בשבוע שעבר ביקר בישראל אנטצ'ון גומז, ארט דיירקטור עטור פרסים, החתום על שמונה מסרטיו של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר – ביניהם "אהבת בשר ודם", "הכל אודות אמא", "דבר אליה", "העור בו אני חי" ו"חולייטה" – ועוד כמה אחרים, למשל, "צ'ה" של סטיבן סודברג, שזיכה אותו בפרס גויה, האוסקר הספרדי, על העיצוב האמנותי.
גומז, 65, שהגיע לתל אביב כאורח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, נולד בדרום ספרד, גדל בארץ הבאסקים, וכיום מתגורר עם אשתו, אלויסה, בברצלונה. בראיון ל-Xnet הוא מספר שהגיע לתחום במקרה, ללא כל הכשרה פורמלית, באדיבות המשטר הדיקטטורי של פרנקו, שגומז היה בין נרדפיו בשל היותו חבר במפלגה הקומוניסטית. "התחלתי ללמוד כימיה באוניברסיטה, אבל באותה תקופה נעצרתי לחודש. אחרי שהשתחררתי, לא יכולתי להמשיך ללמוד. הם לא אמרו במפורש שאסור לנו ללמוד, אבל אסרו עלינו להיכנס לאוניברסיטה כדי לא 'להשחית את הסטודנטים'. במקרה, באחרונה אמא שלי מצאה את הנייר עם הצו ההוא".
כיום, הוא מעיד על עצמו, כבר אינו פעיל בשום מסגרת פוליטית, "אבל בדעות שלי אני שם", הוא אומר.
אז איך הגעת לקולנוע?
"באחד הימים, מפיק חיפש מישהו בשביל פרסומת של צינזנו רוסו לטלוויזיה. כנראה שהוא התלהב מהבית שלי, שמלא באוספים, ומהבישול שלי: הכנתי לו טורטיית תפוחי אדמה. עד היום הוא אומר לי שהוא זוכר את הטורטייה ההיא".
גומז הוא אספן מסור. "יש לי משיכה חזקה לחפצים, מילדות. אני אוסף הכל, יש לי אוסף מינרלים, אוסף מטבעות עתיקים, אוסף עטיפות שוקולד מוזהבות", הוא מפרט. גם היום האספנות מועילה לו, ופריטים מאוסף גופי התאורה שלו, כ-700 במספר, מוציאים שימוש תכוף בסטים של סרטי אלמודובר, לדבריו.
כיצד הצטלבו דרכיכם?
"פדרו לא הסתדר עם אנשי ארט, תמיד היו לו בעיות, הם לא הבינו זה את זה. עוזר הבמאי שלו המליץ לדבר אתי. ביקשו ממני להצטרף, אבל חשבתי שזה לא יסתדר, הייתי בברצלונה, היה לי איזה פרויקט אחר בוולנסיה, אז סירבתי. הם התעקשו והתעקשו ובסוף אמרתי, 'טוב, בסדר'".
אני מבינה שאלמודובר עדיין לא היה מפורסם אז?
"הו, הוא היה מפורסם! יתרה מכך, היה מועמד לאוסקר על 'נשים על סף התמוטטות עצבים'. הרבה אנשים יגידו שאני קצת טיפש. חששתי מפני שעד אז עבדתי מעט בקולנוע. זה היה הסרט הרציני השני שעשיתי, הראשון היה בהתנדבות והשני היה Huevos de Oro ('ביצי זהב') של לונה ביגס (הבמאי הספרדי המנוח), עם חוויאר ברדאם.
"האמת שאני בא יותר מתחום העיצוב. היה לי בר בברצלונה, 'זיגזג', שעיצבנו וזכה בפרסים על עיצוב פנים, ובמשפחה שלי יש אדריכלים. כך שהחיבור שלי הוא יותר לפריטים, לאובייקטים, איך הם מספרים סיפור, ופחות לקולנוע עצמו. זה אולי גם מקור החיבור הטוב שלי עם פדרו – אני יותר מסתכל על פריטים והוא בא ממקום של לספר את הסיפור."
כיצד אתה ניגש לעבודה על סרט, ממה מתחילים?
"תמיד הולכים לפי התסריט. אותי מעניין להכיר את הבמאי, מה הוא רוצה, מאיפה הוא בא. אני מגדיר את עצמי רוצח שכיר, תמיד במשימה עבור מישהו. זאת הסיבה שהעבודות שלי נראות שונה מאוד מבמאי לבמאי.
"הרבה אנשים עובדים על סרט, וחשוב שכולם יעבדו על אותו הסרט, בקול אחד. עם פדרו, למשל, התפאורות והתלבושות של הדמויות נוכחות מאוד, התפאורות הן כמעט דמויות נוספות בסיפור שהוא מספר. יש לו עולם ספציפי מאוד. בהתחלה היה בינינו תהליך של בדיקת גבולות, היום זה השתנה וכל אחד מביא חפצים, תמונות, פריטים שהוא אוהב, ומתחילים לדבר. יש המון אינטואיציה ורדוקציה בתהליך. מתחילים לדבר על בסיס התמונות וההשראה שכל אחד מביא. בהתחלה אנחנו לא יודעים לאן זה יוביל אותנו, אבל אנחנו יודעים בוודאות לאן אנחנו לא רוצים להגיע, ובונים את זה לאט-לאט.
"בעצם, מעצבים אמנותיים אחראים גם על בחירת הלוקיישן שבו יצולם הסרט. במקרה של 'העור בו אני חי' חיפשנו מקום גדול, שמבחוץ נראה אטום, כדי ליצור קליניקה שלא ניתן לראות מה מתרחש בתוכה, כי בפנים מטופלים באים להחליף את מינם. התחלנו לראות בתים ובהדרגה, דרך השלילה, מצאנו אחוזה גדולה, שאת פניה שינינו לגמרי: בית התפילה הפך לחדר ניתוח, שברנו קירות ובנינו קליניקה, הבריכה הוסבה למטרות אחרות. כשעבדנו על 'צ'ה', סודברג שאל אותי: 'תגיד לי, אתה חושב שאנחנו יכולים לשחזר את בוליביה בספרד?' בסוף צילמנו את קובה בפורטו-ריקו ובמקסיקו, ואת בוליביה בספרד.
"אני אוהב להיות מעורב בחיפושי לוקיישן, תמיד יש לי מקומות בראש, אני אוגר בזיכרון מקומות שראיתי, ואוהב להריץ אותם בראש ולבחון מה מתאים."
כמה אנשים עובדים על העיצוב בסרט?
"תלוי בסרט. הצוות כולל אנשים שעובדים בתכנון, בשרטוט, בבנייה. ב'חולייטה', סרט עם נפח לא גדול, היו כנראה 10-15 אנשים. בנינו שם את החלק הפנימי של הרכבת ואת פנים הבית שמול הים. את הדירה במדריד מצאנו בבניין נטוש, שאצל פדרו זה אומר לבנות מחדש את המרצפות, הדלתות, המדרגות, לצבוע את הקירות, ובסוף מה שמעניין אותו פעמים רבות זה רק לצלם הצצה דרך החלון.
"בסרט על צ'ה היה צוות גדול, שבעצם היה מורכב מכמה צוותים שעבדו במקביל בפורטו-ריקו, בוליביה, ספרד ומקסיקו. אני טסתי בין הצוותים."
כמה זמן עובדים על סט?
"עם פדרו, מהרגע שיש תסריט, העבודה שלי נמשכת בדרך כלל שישה חודשים, מתחילת התסריט ועד תחילת הצילומים, שנמשכים כחודשיים."
איפה מוצאים את החפצים? אתם הולכים לחנויות טפטים, מזמינים רהיטים ממעצבים?
"כמובן. אני הולך לחנויות או משתמש באוסף טפטים גדול משלי. אנחנו מסתכלים על 10-12 דגמים, בוחרים כמה, לוקחים אותם לסט ובודקים אותם".
מאיפה הספות האדומות המפורסמות, למשל?
"את הספות אנחנו בדרך כלל מזמינים ומרפדים. אנחנו מייצרים לבד כ-95% מהשטיחים והווילונות. זה קל יותר, מבחינת המידות והצבעים. הרבה חברות רוצות לעבוד אתנו, משיקולי יוקרה. ב'הכל אודות אמא' פגשנו מנהל של מפעל אריחים, שאמר לנו שייצר עבורנו כל מה שנרצה, וכך היה. מאז אנחנו עובדים אתו גם בסרטים אחרים.
"ב'חולייטה', בבית ליד הים, מופיעים אריחים כחולים עם ציורים של צדפות. ראיתי אותם לראשונה במהלך עבודה על סרט שצולם בריו דה ז'נרו. הם עוצבו על ידי צייר ברזילאי בשם קלאודיו פורטינאלס. צילמתי אותם, וכשעשינו את 'חולייטה', אמרתי, 'פדרו, תסתכל על האריחים האלה'. הדפסנו את הציור על מדבקות והדבקנו אותן על האריחים".
אתה חושב שעולם עיצוב הפנים מושפע מהסרטים שלכם?
"כולם לוקחים מכולם כל הזמן, הקולנוע מהעיצוב והעיצוב מהקולנוע. כיום קשה להבחין איפה טרנד מתחיל, מפני שההשפעות מהירות מאוד. מה שגורם לעבודה של מעצב להיות מובדלת מאחרות זה הסידור השונה של הדברים, כי הטפט הוא אותו טפט".
לעיצוב בסרטי אלמודובר יש תפקיד משמעותי בבניית הדרמה הרגשית. איך אתם בונים את זה?
"המטרה שלנו היא לספר סיפור ולתאר משהו שהדמויות עוברות באותו רגע. למשל, ב'חולייטה', כשהאמא מחכה שבתה תחזור, היא חשה ריקנות. כל הסט משדר את הריקנות הזאת, יש רק שולחן בודד וצללים על הקירות, וזה מאוד מפתיע בסט של אלמודובר ומשקף את התחושה הפנימית של הדמות.
"צוות הארט בעצם מנסה לעזור לבמאי לספר את הסיפור. אין יותר גרוע מסתם להניח רהיטים במקום כלשהו; אנחנו משתדלים שלכל דבר תהיה משמעות, ושהעיצוב יעזור לצופה להבין את המשמעות".
שאלה לסיום: איך נראה הבית שלך?
"הבית לא קשור למה שאנשים מצפים. הוא לבן, הוא לא מאוד מלא. יש הרבה ספרים". בשלב זה מצטרפת לשיחה אשתו, אלויסה, שמעידה שהבית "לא מלא ברהיטים אבל מלא בפריטים. זה לא בית של מעצב, שאת אומרת וואו. הוא קז'ואל". גומז: "הבית משתנה כל הזמן, נוספים דברים בגלל יצר האספנות שלי. הוא מקרי אבל לא מקרי, יש בלגן מסודר". אלויסה: "ביום רגיל יכול להיות איזה אהיל גדול על הרצפה. עכשיו, למשל, יש כמה גלילים של פרקטים לפרסומת שהוא עשה".
"אין לי הרבה מקום אחסון", גומז מתנצל בחיוך. "היות שאני אספן, אני לא יכול לעצור, תמיד יש משהו חדש שאני מביא הביתה. אבל לא קשה לי להיפרד מדברים. חפצים מעניינים אותי מפני שתמיד כשאני רואה פריט אני חושב היכן הייתי מניח אותו על סט עתידי. ממאפרה ועד עט או שעון – לכל פריט יש יעוד, תמיד".
