בינואר 2015 הוזמנה הסופרת אורה אחימאיר לריאיון פומבי ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים. לאחר שכתבה את הספר שובה הלב "כלה", שהגיע לחמישייה הסופית של זוכי פרס ספיר, היא הפכה למרואיינת פופולרית והאולם במשכנות שאננים היה מלא מפה לפה בקוראים שציפו למוצא פיה. רגע לפני שמנחת האירוע קראה לה לבמה, ראתה אחימאיר בנייד שלה כי הגיעה שיחה מהפתולוגית שהתבקשה לפענח בדיקת ביופסיה שעברה זמן קצר קודם לכן. היא ענתה.
"לומר לך את זה מרוכך או איך שזה באמת?" שמעה את קולה של הרופאה. "איך שזה", השיבה אחימאיר. רגע אחרי זה שמעה את הבשורה: "הוא אלים מאוד. יש לך סרקומה (גידול ממאיר שמתפתח ברקמת חיבור, צ"ר) מהסוג הכי אלים ואת צריכה לטפל בזה מיד".
"סגרתי את הטלפון, עליתי לבמה, התראיינתי שלושת רבעי השעה, עניתי לשאלות הקהל, צחקתי, וכל הזמן חשבתי: 'יכול להיות שזה מה שהיא אמרה לי?'" מספרת אחימאיר (76) בקול שקט, שנתיים וחצי אחרי אותה שיחה ששיבשה באחת את חייה. "כעבור שבוע הייתי בתל־השומר ועברתי ניתוח נרחב מאוד, בעצם שניים. בניתוח הראשון הוצא גידול ענקי מהרגל, ובעקבותיו נדרשה השתלת עור שנלקח מהרגל השנייה. שכבתי חודש וחצי בבית החולים ועברתי חודשים ארוכים מאוד של סבל. תנועת הרגליים הייתה מוגבלת. לא עברתי כימותרפיה, אבל נדרשתי להרבה מאוד פיזיותרפיה ולתרגילים שאני עושה עד היום".
גילוי הגידול הממאיר התרחש באמצע התחקיר והכתיבה של ספרה החדש, "אררטים", שיצא לאור בימים אלה בהוצאת "עם עובד" והשקתו התקיימה במוזיאון האסלאם בירושלים, בנוכחות בני הקהילה הארמנית. חוט השדרה של הספר המרתק הוא רצח העם הארמני במהלך מלחמת העולם הראשונה, המהווה עד היום נושא למאבק של הארמנים, הדורשים הכרה בכך שמותם של מיליון וחצי איש היה רצח עם מתוכנן. מקור שמו של הספר הוא הר אררט, שהיה חלק מממלכת ארמניה במשך מאות שנים, ואחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהקווקז חולק בין ברית־המועצות לטורקיה, נשאר בידי הטורקים. הוא משמש סמל לאומי של ארמניה ומופיע בסמל מדינת ארמניה העצמאית.
"ברגע שסיימתי את כתיבת 'כלה' ידעתי שעליי למהר ולכתוב ספר אחר. אחרי הכל, התחלתי לכתוב כתיבה ספרותית קצת אחרי גיל 70, מה שלא משאיר לי הרבה זמן", היא אומרת בחצי חיוך. "למזלי, הנושא הזדמן לי סמוך לסיום כתיבת ספרי הקודם, בזכות אישי,
יעקב (איש התקשורת יעקב אחימאיר, צ"ר). הוא מקורב לקהילה הארמנית של ירושלים ופעיל, יחד עם אנשים נוספים, למען הכרה של מדינת ישראל ברצח העם הארמני. באחד הימים ראינו יחד סרט דוקומנטרי בשם 'הקעקועים של סבתא', שיצרה אישה שוודית ממוצא ארמני. היא עשתה סרט על סיפורן המושתק של הנשים הארמניות בזמן רצח העם, והבנתי שעל הנושא הזה ארצה לכתוב".
למה דווקא על זה?
"קודם כל, כי מדובר בסבלן השונה והייחודי של נשים – סבל אוניברסלי שנכפה עליהן בכל אזור שבו ניטשת מלחמה – שכולל אונס, התעללות מינית, נטישת ילדים, סחר בנערות ובילדות ועוד. יש דמיון רב מאוד בסוג הסבל שחוו נשים בשואה היהודית וברצח העם הארמני, וגם בסבלן של נשים שחוות אירועים כאלה ברחבי העולם המסוכסך. אצל הארמנים היה לזה ביטוי נוסף: כאות לשעבוד, קעקעו השובים הטורקים את פניהן של הנשים, כפי שהנאצים קעקעו את המספרים על זרועותיהם של האסירים היהודים במחנות הריכוז. זה נראה לי חשוב מאוד מבחינה מוסרית, יהודית ונשית לכתוב עליהן.
"התחלתי לחפש חומרים רלוונטיים, ובמקביל שיתפתי את יעקב ואת חוקר רצח העם הארמני, ד"ר ג'ורג' הינטליניאן, תושב הרובע הארמני בירושלים. ג'ורג' נתן לי הרבה ספרים, מחקרים ומאמרים. אחת לחודש, במשך ארבע שנים, ברצינות ובהתמדה, הוא ערך לי סמינר פרטי. שאלתי שאלות וקיבלתי הסברים. בסוף הדרך הבנתי שקראתי קרוב ל־70 ספרים ומחקרים, רובם באנגלית. בעברית נכתב מעט על הנושא".
רצח אחרי החתונה
אורה אחימאיר, ילידת ירושלים, הייתה במשך 31 שנים מנהלת מכון ירושלים לחקר מדיניות, שעם מייסדיו נמנתה. במהלך לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית הכירה את יעקב אחימאיר והם נשואים יותר מיובל שנים ומתגוררים בירושלים. היא אם לשניים וסבתא לשישה.
כשהייתה אורה בת 13 נפטרה אמה, חיה, ממחלת לב. היא הייתה בת 34 בסך הכל. אביה, עזריאל־שאול צוראל, נשאר עם שלושה ילדים. על אם המשפחה כמעט לא דיברו בבית כדי לא להכאיב, ובכך נסתר למעשה סיפור חייה מידיעת ילדיה. בפגישה אקראית בוושינגטון, בעת שיעקב אחימאיר היה שליח רשות השידור בארצות־הברית ואורה כיהנה כנספחת לענייני נשים
בשגרירות, נודע לה מאישה שהכירה את אמה בנעוריה, כי בטרם נישואיה לאביה הייתה אמה, חיה לבית קירשנבוים, נשואה לאהוב לבה. ארבעה ימים אחרי החופה הוא נורה על ידי רעול פנים כשיצא ממשטרת המנדט שבה שירת. כששאלה את אביה לפשר המידע המרעיש הוא אישר אותו, אבל ביקש: "יותר אל תשאלי. למה בכלל צריך לעורר מתים? מי אנחנו שנדוש בהם ונגרום להם חיבוטי קבר?" .
רק 30 שנה לאחר מכן, בגיל 70 ולאחר פטירתו של אביה, יצאה אחימאיר בעקבות סיפור חייה ואהבתה של אמה המנוחה. התוצאה הייתה "כלה" (הוצאת "עם עובד"), ספר שנכתב בדם לבה. כאשת מחקר במהותה, לא הסתפקה רק בסיפור האישי, הרומנטי והטרגי, אלא הרחיבה את היריעה ויצרה מסמך אנושי והיסטורי ששופך אור על ההתרחשויות ששימשו לו רקע.
הספר, שיצא לאור לפני חמש שנים, ממשיך את חייו איתה ובלעדיה.
בצפת, עירה של אמה המנוחה, מתנהלים כיום טיולים בעקבותיו. בעקבות הספר זכה גם ישעיהו דוד קראוס (גלעדי), בעלה הראשון של האם, לכך שעשרות אנשים החלו לעלות לקברו, שהוזנח עשרות שנים.
מנקודת המוצא הזו החלה אחימאיר את התחקיר והכתיבה של הספר החדש, שגיבורת המשנה שלו - ואולי הגיבורה הראשית, אף שהיא נוכחת־נפקדת - היא שושאן, נערה ארמנית שאיבדה את משפחתה באירועי רצח העם הארמני והיא עצמה נשבתה על ידי הטורקים, עונתה, נאנסה ופניה קועקעו. בדרך לא דרך היא מגיעה לעיר חלב, ניצלת על ידי יהודים ומובאת איתם לירושלים כשהם עולים ארצה. מושיעיה של שושאן הם סבה וסבתה של לונה, מי שמניעה, בין עבר להווה, את עלילת הספר, שאת שמו "אררטים" העניקה לו המשוררת רבקה מרים, ידידתה של אחימאיר.
האירועים ההיסטוריים שמתוארים בספר שזורים בהתרחשויות עכשוויות ונחשפים בו, בין היתר, בעיות בזוגיות ויחסים מסובכים בין הורים וילדים. שילבת אירועים מחייך האישיים?
"רציתי לכתוב ספר שבו הקורא נותן לי יד בתחילת הקריאה ומוכן ללכת איתי לחלב ולירושלים שלפני מאה שנה, ולמדבר שבו התרחשו צעדות המוות של הארמנים. כתיבה בגוף ראשון נראתה לי הכרחית ליצירת הקִרבה עם הקוראים. השתמשתי בהתנסויות שלי כחוקרת ושאלתי גם כמה חוויות מחיי, אבל הן בטלות בשישים. הדילמות שהדמויות מתמודדות איתן הן כאלו שכל אדם מרגיש ביחסי הורים־ילדים, בזוגיות, בתשוקות לא ממומשות. לפני שהספר התפרסם נתתי את כתב היד לאישי, לילדיי, לאחי ולאחותי – כדי שאם יש בכתב היד משהו שלא נוח להם, הם יוכלו להגיב עליו ואני אתקן, כי היחסים איתם חשובים לי מכל אמת ספרותית. ב'כלה', למשל, היו קטעים שאחי ואחותי ביקשו שאוציא ונעניתי, כי שם זו גם הביוגרפיה שלהם. ב'אררטים' אף אחד לא ביקש למחוק מאומה".
לנהל את המחלה
ואז, כשנתיים אחרי שהחלה בכתיבה ובתחקיר, הפכה אחימאיר בעצמה לאדם שנזקק לעזרת הסביבה. "זה החל בנפיחות מכאיבה בחלק הפנימי של ברך ימין. האורתופדים אמרו שמדובר בשומן שמצא את דרכו למקום לא נכון ושצריך לשאוב אותו כי זה מכאיב לי. אושפזתי ללילה בבית חולים, ובזמן שאיבת השומן, הליך שמתבצע בהרדמה, הרופאה גילתה משהו שנראה לה לא תקין. היא הוציאה ביופסיה וסיפרה לי על כך, אבל לא היא ולא אני חשבנו שמדובר במשהו מדאיג ואני חזרתי לענייניי.
"שלושה שבועות אחר כך הגיעה בדואר תשובה ובה נכתב שיש משהו שדורש בירור מעמיק יותר. המכתב הבהיל אותי, אבל לא במידה גדולה, והעברתי את דגימת הרקמה שנטלו מהמקום לפתולוגית מומחית, כי אמרו לי שבאי־ודאות, כדאי לבחור במומחה הטוב ביותר.
"ואז התברר, כאמור, שמדובר בגידול ממאיר, שאי־אפשר לדעת איך יתפתח. יותר מכל, חרדתי שלא אהיה עצמאית, שאהפוך למעמסה על בני משפחתי. הוקפתי בהרבה אהבה של המשפחה. בתי הגיעה מארצות־הברית, שם היא מתגוררת עתה, וישנה לידי בבית החולים שיבא, והנכדים נשארו עם בעלה; יעקב היה כל יום על הקו בין ירושלים לבית החולים; הבן שלי, גיסותיי, אחותי ואחי – כולם התגייסו. אבל מאוד הטריד אותי שחיי כולם משתבשים בגללי ולכן ניסיתי להיות עצמאית במהירות".
והתגברת?
"במהירות עצומה. בתוך חודשיים־שלושה חזרתי לחיים רגילים, עם הרבה מאוד פיזיותרפיה. התעקשתי לנהל את המחלה בעצמי, לחבוש את עצמי, לטפל בעצמי, וגם כשהתרגילים היו כרוכים בכאב, לא ריחמתי על עצמי.
"לכתיבה עצמה לקח לי הרבה זמן לחזור. ממש חודשים ארוכים, כי כל הכוחות הנפשיים נדרשו למאבק במחלה. בשלב מסוים הבנתי שההחלמה האמיתית תהיה ברגע שאהיה מסוגלת לכתוב. זה התחיל לקרות בהדרגה, לקראת סופה של אותה שנה".
את מרגישה שהמחלה שינתה אותך במשהו?
"היא חידדה לי עוד יותר את תחושת הזמן המתקצר ואת ההבנה שצריך לנצל כל רגע לדברים החשובים באמת, ובעיניי אלה הכתיבה והביטוי הספרותי לדברים שחשוב לי לחלוק עם אחרים".
את זוכרת מה היה הקטע הראשון שכתבת אחרי השיקום?
"קודם כל כתבתי קטעים מחקריים, אולי מפני שלא היה מעורב בהם רגש. אבל ברגע שחזרתי לכתוב, הבנתי שעכשיו מתחילה ההחלמה. הבנתי שהנפש כבר לא כל כך מגויסת למחלה ושהתפנה מקום לדברים שהייתי בעיצומם".
בעלך, יעקב אחימאיר, מעורב במאבק להכרה של ממשלת ישראל ברצח העם הארמני. הוא יעץ לך? תיקן לך תכנים?
"הוא תמיד אמפתי למאמצי הכתיבה שלי, בעיקר כשהנושא הזה בנפשו, אבל נתתי לו לקרוא רק כשכתב היד היה מוכן".
לאחרונה עבר יעקב לתאגיד. מה את חושבת על השינוי הזה?
"סגירת השידור ברדיו ובטלוויזיה הייתה מהלומה קשה ביותר מבחינתי. יעקב התקבל לעבודה בתאגיד החדש, אך רבים מחבריו, שאת חלקם הכרתי, הפכו למובטלים. בשידור האחרון של 'מבט' ציטט יעקב את ההגדרה הקולעת של המגישה מיכל רבינוביץ
שאמרה: 'זו הייתה קבורת חמור, אפילו לא ניתנה לנו אפשרות להיפרד כראוי מן המאזינים והצופים'. זו הייתה גם תחושתי. צריך היה לאפשר לאנשי החדשות לשדר שוב קטעים מהאירועים הגדולים, ההיסטוריים, מתולדות המדינה. זו הייתה מעין הוצאה להורג של ארגון מבלי שמולאה בקשתו האחרונה של הנידון למוות.
"יעקב עבד ברדיו ובטלוויזיה במשך כ־50 שנה. מעולם לא היה לו מקום עבודה אחר, מלבד שלוש שנות עבודה בבי.בי.סי בלונדון, שם נולד בננו הבכור. עכשיו הוא מגשש את דרכו בתאגיד השידור החדש, פוגש שם רבים מעובדי רשות השידור בעבר, מה שמקל על ההסתגלות למקום בלתי מוכר. בחלוף הזמן תתהדק ודאי ההיכרות עם עובדים שלא הגיעו מהרשות. הוא מסתגל לסדרים אחרים, אבל שמח לערוך ולהגיש את התוכנית 'רואים עולם', מורשת הערוץ הראשון. עם זאת, סגירת רשות השידור סימנה בעיניי את ראשית הסוף של רשות שידור ציבורית. למרות כל התקוות הכרוכות בפרק החדש, כאילו ניתן כבר האות".
ולך, יש כבר ספר חדש בדרך?
"כן. הספר הבא יהיה על משפחתו של אבי, עזריאל־שאול צוקרקנדל (צוראל), שהתפצלה בין גליציה לווינה. עכשיו אנחנו נוסעים לגליציה ולווינה כדי לשחזר את תולדות השבט, ששני חלקיו חיו חיים כל כך שונים - ובסופו של דבר נרצחו באותו מחנה ריכוז".
את חושבת ש"אררטים" ישנה משהו בהחלטה המתמשכת של ממשלות ישראל לא להכיר ברצח העם הארמני?
"לא צריך להגזים. הספר אולי יתרום להיכרות של הציבור הישראלי עם רצח העם הארמני, ואולי יעורר סקרנות כלפי הרובע הארמני בירושלים, שהוא פנינה. אבל אני מאמינה שביום מן הימים, אולי אחרי שארצות־הברית תעשה זאת, גם אחת מממשלות ישראל תכיר ברצח העם הארמני. זו תביעה מוסרית שאנשי שמאל וימין כאחד יכולים להזדהות איתה, ובסופו של דבר היא תנצח".
