התייתמה בילדותה משני הוריה אבל מרגישה בת מזל: "גאלו אותי מסבל"

כשהייתה בת שלוש, נפטר אביה. כשהייתה בת שמונה, מצאה את גופת אמה, שנרצחה על ידי בעלה השני. ריקי גלעד נותרה לבדה בעולם, ודודתה הלן, אימצה אותה לבת

ריקי עם דודתה הלן. "אין יום שבו אני לא מביטה על חיי ואומרת תודה על מה שיש לי" (צילום: צביקה טישלר)
ריקי עם דודתה הלן. "אין יום שבו אני לא מביטה על חיי ואומרת תודה על מה שיש לי" (צילום: צביקה טישלר)

כתבת "לאשה" דפנה לוי, שהייתה חברת ילדות של ריקי, שוחחה עם השתיים לראשונה על הסיפור המשפחתי המזעזע שכנגד כל הסיכויים התגלגל לחיים מלאי אופטימיות ואהבה.

 

באמצע כיתה ב' נכנסה לכיתה שלנו המחנכת, וסיפרה בזהירות שרבקה, הילדה שעברה לגור בתל־אביב לפני שנה, חוזרת לאשקלון ותלמד איתנו. היא גם אמרה, כאילו בדרך אגב, שלרבקה אין כעת אבא או אמא, והיא מבקשת שנתחשב בה אם לפעמים יהיה לה קשה.

 

על המשפט האחרון לא דיברנו בינינו בכיתה, אולי מפני שבגיל שמונה לא ממש הבנו אותו ואולי משום שהילדה ההיא, רבקה, לא דרשה שום התחשבות מיוחדת. היה קל כל כך לאהוב אותה כמו שהיא.

 

חבבו את "לאשה" בפייסבוק

חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG

 

ריקי עם אביה. "בינו לבין אמי היה הרבה מתח" (צילום: אלבום משפחתי)
    ריקי עם אביה. "בינו לבין אמי היה הרבה מתח"(צילום: אלבום משפחתי)

     

    רבקה ואני היינו חברות טובות במיוחד בבית הספר היסודי. הבית שלה, שבו חייתה עם דודתה וסבתה, היה אחד המקומות החמים והמקבלים שהכרתי. כילדות, שיחקנו שעות במשחקים שהמצאנו, אבל מעולם לא דיברנו על מה שקרה לה. וכמו שלעתים קורה, הקשר הזה התרופף עם השנים. בתיכון למדנו במגמות נפרדות, אחר כך איבדנו קשר ורק אחרי 30 שנה נפגשנו במקרה, בחטף, בנמל התעופה בלונדון.

     

    לפני כמה שבועות נתקלתי בתמונה שרבקה - היום ריקי - פרסמה בפייסבוק: "יום הולדת 91 להלן, האישה של חיינו". הלן מנשה היא הדודה שגידלה אותה, ומאחוריה בתמונה ניצבות ריקי ושלוש בנותיה. בואו נדלג על הדמעות ועל ההצפה הרגשית האדירה המתבקשת ונעבור ישירות למפגש ולגילוי (הלא ממש מפתיע), שזיכרונות ילדות הם דבק רב עוצמה במיוחד.

     

    סיפור ילדותה הטרגי של ריקי, שאיבדה את אביה בגיל שלוש בלבד, סבלה שנים מהזנחה ואלימות ומצאה את אמה ירויה במיטתה כשהייתה בת שמונה, יכול היה למלא אותה במרירות ורחמים עצמיים, "אבל", היא אומרת, "בחרתי בשמחה".

     

    היום היא בת 52, מתגוררת עם בעלה יונתן ובנותיהם טל (24), ניצן (22) ומאיה (15) בבית מרווח במושב צור־משה שבשרון. דודתה הלן גרה איתם ביחידת הורים המחוברת לבית. "הלן גרה איתנו מאז שהייתה בת 80, היה לנו ברור שהיא תעבור לגור איתנו ולא תישאר לבד באשקלון", אומרת ריקי. "ומאז היא המנהלת של הבית – מתרוצצת, מסדרת, מבשלת, מחלקת הוראות. הבנות שלי יודעות שהיא אמורה להיות הסבתא, אבל מתייחסות אליה כמו אל חברה טובה". 

     

    עם אמה סופי. "היא הייתה מהמרת כפייתית. קלפנית" (צילום: אלבום משפחתי)
      עם אמה סופי. "היא הייתה מהמרת כפייתית. קלפנית"(צילום: אלבום משפחתי)

       

      הוריה של ריקי, בנימין (בנג'י) וסופי מנשה, עלו מהודו והתיישבו באשקלון. הנישואים שלהם לא היו מוצלחים מתחילתם. "הם הסתכסכו כי היא הייתה מהמרת כפייתית, קלפנית", מספרת ריקי. "בקהילה שלהם היו הרבה בתים שפעלו בלילות כמועדוני קלפים, ולשם היא הייתה הולכת. היא גם הייתה אישה מאוד סקסית, אני ממש זוכרת אותנו הולכות ברחוב וגברים מסובבים את הראש. זה יצר ביניהם הרבה מתח ובגלל זה ביליתי בילדות המוקדמת המון זמן בבית הוריו של אבי".

       

      בבית הזה, שלימים תמצא בו בית חלופי, התגוררו אז סבהּ וסבתהּ ודודתה הלן מנשה, אחותו של אביה, שלא נישאה. "ריקי הייתה אצלנו ימים רצופים", מספרת הלן, "ואבא שלה היה מגיע מדי יום, כדי לקחת אותה לטייל. כשהיא הייתה כמעט בת שלוש פרצה מלחמת ששת הימים והוא גויס למילואים, אבל הקפיד לשלוח לה משם גלויות".

       

      ריקי, מה את זוכרת מאבא שלך?

      "אין לי זיכרונות ממנו. אני רק יודעת שבאותם ימים ההורים שלי עמדו להתגרש, וכשהוא הגיע לחופשה מהמילואים ולא בא לבקר אותי כולנו דאגנו, ואחרי שלושה ימים פרצו לדירה שלו - ההורים שלי כבר לא גרו אז ביחד - וגילו שהוא מת. אני מניחה שהוא שתה לא מעט אלכוהול, ובנתיחה שאחרי המוות גילו שמת משטף דם במוח".

       

      איפה הייתה אמא שלך?

      "היא עברה לגור בתל־אביב, עבדה כדיילת בחברת תעופה ומדי פעם הגיעה לאשקלון והביאה לי מתנות נורא שוות. היא הייתה לוקחת אותי לבקר את הוריה - אמא שלה גם הייתה קלפנית, וסבא היה איש נחמד ביותר וגר בנפרד ממנה. היום ברור לי שלא היו לה בכלל רגשות אמהיים. היום אני מבינה שגם לא היה לה ממי ללמוד איך לתפקד כאם - אמא שלה בעצמה לא ידעה להיות אמא".

       

      אני זוכרת אותך כילדה מלאת שמחת חיים, כל הכאוס הזה לא השפיע עלייך?

      "קיבלתי המון אהבה מהלן ומסבתי סאלי, אמו של אבי, שכולכם, כל החברים שלי, הכרתם בשם 'מאמי'. הרגשתי קצת כמו בת להורים גרושים, שיש לה אמא נוכחת־נפקדת, אבל היומיום היה נעים, עד שבאמצע כיתה א' אמא שלי החליטה משום מה שהגיע הזמן שאעבור לגור איתה בתל־אביב, ואז התחיל הסיוט".

       

      לא שמחת לחיות סוף־סוף עם אמא?

      "היא הייתה אישה מאוד עצבנית ונהגה להכות אותי בנעל בכל פעם שמשהו הרגיז אותה. היא צעקה המון. עברנו דירות כל הזמן, ובלילות כשהייתה יוצאת לשחק קלפים נהגה לקחת אותי איתה, כך שהייתי מתעוררת בבתים אפופי עשן בלי לדעת איפה אני, מוקפת בילדים שאני לא מכירה שגם הוריהם הקלפנים היו לוקחים אותם לשם".

       

      "למעשה, זה היה כמו לחיות לבד. ילדה בכיתה א' שהולכת ברגל מהבית בשדרות עמנואל לבית הספר 'גבריאלי הכרמל', הליכה של חצי שעה לפחות, כי אמא בעבודה, וכשהיא חוזרת הביתה אין אוכל, כי אמא יוצאת לענייניה בלילות. איש בבית הספר לא ידע מה המצב שלי בבית. הלן הייתה באה לבקר פעם בשבוע באוטובוס, קונה לי אוכל, קונה לי מתנות. היא ניסתה לתת לי כסף, אבל אמא שלי תמיד הייתה מוצאת את זה ולוקחת למשחקי קלפים. הלן קנתה לי אופניים אדומים והייתי רוכבת בחוץ, ברחוב, לבדי".

       

      איפה היו רשויות הרווחה?

      "מי יודע? אני לא זוכרת שמישהו מהרשויות התעניין בי. העוגן האמיתי שלי היה השכנה מלמעלה, אישה דתייה בשם יפה, והבת שלה, שפי, שהייתה בערך בת גילי. היא הייתה מזמינה אותי לאכול ויושבת איתי להכין שיעורים. שפי ואני היינו משחקות שעות והיא הייתה נשארת אצלי בלילות עד שהייתי נרדמת, כי אמא שלי לא הרשתה לי לישון אצלן".

       

      איזו מין ילדה היית בשנה הזו?

      "הייתי ילדה בודדה נורא, מלאה הפרעות קשב והתנהגות, עם ציונים נמוכים. התחצפתי המון, ובדרך כלל הוציאו אותי מהכיתה".

       

      בכיתה שלנו היית תלמידה מצטיינת, מנומסת, פופולרית מאוד.

      "כי כשחזרתי לאשקלון הבית שלי לא היה מופרע. בתל־אביב חייתי בפחד מתמיד מאמא שלי ומהתפרצויות הזעם הבלתי צפויות שלה".

       

      כשריקי הייתה בת שמונה הכירה אמה דרך מודעה בעיתון גבר שהיה אב לילדה בת שנתיים וחצי. ריקי זוכרת אותו כגבר נחמד במיוחד. הם התאהבו ואחרי תקופה קצרה מאוד נישאו. "כשהם באו לארוחת צהריים אצלנו", נזכרת הלן, "הוא אמר משהו על זה שריקי מפונקת וזה כל כך הכעיס אותי, עד שאמרתי לו שאם תיפול שערה מראשה של הילדה, אני אחראית במו ידיי להרוג אותו. הוא הבטיח לי שישמור עליה".

       

      ריקי: "בתמונות של החתונה אני נראית שמחה, בטח חשבתי שהנה, יהיה לי אבא, סוף־סוף תהיה לי משפחה..."

       

      בחתונתה של אמה עם בעלה השני (צילום: אלבום משפחתי)
        בחתונתה של אמה עם בעלה השני(צילום: אלבום משפחתי)

         

        הם עברו להתגורר בחולון. ריקי והבת הפעוטה חלקו חדר שינה. "אמא שלי הייתה מאוד לא נחמדה אליה", היא אומרת. "הכל עצבן אותה. היא לא ידעה להיות אמא. אני לא זוכרת צעקות או מריבות גדולות, אבל זה לא היה נעים, ובכל מקרה זה נמשך רק שלושה שבועות".

         

        שלושה שבועות אחרי החתונה, בעלה החדש של האם רצח אותה ביריית אקדח. "היה יום חורפי גשום במיוחד", נזכרת ריקי. "הילדה הקטנה התעוררה וצעקה: 'אמא, פיפי, אמא, פיפי', ואיש לא קם אליה. אז גם אני צעקתי: 'אמא, קומי כבר, היא צריכה פיפי'. קמתי, הלכתי לחדר השינה של ההורים ואני זוכרת שכל הזמן היה ברקע מבול. עמדתי בפתח וצעקתי: 'אמא, היא צריכה פיפי, והדלקתי את האור. הסתכלתי, ולא הבנתי מה אני רואה. אמא שלי שכבה על הצד, עם חור בחזה, מכוסה כולה בדם. הקיר היה גם מכוסה דם. והוא שכב לידה, ירוי בראש ולידו אקדח".

         

        איך הגבת?

        "בתוכי ידעתי שקרה משהו נורא, אבל לא הבנתי מה. החדר היה כולו אדום. ניערתי אותה, אבל היא לא ענתה לי והיד שלי התכסתה כולה בדם. אני זוכרת שחשבתי שרק הלן תוכל להציל אותי, אבל בשום אופן לא הצלחתי להיזכר במספר הטלפון שלה..."

         

        הלן עבדה אז כמנהלת הקבלה במלון "דגון" האשקלוני. את מספר הטלפון שם ריקי זכרה. היא צלצלה וביקשה לשוחח איתה, אבל נענתה על ידי שומר הלילה שהיא לא שם. "לא היה לי מושג מה לעשות, אז קודם כל לקחתי את הילדה מהמיטה לשירותים, היא נתנה לי יד כאילו היא בוטחת בי לגמרי ובלית ברירה הלכתי איתה לשכנים. מאחר שהיינו חדשים בבניין, איש לא הכיר אותנו. דפקתי בדלת. אחר כך התברר לי שהשעה הייתה חמש וחצי בבוקר. הבת של השכנים בת ה־17 פתחה את הדלת ואמרתי לה: 'אמא במיטה עם דם והוא עם אקדח', והיא התחילה לצעוק: 'דם, אבא, דם'. אבא שלה יצא, הביט בי ורץ לדירה שלנו. הוא ראה מה שראה, חזר והקיא בכיור. זה כנראה היה מראה קשה".

         

        את זוכרת את התמונה?

        "לפרטי פרטים. אני זוכרת כל טיפת דם שניגרה שם, איך היא שכבה. זו תמונה שלא אצליח לשכוח בחיים".

         

        היית רק בת שמונה. מאיפה הייתה לך תושייה לצלצל, לקרוא לשכנים, לקחת את הילדה הקטנה?

        "כנראה הדחקתי. הרגשתי כאילו זה קורה למישהי אחרת. השכן קרא למשטרה, וכשהשוטרים הגיעו לקחו את הילדה הקטנה לגן שלה. היא לא ידעה כלום. השוטר שאל אותי אם אני רוצה ללכת לבית הספר, ואמרתי לו: 'אמא שלי נרצחה היום ואתה רוצה שאלך לבית הספר?', אבל הרגשתי כאילו אני לא באמת שם, כאילו אני מדברת על מישהי אחרת".

         

        לדברי ריקי, האיש שרצח את אמה השאיר אחריו שני מכתבים. האחד נועד להימסר לבתו כשתהיה בת 16 והשני נועד למשטרה. "הוא כתב שהוא התחתן עם הרוע בהתגלמותו, ושהוא חייב לגאול את העולם מהרוע הזה. הוא ירה בעצמו כדי לא לשבת בכלא, כי חשש שזה יבייש את בתו. בדיעבד התברר לי שהוא היה כנראה הלום קרב, שנפגע קשה ומעולם לא טופל".

         

        את היום כולו היא מתארת כסוג של חוויה חוץ גופית. "אחרי שהזעיקו את הלן והיא הגיעה, נכנסנו ביחד לדירה כדי לקחת בגדים שלי וראיתי סרט צהוב מתוח על פתח חדר השינה. התפלאתי, כאילו ממש לא הבנתי מה קרה", אומרת ריקי.

         

        מתי הבנת?

        "במונית, בדרך לאשקלון, הסתכלתי על הלן ופתאום אמרתי לה: 'עכשיו אני יתומה, אין לי אבא, אין לי אמא ואין לי אחים'. אני זוכרת את הנהג מביט במראה האחורית וזלגו לו דמעות. הלן אמרה לי: 'אל תפחדי, אני אבא ואמא שלך וגם האחים שלך'".

         

        הלן, היית בת יותר מ־40, בלי ילדים משלך, לא פחדת להיכנס לתפקיד האמא?

        "בבומביי, לפני שעליתי לארץ, הייתי עובדת סוציאלית ושם אספתי הביתה אדם זר לגמרי - מטופל שגדל במוסד לעבריינים צעירים ועבר התעללות. אמא שלי, שהייתה אחות במקצועה, הסכימה לקבל אותו אליה ממש כמו בן. אז היה לי ברור שאגדל את האחיינית שלי. הרי בפועל גידלתי אותה כמעט מיום שנולדה, זה היה חיבור מיידי".

         

        שנים לאחר מכן, המחשבה על אמהוּת עוררה בריקי עצמה לא מעט פחדים. "כשהייתי בהיריון עם טל היו לי חרדות נוראיות, שאולי אהיה כמו אמא שלי. הלכתי לטיפול, והבנתי שגדלתי בבית יציב ומלא אהבה, ושלהבדיל מילדים אחרים שמריבות בין הוריהם גרמו להם לחשוש שמא ההורים יתגרשו, אני ידעתי שגם אם יש מריבות בבית הכל יהיה בסדר".

         

        אני זוכרת את הבית שלכן כמקום חם, מקבל, פתוח לכולם. סוג של אידיליה – שלוש נשים שנורא אוהבות זו את זו.

        "מאמי והלן היו רבות זוועה, בצרחות אימים. לשתיהן יש פתיל קצר, אבל שתיהן אהבו אותי בלי תנאי. הלן עבדה במלון ופרנסה אותנו לבדה, סבתא דאגה לאוכל וישבה איתי על שיעורי הבית והן קיבלו בשמחה את העובדה שהיו לי חברים בכמויות אדירות. מגיל צעיר מאוד המילה 'רחמים' נמחקה מהלקסיקון שלנו. הלן ומאמי לא ריחמו עליי, ואני לא ריחמתי על עצמי ולא רציתי יחס מיוחד מאחרים. אני זוכרת שהיועצת בתיכון אמרה לי שמגיעים לי כל מיני דברים מלשכת הסעד, אבל לא רציתי, הלן הצליחה תמיד לקנות לי הכל עוד לפני כולם".

         

        הלן: "כולם חשבו שאני מפנקת אותה יותר מדי, אבל חשבתי שאם אין לה הורים, אני חייבת לתת לה כל מה שאני יכולה. לא נתנו לה לנקוף אצבע בבית, כי מאמי אמרה: 'שלא יגידו שהבאנו לנו משרתת'".

        ריקי: "הייתי קצת פרינססה. מאוד לא עצמאית. הלן לקחה אותי יד ביד לבית הספר עד כיתה ז'".

         

        הלן: "זה מפני שזה היה הזמן היחיד שיכולתי לבלות איתך לפני העבודה".

         

        בשנים האחרונות, אומרת ריקי, היא "סוגרת מעגלים", משחררת את הכעס שחשה שנים רבות כלפי אמא שלה וכלפי האיש שרצח אותה. לשם כך הלכה, בין השאר, למתקשרת, "שלתדהמתי ידעה פרטי פרטים על מה שקרה באותו לילה, ולא סיפרתי על זה לאיש. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים, אבל הבנתי שאמא שלי הייתה בסך הכל נפש אומללה, ושהיא אהבה אותי, אבל לא ידעה איך לטפל בי".

         

        על האיש שרצח אותה את עדיין כועסת?

        "לא נעים לי להודות, אבל הוא גם קצת עשה לי טובה. הוא אמנם ידע שאני אראה את זה ראשונה ולא חשב איך זה ישפיע עליי, אבל הוא גם גאל אותי מחיים אומללים מאוד. עם אמא כזו לא היה לי סיכוי לגדול בצורה נורמלית. היא הרי לא הייתה משתנה. אחרי מותה קיבלתי בית מדהים מכל הבחינות, שמילא אותי בכמויות של אהבה".

          

        כשריקי הייתה בת 14 הלן אימצה אותה. סבתהּ סאלי ("מאמי") נפטרה בשנת 1984, בגיל 90. ריקי לא סיפרה את סיפורה המשפחתי לאיש במשך שנים. "שתקתי", היא אומרת, "לא דיברתי על זה עם אף אחד, כי לא רציתי להיות שונה. היו לי סיוטים בלילות, חלמתי שמישהו יבוא להרוג אותי. היה לי קשה להירדם לבד. כשעברתי לגור עם יונתן, בכיתי כשהלך למילואים והתחננתי שלא ישאיר אותי לבד. זאת הייתה מלחמה קשה, אבל צלחתי אותה.

         

        "אני זוכרת שיום אחד, בזמן שגרנו בעמק הסיליקון בארצות־הברית עם בעלי והבנות (מאיה, אגב, קרויה מאיה־הלן, על שם הלן כמובן), הסתכלתי על המשפחה שלי ואמרתי בקול: 'איך מאמי שלי הייתה גאה במשפחה הזו'. טל, הבת הבכורה, אמרה לי שהמתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת היא לספר לה ולאחותה את הסיפור שלי. עד אז הן ידעו רק שהתייתמתי בגיל צעיר. זה לא היה פשוט. הן בכו, אני בכיתי. אבל עכשיו אין סודות".

         

        כחלק מסגירת המעגל הזו חיפשה ומצאה את השכנה ההיא ואת בתה, אלה שהיו עוגן של שפיות וחום בחייה בתל־אביב. הן גם עזרו לה לאתר את הפעוטה, בתו של הרוצח. "מאותו לילה לא ראיתי אותה ולא ידעתי מה קרה לה. בכל פעם שדיברתי על זה, הלן אמרה לי שאני לא צריכה לפתוח תיבת פנדורה, אז עזבתי. כשחיפשתי אותה התברר לי שהיא מורה בבית הספר שבו לומדות בנותיי".

         

        נפגשתן?

        "חששתי להתקשר אליה ישירות, אז פניתי לאח של אביה. המשפחה שם לא התלהבה לשמוע ממני, אולי הם חשבו שאני רוצה משהו. בסופו של דבר נפגשנו. לה לא סיפרו דבר. הדודים שלה גידלו אותה ואמרו לה שאבא שלה נפל בצבא. בגיל 16 היא מצאה, במקרה, קטעי עיתונים ונדהמה לגלות את האמת. נפגשנו מאז כמה פעמים".

         

        ריקי למדה ספרות באוניברסיטה העברית ועובדת היום כמנהלת משרד בחברת הייטק. בעבר ריכזה את תחום הליצנות הרפואית בארץ ושימשה בעצמה ליצנית רפואית למבוגרים. "למאושפזים במחלקות גריאטריות שאיש כמעט לא בא לבקר אותם", היא אומרת. "יש בי מטבעי שמחה ורצון לתת לאחרים. בילדות חשבתי שאסור לי להיות עצובה, כי אז לא יאהבו אותי ולא ירצו אותי. הפגנתי שמחה גם כשכאב לי, ולאט־לאט זו הפכה לשמחה פנימית אמיתית. היום אני יודעת לשתף, לבכות ולהתלונן, אבל אין יום שבו אני לא מביטה על חיי ואומרת תודה על מה שיש לי".

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד