הבלוג של עירית ברנר
 

אבא לא היה פלמ"חניק שזוף עם בלורית ליד מדורה. ובכל זאת גיבור

דווקא היום אני נזכרת כמה קינאתי ברחל מכיתה ג' על אביה הגיבור וכמה לא הבנתי שאבא שלי, הילד שהסתתר שנה בבור, היה לא פחות גיבור. עירית ברנר מדליקה נר

עירית ברנרפורסם: 30.04.17 14:42
באב אל וואד. בקרב על ירושלים מתו מאות בחורים צעירים, חלקם ניצלו בנס והגיעו אך ימים קודם לכן מהמחנות העשנים של אירופה, רק כדי להיהרג בקרב על המולדת שבדרך (צילום: חנניה הרמן ,לע"מ)
באב אל וואד. בקרב על ירושלים מתו מאות בחורים צעירים, חלקם ניצלו בנס והגיעו אך ימים קודם לכן מהמחנות העשנים של אירופה, רק כדי להיהרג בקרב על המולדת שבדרך (צילום: חנניה הרמן ,לע"מ)
נעליים
מחיר רגיל: 100
מחיר מבצע: 39
תיק תחרה
מחיר רגיל: 100
מחיר מבצע: 101
כלי אכסון אופנתי
מחיר רגיל: 300
מחיר מבצע: 250

מדהים איך מלהטט בנו הזיכרון האנושי. אני יכולה לשוחח עם מישהי דקות ארוכות בטלפון ואחרי חמש דקות לא אזכור אם שמה גלית או יפעת. ודווקא אותו, למרות שחלפו כל כך הרבה שנים, אני זוכרת בכל הניואנסים. נצרב בי כמו תמונה על הקיר.

 

היינו בכיתה ג'. בני שמונה, ביום הזיכרון. המורה אמרה שאבא של רחל בא לספר לנו על הפריצה לירושלים במלחמת השחרור, כי אבא של רחל היה פלמ"חניק בחטיבת הראל. כבר במבט ראשון, גם כילדה בת שמונה, ידעתי לזהות את כל ההבדלים ממי שהיכרתי בבית. האיש היפה הזה הרים כיסא נמוך רגליים, מיקם אותו בין שני הטורים, התיישב ופרס את רגליו הארוכות קדימה. אני ישבתי בספסל הראשון, ממש קרוב אליו. הוא הביט בי בהבעה המיוחדת הזו, של מבוגרים שמתבוננים בילדה חמודה, החליק על לחיי בגב ידו, ואחר כך העביר את אצבעותיו בקווצת שיער סוררתו. אני עקבתי אחר כל תנועה שלו, מהופנטת.

 

חף ממבטא, בקול עמוק וחם, הוא סיפר את קורות הקרב. תיאר את המצור, אמר פעמיים "סטנים", והוסיף "ג'יפים" והדגיש "מעטים מול רבים", מילים שהיו כה זרות לי. כל אדם זוכר את הפעם הראשונה בה חש בעלבון או קנאה בילדותו. זו היתה הפעם הראשונה שלי, של שניהם.

 

אבא שלי היה בן גילו של אבא של רחל. הוא היה ניצול שואה, נער שנשאר בודד בעולם כי הוריו, אחיו ושאר בני משפחתו הקרובים, הוצאו להורג בתוך דקות ביער הארור שגבל בעיירתו טקטין שבפולין. נער צעיר שברח מהאימה. אבא שלי לא היה "מעטים מול רבים", הוא היה אחד בודד מול מפלצת רוע אינסופי, שביקשה להעלים אותו מהעולם רק בגלל שהיה יהודי. לא היתה לו מטרה נשגבת כמו "מולדת" או "הגנה על היישוב". היה רק הרצון לחיות, לחיות בכל מחיר. לאבא לא היו סטן או ג'יפ. היה לו בור, שבו התחבא במשך שנה וחצי, ומדי לילה היה יוצא ממנו ללקט שורשים למאכל מתחת לשלג הקפוא. כשאבא שלי היה מספר על עצמו בשקט, שלא אתעורר, זה היה ביידיש, והמילים שלו חקוקות בי עד היום: לפני האקציה, אחרי האקציה, כשהגרמנים נכנסו, כשהפולנים הסגירו, כששלחו את כולם מגטו ביאלסטוק.

 

בערך שנה אחרי שפגשנו את אבא של רחל, אבא נפטר.

 

הקנאה "הילדותית" ההיא שהזכרתי? אחרי אותה שיחה על הפריצה לירושלים כינסתי כמה ילדים מתחת לעץ התות בחצר בית הספר וסיפרתי להם על אבא שלי. נתתי לדמיון דרור, המצאתי סיפורים, הפכתי אותו לגיבור. פירטתי "מהלכים צבאיים", השווצתי איך השליך אבנים על הנאצים, איך התנגד ונאבק. הילדים התבוננו בי בהערצה.

 

ובכל זאת, כשחזרתי הביתה הרגשתי חמיצות רבה.

 

שניהם, אבא שלי ואבא של רחל, היו גיבורים. שניהם היו קורבנות של הרוע האנושי. בקרב על ירושלים מתו מאות בחורים צעירים, חלקם ניצלו בנס והגיעו אך ימים קודם לכן מהמחנות העשנים של אירופה, רק כדי להיהרג בקרב על המולדת שבדרך.

 

המלצה

ל נ צ ח זכור נא שמותינו: אבא שלי, מרדכי ברנר וישראל איילון אבא של חברתי רחל. מזמינה אתכם להאזין איתי היום לגרסה המקסימה של הראל סקעת לשירו של חיים גורי "באב אל וואד".

 

 

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד