כמו לביאה: כך הצילה סבתי התימניה את התינוק שלה מחטיפה

כשאמא שלי היתה בת שמונה היא עלתה לארץ ב"מרבד הקסמים". זה השם הקסום שנתנו לעלייה התימנית בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. אחרי כיתות רגליים קטנות במדבר הגדול הם הגיעו לכלי מתכת ענקי, לשם נדחסו משפחות על גבי משפחות והגיעו לארץ אבותינו. ייקח עוד כמה זמן והם יגלו שהארץ המובטחת בעיקר מפזרת הבטחות.

חזרה הביתה עם תינוק

את שנות ילדותה היא בילתה במעברה בתוך פחונים שקראו להם בית. קפוא בחורף, לוהט בקיץ. הם היו חמישה אחים ובארץ אבותינו נוספו עוד ארבעה. ככה זה תימנים, משפחות גדולות. כשסבתי חנה זכרה לברכה הלכה ללדת את בנה השביעי, דני, הסתובבה השמועה שיש חטיפות של תינוקות ולכן לא הסכימה בשום אופן לעזוב את החלון המשקיף אל חדר היילודים. אמי תמיד סיפרה לנו איך האחיות הביטו בה מתוך החדר והאיצו בה ללכת לנוח, אבל הגברת בוסי, לימים צעירי - בחושים מחודדים, לא משה מעמדתה. אמי ואחיה היו מביאים לה אוכל ואם היתה צריכה לרוקן צרכיה מישהו תפס את העמדה. אגוז קשה היתה סבתא שלי. וזה אכן הוכיח את עצמו. היא חזרה עם התינוק הביתה.

אבל, כפי שכבר ידוע, היו סיפורים עם סוף מאוד שונה. התוודעתי אליהם לפני 20 שנה, כשהשתתפתי בסרט "צדק מוחלט" של ארנון צדוק, בכיכובה של עופרה חזה, שם שיחקתי אמא צעירה שהתינוק שלה נחטף.

סיפור התושייה של סבתא שלי היה נשמע לעתים כמו אגדה אורבנית, כי מי יכול לדמיין מציאות בה מעלימים לאישה יולדת תינוק, אבל המזל הטוב שלה לא שיחק לה פעמיים. בנה הבכור, בנימין, אחיה של אמי, שכבר היה נער כשעלה לארץ, הלך לעבוד בבניין, כדי לתרום את חלקו בפרנסת הבית ונפצע. האגודל ביד ימין נקטעה.

בנימין הוחש לבית החולים, הורדם והרופא שטיפל בו הגה רעיון: "האגודל שנקטעה היא אצבע חשובה מאוד בכף היד", טען הדוקטור. "בואו נוריד לו את הזרת ונעביר אותה למקום בו הייתה האגודל". אמר ועשה. רק מה, הוא לא טרח לשאול את פי הנער.

נכון, אלו היו ימים אחרים. המדינה היתה בחיתוליה והרבה חוקים שמדברים על 'זכות החולה לדעת', 'הסכמה מדעת' וכו' נחקקו במהלך השנים הבאות, אבל קבלת החלטה כל כך לא קונבנציונאלית ובלתי הפיכה היא לא משהו שאתה עושה על דעת עצמך. יש בחור צעיר ירחם השם, יש אבא מורי ניסים ירחם השם ויש ניסימה האם ירחם השם ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה, סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה, ברוך השם משפחה גדולה.

  סצינה מסרט שבו אני משחקת, לפני 20 שנה - אמא שהתינוק שלה נחטף

האח שניצל והאח שברח

בנימין הורדם בידיעה שמנסים להציל את האגודל, אבל התעורר למציאות חדשה לגמרי - יד ובה ארבע אצבעות ובמקום אגודל, ראו זה פלא, זרת. מזל שאחיו היה לצדו, שכן הדחף הראשוני שלו היה לקפוץ מהחלון. הרופא, מיותר לציין, לא רק שלא התנצל, אלא גם לא הבין על מה המהומה. הרי הוא יצר פיתרון מהפכני, אחד במינו, שכן עד כמה שידוע לי, השיטה לא הפכה לטרנד.

ביום בו השתחרר בנימין מבית החולים, הוא עלה על מטוס, נסע ולא חזר עוד. שנים לא הכרתי את האח "היהודי הנודד" של אמא שהסתובב בעולם, מחפש את מקומו. שנים לא ראיתי אותו. רק שמעתי על דוד בני, זה שנדר נדר שרגלו לא תדרוך יותר לעולם ב'ארץ המובטחת'.

בנימין נפטר לפני ארבע שנים מסרטן. את הסיפור העצוב ששינה את מסלול חייו לקח איתו לקבר. הוא לא תבע אף אחד, לא הרים תחקיר אצל אילנה דיין, כי הוא, כמו הרבה אחרים, ידע שהסיפור שלו יעבור מתחת לרדאר. בזמן ההוא לא התייחסו בכובד ראש לסיפורי התימנים התמימים שלא מבינים הרבה. גם לאמון היתה היררכיה. הרי לא מאמינים לאמהות שחטפו את ילדיהם, אז מי יאמין לו שהוא היה שפן ניסיונות של איזה רופא זחוח? מאות סיפורים כאלה הסתובבו, הרבה אמהות השתגעו, כי אי וודאות זה פרטנר תובעני לחיים. חוויית האובדן היא כאב שלעד יותיר צלקת שמכריזה - פה קבור כאב. כאן נקודת האל חזור.

הניצחון של סבתא ז"ל על מזימות המערכת היה זמני. ילד אחד שלה הממשלה לא הצליחה להעלים, אבל ילד אחר היא הצליחה להבריח.

בשבוע שעבר נפתחו הפרוטוקולים של ילדי תימן החטופים בהוראת הממשלה, שהודיעה: "לאורך כמעט 70 שנה הפרשה הזו מסרבת לרדת מסדר היום, כי הלבבות של המשפחות מסרבים להתנתק מיקיריהם. אנחנו חשים חובה מוסרית לחשוף את האמת ולאפשר היום למשפחות לנסות לסגור מעגלים". ליותר מדי אנשים, זכרם לברכה, זה מאוחר מדי.