בעצם, למה לא? הורים, תפסיקו להגיד לילדים כל כך הרבה "לא"

אז, מה החלטנו? יש לנו או אין לנו סמכות הורית? מי שעדיין לא החליט, מוזמן לקרוא את הטור הקודם, בו הצעתי לשמור על המשמעות המקורית של "סמכות" ולפתח עם הילדים מערכת יחסים של אמון, מערכת יחסים בה הם ידעו שהם יכולים לסמוך עלינו. כזכור, הבנו שאמון יבנה אם הילדים ידעו שאנחנו רוצים בטובתם ואם הם ידעו שאנחנו מתכוונים למה שאנחנו אומרים.

ואיך הם ידעו שאנחנו מתכוונים למה שאנחנו אומרים? זה פשוט ומסובך בו זמנית - נתכוון למה שאנחנו אומרים.

כשאתם אומרים לא

בעבר הלא כ"כ רחוק, שירו של דן אלמגור "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת" נשמע, משום מה, חינני ואפילו הפך ללהיט. היום כבר ברור שאין צורך לבדוק מה מסתתר מאחורי ה"לא". כמה טוב שהתקדמנו.

באותו אופן, גם אנחנו ההורים צריכים להיות ברורים כאשר אנחנו אומרים "לא" ולא להשאיר לילדים אפשרות להתלבט ולנסות להבין למה התכוונו. אני פוגשת המון הורים שאצלם "לא" הוא מילת פתיחה למשא ומתן או סימן שאלה. חבל. שימוש לא מושכל ב"לא", משנה את משמעותו המקורית והחשובה.

אם הילדים מבקשים חטיף או לצפות בטלוויזיה, שומעים "לא" ולאחר תחינות / בכיות / צעקות שומעים "כן", מה הם לומדים? הם לומדים שזה רק עניין של זמן והתמדה ובסוף הם יזכו במה שהם רוצים. אז הם מתמידים.

נכון שאפשר ורצוי לשנות את דעתנו מדי פעם. גמישות מחשבתית ותפעולית היא מצרך חשוב בימים עמוסים כאלה בכלל ובהורות בפרט, אבל - זה יכול לקרות מדי פעם, לעתים רחוקות, לא מעשה שבשגרה.

האם הלא שלכם הופך בסוף לכן?

כמה שפחות "לא"

איך נמנעים מ"לא" שהופך ל"כן" אחרי נדנודים ועצבים של כל בני הבית? חושבים טוב לפני שאומרים אותו. המון פעמים התשובה האוטומטית של הורים לבקשות של הילדים היא לא. לא ממתק, לא ידיים, לא מוותרים על מקלחת, לא נשארים פה, לא ללבוש סנדלים כשקר, לא טלוויזיה ועוד. כמה לא - זה גם מעייף וגם מתסכל.

כשאומרים "לא" על כל בקשה, האווירה הקבועה בבית היא אווירה של מתח. אבל, כשעוצרים לחשוב רגע ומסכימים לבקשות של הילדים כשזה מתאים - לוקחים אותם קצת על הידיים, נותנים להם לבחור בגדים שנראים לנו לא מתאימים, מאפשרים להם לשחק עוד - כל האווירה משתנה ואנחנו מגלים שבעצם, "למה לא?" 

הורים רבים דואגים שהילדים יהפכו למפונקים אם נענה לכל בקשה שלהם. הסירו דאגה מלבכם. ראשית, פינוק זו הגדרה סובייקטיבית ולא כל הליכה עם ילד על הידיים היא פינוק. שנית, זה עובד בדיוק הפוך - ככל שהצרכים של הילדים נענים, כך הם מרגישים בטוחים לעבור לשלב ההתפתחות הבא. הם לא ימשיכו לנצח לבקש "על הידיים".

אולי הלא הוא "לא עכשיו"?

לפעמים הילדים מבקשים משהו שאי אפשר עכשיו. כאן אני מציעה תרגיל שיכול לעזור בהרבה מקרים אחרים - תגידו לא, בלי להגיד לא. למשל, אם הילדה מבקשת ללכת לחברה בשעה לא סבירה, אפשר להגיד לה: "רעיון מצוין. דנה באמת חברה טובה, אדבר עם אמא / אבא שלה ונקבע למחר". כאמור, הרבה "לא" משפיעים על האווירה בבית. צמצמו אותם.

במצב כזה, בו רוב הבקשות של הילדים נענות, כאשר אתם אומרים "לא" הוא ברור וחד משמעי. אתם אומרים אותו אחרי שחשבתם והגעתם למסקנה שאי אפשר. הילדים מבינים וסומכים עליכם שאי אפשר. לאורך זמן זה מספיק. הם יבינו את משמעות ה"לא" ולכם יהיו כמובן קל להסביר למה לא. הרי חשבתם על זה ויש לכם סיבה.

דוגמה אישית

דבר נוסף שתורם לכך שהילדים יודעים שאתם מתכוונים למה שאתם אומרים הוא  עקרון walk the talk (הביטוי הכי מתאים בעברית זה "פיו וליבו שווים". לא פלא שהעדפתי את האנגלית). אמא אחת סיפרה לי פעם שהיא לא מבינה למה הילד שלה לא מקשיב לה כשהיא מבקשת ממנו לא לשתות ישר מבקבוק הקולה המשפחתי. באותה נשימה סיפרה שהוא הצחיק אותה כאשר הבהיל אותה יום אחד בזמן שהיא עצמה שתתה מהבקבוק. היא חשבה שהוא לא יודע שהוא עושה את זה, כי היא תמיד שותה כך רק אחרי שהוא הולך לישון.

"מפתיע", אבל הוא בכל זאת ידע את זה. לכן, אל תדברו בסיסמאות ואל תטיפו לילדים לעשות מה שאתם לא עושים. אם אתם מצפים שהילדים יקראו יותר ויפחיתו שעות מסך, עשו זאת בעצמכם. אם אתם רוצים שהילדים ילכו ברגל יותר, לכו איתם ואל תסיעו אותם עד לפתח המעלית בקניון. ישנן עוד הרבה דוגמאות - בהקשר של חברות, יחסי משפחה, איכות הסביבה ועוד. הילדים מבינים מהר מאוד מתי אתם מדקלמים ומתי אתם מתכוונים באמת. אז - פשוט תתכוונו למה שאתם אומרים.

walk the talk

כהרגלי, גם הפעם - יש מתכון

בהיותי חובבת אפיה ובישול כבר שנים רבות, למדתי מרבים וטובים. לאחרונה מצאתי מקור סמכות בדמותה של לימור לניאדו תירוש הנהדרת. יש לה בלוג העונה לשם המקסים "מטבח מקומי" והיא שופעת ידע מקצועי ומרתק. כמעט בכל מתכון היא מספרת על ההיסטוריה שלו ומסבירה את עקרונות הבישול כדי שנבין ולא רק נעשה מה שאומרים לנו. הכי חשוב - המתכונים שלה נראים, נשמעים ונטעמים מעולה. בהחלט מישהי שאפשר לסמוך עליה כשמחפשים משהו טעים. את הבלוג תמצאו בקישור הזה.

כל מתכון שלה שניסיתי, יצא מעולה. בחרתי היום מתכון שמתאים לכרוביות היפהפיות שיש עכשיו. שלי יצאו קצת פחות יפות משלה, אבל עדיין טעימות מאוד.

לביבות אפויות של כרובית וקייל

(כאמור, מועתק כלשונו מהבלוג מטבח מקומי)

החומרים הדרושים

1. מסירים לתפרחות הכרובית את הרגליים הבולטות (כך שיישארו רק התפרחות והרגל המחברת ביניהן - 500 גרם לערך), שוטפים היטב ומנערים עודפי מים. מעבירים לקערת מעבד המזון וטוחנים עד קבלת פירורים דקים. מעבירים לקערה בינונית (5 כוסות פירורי כרובית).
2. מנגבים בעזרת נייר סופג את הפטריות ומסירים להן את הרגליים. פורסים לפרוסות דקות (עדיף עם מנדולינה) ומעבירים לקערה עם הכרובית.
3. מוסיפים את כל שאר החומרים ולשים היטב.
4. משהים במקרר לפחות לחצי שעה.
5. בינתיים קולפים את הבצלים ופורסים לעיגולים דקים. מחממים תנור ל-220 מעלות. מרפדים תבנית בנייר אפייה ומברישים אותו במעט שמן זית.
6. מוציאים את התערובת מהמקרר, לשים מעט וצרים, בעזרת ידיים משמנות קלות בשמן זית, כדורים בגודל פינג פונג. מניחים בנייר האפייה, משטחים בעדינות (לעובי חצי ס"מ) ומניחים (בלחיצה עדינה) בכל לביבה עיגול בצל סגול.
7. אופים 15 דקות עד השחמה קלה בצדה התחתון של הלביבה. בעזרת מרית הופכים לצד השני ואופים 5 דקות נוספות.
8. מגישים חם, כשצד הבצל למעלה, לצד שמנת חמוצה או יוגורט מתובל.