הסופרת שמאמינה בילדים שאוהבים
לקרוא הקימה למענם עיתון כמו פעם

לדעתה של רינת פרימו, לא רק שילדים אוהבים לקרוא, הם גם דורשים איכות. עיתון "אדם צעיר" בעריכתה הוא עיתון מושקע, יצירתי ונטול תוכן שיווקי או סלבס על השער

סיגל קפלן

|

31.01.17 | 08:15

רינת פרימו וילדיה: "אל תתייאשו כשהילדים לא קוראים. יש לי ילד שהתחיל להיות תולעת ספרים בכיתה ו'" (צילום: יובל חן)
רינת פרימו וילדיה: "אל תתייאשו כשהילדים לא קוראים. יש לי ילד שהתחיל להיות תולעת ספרים בכיתה ו'" (צילום: יובל חן)
גליונות "אדם צעיר". בכל חודש בנושא אחד הנבחר בקפידה
גליונות "אדם צעיר". בכל חודש בנושא אחד הנבחר בקפידה
"אצלנו בבית יש כללים ברורים בנוגע למסכים. למשל, לא פותחים טלוויזיה לפני שש בערב" (צילום: יובל חן)
"אצלנו בבית יש כללים ברורים בנוגע למסכים. למשל, לא פותחים טלוויזיה לפני שש בערב" (צילום: יובל חן)

יש משהו בלתי אמצעי בחיבור עם רינת פרימו, שמתרחש ממש שתי דקות אחרי תחילת השיחה. היא אנרגטית, סקרנית ולוקחת ברצינות כל שאלה שאני שואלת, כשהיא עוצרת אותי מדי פעם כדי להגיד לי "רגע, תני לי לארגן את התשובה מחדש" או "חכי, תני לי לחשוב על זה".

 

אנחנו מפטפטות על החיבה המשותפת לקריאת ספרי ילדים (כי אצלי בבית לפחות מישהו צריך לקרוא אותם), על דאגות כלכליות (חלק אינטגרלי מלעסוק בכתיבה בארץ) ועל חלומות, גם אם שתינו נושקות לחמישים. "אני לא אוהבת לדבר על הגיל", היא מודה. "קשה לאנשים אינפנטיליים להתבגר. בעצם אני לנצח בת 15. רגע לפני הפריחה... אם, למשל, הייתי מתחתנת עם אסתי גינצבורג, היא הייתה אומרת שהיא הבוגרת בבית".

 

אמא, סופרת ועורכת

פרימו מתגוררת ברמת חן, אמא לשלושה מתבגרים: חיילת בת 19 ותאומים בני 13. היא סופרת ילדים האחראית לכמה יצירות ידועות, כמו "מכתב לביאליק", "אמא מושלמת", "זהרורים" ו"איה, אווץ', אווה", שאף הומחז לבמה וכשהיא מדברת על העבודה שלה היא קורנת כיאה למישהי ששמה לה כיעד לעסוק במה שהיא אוהבת.

 

מעבר לעובדה שהיא סופרת ועורכת ספרות ילדים ונוער בהוצאת 'ידיעות ספרים', בשקט בשקט היא עורכת מזה ארבע שנים את עיתון הילדים "אדם צעיר", אשר היא שותפה להקמתו. עיתון ילדים חודשי, המתפרסם תחת הוצאת "אדם עולם" - עיתון מבוגרים אנתרופוסופי בניהולו של נועם שרון, שהוא "אדם חולם", כפי שמכנה אותו פרימו. "כשהוא הציע לי להקים יחד איתו את העיתון הצטרפתי מיד, בלי להסס".

 

רינת פרימו: "בעצם אני לנצח בת 15. רגע לפני הפריחה" (צילום: יובל חן)
    רינת פרימו: "בעצם אני לנצח בת 15. רגע לפני הפריחה"(צילום: יובל חן)

     

    ילדים עדיין קוראים? אני שואלת בסקפטיות זהירה.

    "השוק לא מת כמו שאנשים חושבים", פרימו ממהרת להפריח את השמועה. "בגלל שכולם מסתובבים עם

    מסכים, חושבים שילדים כבר לא קוראים. זה לא נכון. ילדים בגיל יסודי מאוד אוהבים עיתונים. לכל מגמה יש אנטי מגמה. אני חושבת שילדים, במיוחד בגיל שאנחנו פונים אליו, 6-12. הם קהל קורא, בעיקר בגלל שיש הרבה הורים שמגבילים את ההתעסקות הדיגיטלית בגילאים האלה ובטח ובטח במגזר הדתי. יש הגבלה על שעות מסכים. אין הגבלה על שעות קריאה. אז כן, יש מגמה של ירידה בקריאה, לא מכחישים, אבל פחות ממה שצוקרברג היה רוצה לחשוב".

     

    אז מה ההבדל ביניכם לבין עיתונים איכותיים אחרים, כמו גלילאו צעיר, עיניים, נשיונל ג'אוגרפיק לילדים?

    "כל אחד מהעיתונים שהזכרת הוא איכותי בדרכו. המשותף להם הוא שהם פונים לאינטלקט של הילד. חלק ממה שחרוט על דגלם זה להעניק ידע. אותנו מעניינת החוויה של הילד. זה בא לידי ביטוי בכמות הספרות שבכל עיתון. הוא ממש כמו ספר".

     

    נותנים לילדים להישאר ילדים

    זה נכון. העיתון, המגיע על נייר עבה ולא מבריק, שובה את העין גם במראה המוקפד גרפית, האיורים היפיפיים והעדר סלבס, פרסומים ותוכן שיווקי לחלוטין. יש בו משהו קסום, אינטליגנטי, איכותי ותמים, שכאילו אומר לילדים, "כאן תרגישו חופשי להיות ילדים". בעולם בו בכל מקום מלעיטים בנושא המצויינות וחמש יחידות מתמטיקה יש איזו פינת חמד שפויה שגורסת - הזמן הכי קצר במעגל החיים הוא הילדות. תהנו מכל רגע.

     

    "ההשראה שלנו מגיעה מהגישה האנתרופוסופית, המעודדת תוכן המכבד את המקום הילדי בו הם נמצאים, מבלי לדבר מעל גובה העיניים ומבלי להתחנף. אנחנו מאפשרים להם לחוות את שנות הקסם של ילדותם ולא מאיצים בהם חשיבה שכלתנית שהופכת אותם למבוגרים קטנים".

     

    על מה אתם כותבים למשל?

    בכל חודש העיתון מוקדש לנושא אחר הנבחר בקפידה. למשל, "ויקינגים", "יער", "טיפשי", "מגעיל", "חבורה", "שפעת" ועוד. כל גיליון פותח בסיפור בנושא ומקבל התייחסות במדורים הקבועים של העיתון. אנחנו חושבים על התגובה של הילד כשהוא ישמע מהו נושא הגיליון. אם נראה לנו שהוא יגיב "מגניב!" זה נושא טוב. אם לא, זה נושא מופשט מדי, חינוכי מדי, מבוגר מדי. כך למשל היה עם גיליון "מגעיל", שזכה לתגובות נלהבות.

     

    להרים עיתון בלי תוכן שיווקי גובה מחיר, היא מודה והרבה זמן היא עבדה בהתנדבות, אבל עם המון תשוקה. "די מהר התגבשנו על מדורים. בכל עיתון יש סיפור על הנושא הנבחר, מדור בישול, מדור יצירה, קומיקס, שעשועונים וסיפור בהמשכים שאני כותבת. מי שכותב לילדים צריך זיכרון טוב של החוויה של מה זה להיות ילד. אני זוכרת את החוויה הזו על כל גווניה".

     

    עיתון שלא מתנחמד

    לפני שנה הצטרפה לכוחותיהם העורכת הגרפית מיכל מגן, שהביאה את העיתון למתכונתו הנוכחי, כשבכל גיליון מתארח מאייר אומן והתוכן נכתב על ידי אנשי חינוך בהתאם לנושא הנבחר. "אנחנו מתייחסים לקוראים שלנו כאל קהילה - 'משפחת אדם צעיר'", מספרת פרימו. "מזמינים אותם לשלוח מכתבים אחד לשני, שומרים איתם על קשר ואחת לשנה, בסוכות, אנחנו מקיימים הפנינג "עפיפוניאדה" עם דוכנים בעלות מקסימלית של חמישה שקלים. אני יכולה להגיד בלב שלם שהגענו למוצר שאנחנו מאוד שלמים איתו והשאיפה היא להישאר כל הזמן ברמה ולא להתנחמד".

     

    כמה את מצליחה בבית שלך לחיות את המציאות שאת מציעה לעולם?

    "מאז ומתמיד אני יותר עושה מאשר אומרת וזו הדרך הכי חזקה להעביר מנהגים וערכים. אני לא מתיימרת לחנך הורים, אבל הורה שאומר לילד שלו 'תקרא' כשהוא עצמו כל הזמן עסוק בנייד, יתקשה להשיג את המטרה. אצלנו בבית יש כללים ברורים בנוגע למסכים. למשל, לא פותחים טלוויזיה לפני שש בערב. לא נעים לי להסתובב בבית כשיש ברקע כל הזמן רעש של טלוויזיה. אני מאמינה גדולה בשיעמום. כשילד אומר "משעמם לי", אז מתחיל הכיף. מעולם לא ניסיתי לכסות את זה ברעשים. להיפך, טלוויזיה גובה מחיר. כשהבת שלי היתה רואה הרבה טלוויזיה, היא הייתה הופכת לנרגנת. קראנו לזה "מצב רוח טלוויזיה".

     

    הילדים שלך קוראים?

    "כן. בתקופות. גם להם יש ניידים ומחשבים. הם לא מנותקים, אבל הם חווים בית קורא. אגב, אני רוצה לומר משהו על ילדים וקריאה. טעות שהרבה הורים עושים היא כשהם אומרים על הילד שלהם 'הוא לא קורא', אבל הרבה פעמים זה תהליך שלוקח זמן. אם בכיתה ב' הילד לא קורא, אל תתייגו אותו כמי שלא אוהב לקרוא. זה כמו עם אכילת ירקות. כל הזמן להציע, להשאיר פתח לצאת מהקיבוע. אני חוויתי את זה במשפחה שלי. יש לי ילד שהתחיל להיות תולעת ספרים בכיתה ו'".

     

    מה אהבת לקרוא?

    "מה שאני הכי זוכרת זה שהייתי קוראת הכל: אנציקלופדיות, קופיקו, ספרים של גדולים וגם תוויות של מיונז. אנשים שקוראים, קוראים הכל. עד היום הבילוי המועדף מבחינתי הוא לקרוא ספר, יותר מכל דבר אחר. כילדה, קריאה היתה בשבילי סוג של מפלט, יציאה מהמוּכָּר, מלהיות ילדה שגדלה בתל אביב במזג אוויר ישראלי ולחוות עולמות אחרים".

     

    חלמת להיות סופרת?

    "לא יכולה להגיד בוודאות שכן. הייתי ילדה כותבת, אבל הייתי גם ילדה ספורטאית. באותה מידה יכולתי גם לפתח את זה. כן רציתי להיות במאית קולנוע, כי זה גם סוג של מספרת סיפורים. רציתי גם להיות יותר עשירה וחופשיה. עד היום אני חושבת ככה - שכסף נותן הרבה חופש, אבל אפשר למצוא אותו במקום יותר פנימי".

     

    והיום?

    "החלום שלי הוא לנעול את הדלת, לקרוא ולכתוב".  

     

     

     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הסופרת שמאמינה בילדים שאוהבים לקרוא הקימה למענם עיתון כמו פעם"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד