך שהשיחה הסתיימה, הרגשתי שהצירים גוברים ושהלידה מתקרבת. ברגע מסוים הבנתי שהפעם אצטרך ליילד את עצמי. הבנות הגדולות שלי, שהיו אז בנות חמש ושנתיים, היו ערות. אני לא אשכח איך הן עמדו מולי עם השוקו ביד, ואמרתי לעצמי שכדאי שתהיינה לי בידיים מגבות כדי שהתינוקת שיוצאת לא תחליק לי.
"הלכתי מהר לאמבטיה, הוצאתי מגבות, פרשתי אותן וכרעתי ללדת כמו בדואית בשטח. לא מבינה איך זה היה לי כל כך טבעי. נשמתי וידעתי בדיוק מה לעשות, והרגשתי קשר חזק עם בורא עולם. מעבר לדלת האמבטיה שמעתי את הקול של מאיה, הבכורה, אומרת לי משהו על פצע שיש לה ומבקשת פלסטר. קראתי מבפנים: 'איזה פלסטר? אני יולדת!' אבל לא הייתי בכלל היסטרית. להפך. התחברתי לזה. הבנתי משהו מאוד עוצמתי שלא הייתי מודעת לו, והרגשתי איך אין שם לא בהלה ולא פחד ולא בלבול. דווקא ברגע של הלידה, הרגע הכי כואב, הייתי הכי ממוקדת בעולם.
"בתום הלידה יצאתי עם התינוקת נויה מהאמבטיה, התקשרתי למד"א ושאלתי מה עושים. אמרו לי שהאמבולנס בדרך, ובינתיים בעלי ואמא שלו הגיעו. הם היו בהלם, אבל מיד התעשתו ותפקדו. האמבולנס פינה אותי לבית החולים, והמיילדת שקיבלה אותי שאלה: 'למה הגעת?' היא אמרה שיש נשים שיולדות בבית וזהו. זה היה הרגע שבו הבנתי שאם יהיו לי עוד ילדים, ברור שאלד בבית. זה לא שחרתי על דגלי שצריך ללדת בבית. פשוט לי זה התאים.
"בשני ההריונות הבאים כבר הייתה לי תוכנית כתובה ללידה ביתית. בלידה של הבת הרביעית, יולי, המיילדת הגיעה חמש דקות אחרי שילדתי. ליוותה אותי שכנה שהיא אחות. זה היה מוקדם בבוקר והבנות עדיין ישנו, כולל מאיה, שהצהירה מראש שאם זה קורה בשעה שהיא ערה - היא בורחת לחברה. בעלי, שהיה בעד ללדת בבית חולים, הבין שהוא צריך לזרום איתי. התפקיד שלו היה לדאוג לעטוף את הקטנטונת בחיתול בד חמים ברגע שהיא מגיחה מתוך הרחם.
"נעמי, הבת החמישית, הייתה במצב עכוז, וכמעט השלמתי עם העובדה שאצטרך לגנוז את התוכניות ללידת בית. בסופו של דבר הצליחו להפוך אותה, והיא הגיעה לעולם בביתנו, כשכל בני המשפחה מחכים לה. היה לי חשוב שכל הבנות תהיינה נוכחות, ונויה חתכה את חבל הטבור. חשבנו המון על שם מתאים, ובסוף לבנות הייתה הברקה: לקרוא לה נעמי, שזה ראשי התיבות של השמות שלהן - נויה, ענבל, מאיה ויולי.
"לפני שבע שנים החלטתי לבטא את עצמי בכתיבה וכתבתי שני ספרים. בשלב מסוים הבנתי שאני יכולה ללוות אנשים שכותבים. מאז אני מלווה נשים לפני ואחרי הלידה כדי שיוכלו לבטא את הסיפור שלהן. יש נשים שכותבות לעובר עצמו - מי הן, מה עברו, סודות שלהן. לעתים הן חולקות את מה שכתבו ברשתות החברתיות, אבל רובן רואות בזה מעין יומן אישי ובוחרות להשאיר את הכתיבה לעצמן, למחברת שלהן. אני מנחה, משלבת קול, תנועה ונשימה ועוזרת להן להוציא את הסיפור מתוכן.
שורה תחתונה:
"בעיניי, סיפורי הלידה וההיריון הם מורשת הקרב של הנשים".
______________________________________________________________
היא ובעלה לוקים בתסמונת נדירה, ויש להם חמישה ילדים בריאים. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
