"בגיל 37 עברתי משבר כפול. עד אז גרתי בקייב שבאוקראינה וחיי היו די נוחים: עבדתי כעובד סוציאלי, וטניה, אשתי, הייתה גננת. היה לנו בית יפה, לילדים היו הרבה חברים בבית הספר; שגרה נעימה. ואז אחותי היחידה גלינה, שהייתה חולת סוכרת, נפטרה בגיל 40. חודש אחר כך נפטר אבי מסרטן. המוות של שניהם, בטווח כה קצר, גרם לי טלטלה נפשית. הרגשתי שאני איוב.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- איך מוזיקאי נעשה נגן רחוב? מה גורם לרופא שאחיו נהרג בפיגוע לטפל בנשים פלסטיניות? למה הקצין מגולני עזב את הדת והצטרף ללהקת מחול?
"כבר כילד חוויתי אובדן. אמי מתה ממחלה כשהייתי בן חמש, ואחותי ואני גדלנו עם אבא וסבתא, אמו של אבא. הסבתא השנייה שלנו, אמא של אמא, נפטרה משברון לב שבועיים אחרי שאמא הלכה לעולמה. אחרי מותם של אחותי ואבי הרגשתי שאני הבא בתור. במשך ארבעה חודשים בקושי תפקדתי, קיבלתי טיפול תרופתי פסיכיאטרי והתקשיתי לחזור לעצמי. עוד לפני המשבר, טניה אשתי רצתה שנעלה לישראל. אני לא הייתי כל כך מחובר לרעיון הציוני, אבל בסופו של דבר השתכנעתי ששינוי מהותי כזה יכול לשפר את מצבי.
"החלטנו לעלות, התחלנו בהכנות, ואז, ביולי 2004, נסענו לחברים ונקלענו לתאונת דרכים קטלנית. ניסיתי להתרחק מנהג שנסע בפראות, שני גלגלים של הרכב ירדו לתעלה בשוליים, איבדתי שליטה והתנגשנו בחומה לצד הדרך. אני נהגתי, אבל האשמה לא הייתה בי.
"אשתי נהרגה במקום. בתי ליזה, שהייתה בת שמונה, נפצעה קשה. אני, בני דניאל בן החמש וחנה הקטנה, שהייתה בת שנה וארבעה חודשים, נפצענו קל. גיהינום. סיוט. למזלנו, אולג (אז בן 18) ו-ולדימיר (אז בן 12) היו בבית. נשארתי בלי הורים, בלי אחותי ובלי אשתי. רק אני וחמישה ילדים. ידעתי שאין לי אופציה להרים ידיים, בגלל הילדים, אבל איך עושים את זה?
"חברים עזרו לי; אחד מהם בא לגור איתנו במשך כמה שבועות ועזר לי כשליזה עוד הייתה בבית החולים, אבל ידעתי שבגדול, זה עליי. וידעתי שעכשיו, עוד יותר מאי פעם, אני חייב להתחיל חיים חדשים במקום אחר.
"בנובמבר 2004 הגענו לאשדוד ועשיתי הכל צעד אחר צעד. אנשים טובים שמעולם לא הכרתי נתנו בגדים לילדים, אוכל, מוצרי חשמל, ריהוט. כעובד סוציאלי תמיד הרגשתי צורך לעזור ולתת. בפעם הראשונה הבנתי מה זה להזדקק, לבקש ולקבל עזרה. הילדים חוו אבל וגעגועים לאמא ובמקביל שוֹק של קליטה במדינה חדשה. הם התכנסו בעצמם ואמרו שהכל בסדר, אז החלטתי לתת להם דוגמה: סיפרתי להם על הכאב ועל הקושי שלי, ובהדרגה הם נפתחו.
"כולנו קיבלנו סיוע נפשי ותמיכה כספית שאפשרו לי לעמוד על הרגליים, והילדים נקלטו יפה בבתי הספר. כעבור שנה וחצי התחלתי לעבוד בפרויקט סיוע להורים ולילדים במשבר עלייה. ניסיוני כעובד סוציאלי עזר, ולמזלי הכרתי במקרה את מיכאל קיפניס, שעמד בראש עמותה לעולים דוברי רוסית וסידר לי עבודה ראשונה באשדוד. ממנו שמעתי גם על התוכנית להכשרת מנחי קבוצות הורים־עולים במכללת סמינר הקיבוצים.
"החלטתי שאני הולך על זה ונרשמתי. השלמתי לימודי תעודה במשך שלוש שנים תוך כדי שאני עובד ומטפל בילדיי לבד. זה היה קשה מאוד, אבל אני שמח וגאה על שעשיתי את זה. כיום אני עובד במרכז להורות משמעותית באשדוד כמנחה קבוצות הורים־עולים וגם כמגשר חינוכי.
"ב־2008 חברים הכירו לי אישה מיוחדת במינה: נעמי (38), מורה לאנגלית. היא לא נבהלה מקורות החיים הקשים שלי, קיבלה את המצב כמו שהוא וגם את חמשת הילדים שבאו איתי. כעבור שנה התחתנו. היא רצתה ילדים, אבל אמרה: 'אחכה חמש שנים, אתן מעצמי שנה לכל ילד שלך, ואחר כך יהיה תורי'. וכך היה. בהמשך פתחנו יחד עסק פרטי של ייעוץ להורים־עולים.
"לפני שנתיים נולדה בתנו אסתר, ולפני חודש וחצי נולד בננו מעיין דוד. יש לי היום שבעה ילדים וגם נכד בן שנה, יהונתן, בנו של אולג, בני הבכור. התחושה היא שהצלחנו להמשיך עם החיים, למרות הכל.
שורה תחתונה:
"אסור להרים ידיים. כשיש משבר, צריך לחשוב על אחרים ולא על עצמך, למצוא כוח לצאת מהמקום הקשה ולהמשיך".
______________________________________________________
גם תרזה יופן עברה אסונות וקשיים - "אבל בחרתי לחיות". הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
