יש מקרים בהם טובת הכלל עולה על הרצון בפרטיות. את הפוסט הזה אני כותבת בעירבוב תחושות של חגיגיות וחמלה. חגיגיות כי החיים הם חג, נשבעת וחמלה - זאת יתבהר בהמשך. היום אריק בן 3 חודשים. בדיוק כמו שאין שום דרך לתאר לידה (משפטים שמתחילים ב״לידה זה כמו״, עצרו כאן. זה לא כמו כלום. בעלי האהוב דווקא ניסה להסביר לי שלידה זה כמו אפצ׳י), כך אין שום דרך לתאר את האהבה לילד.
וכשאני אומרת אהבה, אני מתכוונת לאהבה אמיתית, כזו שיש בה המון צבעים, גם כהים והמון גבהים, גם נמוכים. לא אהבה כמו שנוח לנו לחשוב לפני שאנחנו שם, שהיא רק מתוקה כזו וקלה ומיידית וזורמת.
עוד בערוץ המשפחה:
- גן הילדים נשרף כליל, הגננת ביקשה ומאות אזרחים תרמו ציוד תוך לילה
- שרון כהן: שלום כיתה ד': "המורה, טראמפ נשיא בזכות זה שהוא לא פראייר"
- "הילדים שלו מתעלמים ממני. מרגישה כמו אוויר בבית שלי"
מסע כואב אך מלא אהבה
לקראת סוף ההיריון המאוד ארוך שלי, נהגתי לשבת בכל מיני מקומות בחוץ ולהתפעל עד תדהמה מכך שכל בנאדם שאני רואה, כל בן אדם (!) איזו אישה איפשהו, מתישהו, היתה איתו בהריון. איזושהי אישה נשאה אותו/ה ברחמה והפכה את גופה מרשות הפרט לרשות הילד, זמנית או שלא זמנית. אחרי הלידה התדהמה הזו התעצמה - על כל אדם שאני רואה, על כל אדם בעולם, איזו אישה עברה לידה. מאחורי כל האנשים החיים בעולם הזה, עומדת, כורעת - אישה יולדת. וכשאני אומרת יולדת, אני לא מתכוונת לשקר האדיוטי שרואים בסדרות וסרטים, שוכבת על הגב רגע, דוחפת בצרחות וסלמתאק. זו לא לידה. זו קוסמטיקה.
ואז הגיעה ההנקה. גם כאן, כל האימג׳ים עם פילטר רך של אישה מניקה בשמלת מלמלה על כיסא נדנדה - התגלו כמרמה ארוכת שנים ואני עוד עשיתי וואחד חפירות שיעורי בית מראש, כדי לגלות את האמת על דברים. זה לא מנע מהכאפות להגיח.
מהרגע שבו לידת הבית החלומית שתכננתי לנו (הבריכה כבר היתה מנופחת), התהפכה בשבוע 42 ללידת בית חולים, בעקבות מיעוט מי שפיר פתאומי, נכנסתי אל מסע הפרידה מאידיאלים. הוא כואב מאוד לפעמים המסע הזה, הוא מלא אהבה ומאחוריו ניצבת תמיד המתנה היפה ביותר - המציאות. התגלמות מי שאנחנו באמת.
אז למה אני כותבת את המילים האלה בכלל? כאן מגיעה החמלה. פשוט תהיו בחמלה. לנשים בהריון, לנשים אחרי לידה, לנשים מניקות, לזוגות הלומי ילד ראשון, לאבות חדשים. מאז כל זה אני מבינה שגם אני לא תמיד הייתי בחמלה. הייתי ביקורתית בתוך הראש ולפעמים גם מחוצה לו. נגיד, כיושבת בתי קפה כרונית, נוכחות צפופה של הורים עם עגלות הפריעה לי לקרוא "גלריה" וסברתי שיש לפתוח להם בתי קפה יעודיים. חה. נחשו מי אני היום.
מצוות אל תעשה - להורים אחרי לידה
- אל תהיו ביקורתיים: זה שגוי. תהיו בחמלה שמתבטאת במעשים מול נשים בהריון מתחיל או מתקדם. אתם לא יודעים כמה לילות היא ישנה בישיבה ובאיזה איברים שלא ידעה על קיומם כואב לה.
- אל תצפו מאישה להסתתר בפינות הזויות או להתחבא מאחורי בדים לא נוחים כשהיא מאכילה את הילד שלה מחוץ לבית. בכל פרסומת שניה רואים יותר ציצי מאשר אצל אישה מניקה.
- אל תנחיתו על אישה אחרי לידה עצות אם היא לא ביקשה. פשוט אל. בבקשה. אתם לא מכירים בעומק המצפון והכאוס בו היא שורה.
- אל תשפטו בכלל בכלל הורים בתחילת דרכם. זוגיות נחשפת בבת אחת לשורשי מערומיה עם הגיע הילד הראשון (והמושלם). כך גם זיכרונות הילדות הפרטיים. הם לא צריכים גם אתכם על הראש שלהם.
מצוות עשה
- בשלו להם מלא.
- תבואו בשקט, תעשו כביסה ולכו.
- תגידו להם שהם נפלאים. תזמינו לאבא מסאז׳ ותשאלו אותו מה באמת שלומו ותגרמו לאמא להרגיש מלכת היקום, כי זה מה שהיא.
- תהיו בחמלה מול נשים מניקות. אתם לא יודעים מהם כאבי פטמות משתקים המתעלים על כאבי צירים לפרקים אם לא הייתם שם ומהו כאב לב מול תינוקך הבוכה. תהומות הנשייה כולם מגולמים ברצון להעניק לילדך מחמל נפשך ולא להבין למה זה לא מצליח.
- תצחקו איתם: אם אתם רואים אותם ברחוב, נלחמים בחיתול בד מעופף שאמור להגן מהשמש על תינוק לא מרוצה ואם ביד השניה יש עגלה - איפה הכוס של הקפה הולכת לעזאזל - זה קצת מפתה לצחוק עליהם. אל. תצחקו איתם.
וכמה מילים לנשים:
תהיו בעד אחיותכן הנשים. לא מזמן נחשפתי לביטוי המחריד ״כת ההנקה״ והתכווצתי כולי. המציאו אותו כנראה נשים לא מניקות ככינוי גנאי לאלה המניקות. כנ״ל לגבי המעיזות להטיף ללא מניקות על הנזק שהן מסיבות לילדיהן. נורא. את לא רוצה להניק - אל תניקי. את רוצה להניק - תניקי. את רוצה ללדת בבית, בבית חולים, בקיסרי, עם דולפינים, במדבר, בהוואי, עשי מה שתרצי וקבלי בחמלה כל בחירה נשית אחרת. כי אם אנחנו לא נאהב אחת את השניה - מה יגידו גברברי הקיר?
- קרן פרטוק
- מטפלת רגשית-אנרגטית, גם בנשים לקראת הריון ולידה.
