עוד חוזר השיעול: כך שרדתי
יומיים בבית עם תינוק חולה

כמה חישובים לא מסובכים ותום קינן מבין את הרעיון: מחר הוא נשאר בבית עם הילד. וגם מחרתיים. אחרי יומיים, באופן מפתיע, לא חיכתה לו למטה שום משאית עם מדליות

תום קינןפורסם: 19.03.17 08:15
אני, דניאל וחדר ההמתנה: אמא אחת היסטרית, שניה מזמרת, שלישית עם חמישה ילדים ורביעית יפה מדי
אני, דניאל וחדר ההמתנה: אמא אחת היסטרית, שניה מזמרת, שלישית עם חמישה ילדים ורביעית יפה מדי

בשיעול הראשון עוד התעלמתי. כולה שיעול. קורה. זה בגלל הקור. או החום. או הלילה. ואז מגיע עוד אחד ומיד אחריו - שניים נוספים, כחלק מסדרה מצפצפת שלא נגמרת. אוי לא. אתה מסתכל על הילד שלך, הדבר הכי יפה ויקר לך בעולם ועדיין – מעדיף לחשוב שהשיעול הזה הוא תוצאה של זה שהוא עישן כמה שאכטות עם הדובי בחדר בלילה, מאשר שהוא תפס איזה וירוס עכשיו.

 

הרופא מאחר? לא נורא

שתי דקות מאוחר יותר, נעמי, שבימים היא גננת ובלילות היא מדחום אנושי, הצמידה את דניאל לשפתיה ומיד קבעה: יש לו חום. 20 שניות אחרי זה המדחום גיבה אותה עם 39.2. מה שהוביל לבעיה לא פשוטה בחשבון, לקראת התכנונים של מחר: אם סבא יכול לצאת מהעבודה בשעה 13:00, במהירות 110 קמ"ש ונעמי מקיבוץ אייל, בשעה 14:30, במהירות של 90 קמ"ש - מתי נעמי תגיד לי שאני זה שנשאר עם דניאל מחר?

 

9:50 למחרת, דניאל ואני מחכים לרופא. בכיסאות הצבעונים שבחדר ההמתנה יושבות להן כל סוגי האימהות ואני בסוג של מפגש פסגה שכונתי. ההיסטרית, שבכל שיעול של דניאל, מתרחקת עוד קצת עם הכיסא. התמנון, שבאה עם חמישה ילדים ומחזיקה את כולם עם שתי ידיים. המזמרת, שאני מאחל לה שהילד שלה יגדל להיות נשיא איגוד הקריוקי וכמובן –היפה מדי. זו שילדה לפני חודשיים, אבל ככל הנראה באמצעות פקס ונראית בדרך לשיעור ספינינג השני שלה היום.

 

"סליחה, קינן דניאל?" אני שומע קול של אישה מבוגרת מאיזור הקבלה.

"כן?"

"מעדכנת שד"ר קוחסנקי מאחר קצת, אם זה בסדר".

 

"בטח שזה בסדר. למה לא? סה"כ נחמד לי מאוד להחזיק תינוק בוכה על הידיים, עם המוצ'ילה שאמא סדרה לנו ולהגיד לו: הנה דג. תראה דג. הנה, דג! אין מה לבכות. דג. שוחה". אמרתי לעצמי וחייכתי בנימוס.

 

מי גיבור של אבא?
    מי גיבור של אבא?

     

    אז למה באתם?

    10:10, שני גברים בוכים שהם רוצים את אמא שלהם. רגע לפני שנשברתי סופית, דלת הרופא נפתחה ואיש מזוקן ולא נחמד קרא לי להיכנס. אין לי הסבר הגיוני או מתאים לגילי לשאלה "למה", אבל מפגשים כאלה תמיד מביכים אותי. אני לא אוהב לבוא לשום מקום בפעם הראשונה, כשאני לבד, בטח לא לרופא ילדים. עם השנים פיתחתי מנגנון לסיטואציות שכאלה, שזה אומר: לפתוח בבדיחה גרועה ורק אחרי שמי שמולי צוחק, גם אם זה מנימוס, אני משתחרר.

     

    "כן..." מלמל הרופא והתרכז במחשב, כאילו יש שם משהו. "למה באתם? מה קרה?"

    "האמת שהכל בסדר. פשוט לא היה לי סידור לבייביסיטר ואני חייב לקפוץ לאנשהו לחצי שעה, איכפת לך?"

    הרופא: "..."

    אני: "..."

     

    אפשר היה לשמוע שני צרצרים מתווכחים ביניהם: "רגע, אתה הבנת?" התעשתי יחסית מהר וסיפרתי לו את כל הסימפטומים, בהתאם לתדריך של נעמי בלילה, בבוקר ובהודעה עכשיו: "יש לו חום, מעל 39, שיעולים בלתי פוסקים, הוא 'סתום' לגמרי ו..."

     

    "בסדר, בסדר", זירז אותי. "תניח אותו על המיטה ותרים לו את האוברול טיפה".

     

    "אהא. אממ... אוקיי. אה. אהא. אוקי", בדק ונאנח לעצמו, הרופא, בזמן שעבר עם הסטטוסקופ הקר על הבטן החמה של דניאל, שלא בכה בכלל. גיבור של אבא. כזה קשוח, כלומר, יחסית למי שמצחקק עכשיו מבובת פוני ורודה מעץ. "טוב, הבנתי. זה ברונכיט. משם מגיע השיעול והחום. אביא לך מרשם לאינהלציה, אבל אין הרבה מה לעשות".

    אני: "..."

    הרופא: "..."

    "אז לא הבנתי, מה אני אומר לנעמי?"

     

    גיבור אחרי קרב

    הגענו הביתה. בסלון המזגן על אלפיים מעלות ובחוץ סערה משוגעת. הגשם דופק כל כך חזק, שזה נראה כאילו שכחתי שקבענו להיפגש והוא מחכה עצבני בחוץ. לך תרדים את דניאל, כשהוא לא מוכן לקחת מוצץ או בקבוק ובכל פעם שהוא עוצם עיניים, מגיע איזה רעם שמבהיל את בלה, שנובחת על ירמי, שמיילל לכיווני ומעיר את דניאל.

     

    ובכל זאת, אחרי כמה דקות טובות, בזמן שאני מנסה להסביר לנעמי מה הרופא אמר ומה תכנית הפעולה הנכונה ביותר - בקול הכי ד"ר שפרד שיש לי, דניאל סוף סוף נרדם לי על הידיים. בעמידה. במה שהפך למשחק דג מלוח הארוך בהיסטוריה. כי אין מצב שאני זז עד שנעמי באה לעמוד במקומי.

     

    חוזר לעבודה כמו גיבור. אחרי יומיים בבית ולילה ללא שינה, חזרתי לעבודה עם מורשת קרב, כמו מינימום קהלני אחרי הסיפור הזה עם הטנקים. הרי כבר תקופה ארוכה שלא הצלחתי להתבכיין במשרד. שנתיים הייתי מגיע עייף, מקטר על זה בשיחות הקפה של הבוקר ומקבל פרצופים מתנשאים של הורים: "פפפףףף... אתה עייף? תסכל עלי. לא ישנתי מחנוכה 97".

     

    אבל עכשיו, אחרי לילה לבן וכשדניאל עם חום גבוה ואף סתום יותר מהאחיות מלול, קיבלתי מספיק ביטחון לספר לכל מי שרצה או לא רצה לשמוע, כמה אני גמור מעייפות. "אין... ילד חולה, זה קשה... אין אפס". אמרתי בחזה נפוח ועין אחת סגורה.

     

    כמעט צלחתי את זה, אבל רגע לפני שיצאתי מהמטבח בתחושת ניצחון, בא איזה הורה מניאק ואמר: "ילד אחד? זה כלום. חכה שיהיו לך שלושה. זה כבר סיפור אחר לגמרי – אתה כבר תבין אח"כ".

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קופירייטר, בן 33, נשוי לנעמי, אשתי המדהימה, שגם עברה על הטקסט הזה לפני. אבא לדניאל בן השמונה חודשים ולשני כלבי פרא: ירמי, חצי לברדור – חצי קנגרו ובלה, סוג של עטלף פירות. גר בכפר סבא, עיר עם כיבוי אורות ב-21:00. רוב הזמן בעבודה ובזמני הפנוי בסופר פארם. בקיצור, חי את החיים.