"הילדים שלו מתעלמים ממני. מרגישה כמו אוויר בבית שלי"
זה המקום שאמור להיות הכי רגוע ובטוח - הבית שלה, אבל כשחיים עם ילדים של בן הזוג, זה יכול להיות מקום שרוצים לברוח ממנו. סיגל קפלן עם עצות למשפחה משולבת
"הם נכנסים הביתה ולא אומרים לי שלום". היא יושבת בתוך קבוצה המורכבת מזוגות משולבים (זוגות בפרק ב') ומדברת מדם לבה. "אני לא מבינה את זה, איזה מין חינוך זה? אני במקומו הייתי מעירה להם מיד", היא מביטה בי, אבל תשומת הלב שלי מופנית לאיש שיושב לצדה ושותק. מדי פעם הוא מזיז את עיניו בהבעת השתוממות וחוסר אונים.
הולכת על ביצים
אני לגמרי מבינה אותה. אני לגמרי מבינה אותו. לחיות בתוך בית שבו חצי מהזמן לדבריה היא הולכת על ביצים, כי מודדים אותה, כי מחפשים להכשיל אותה, כי עסוקים במה שלא בסדר ולא במה שבסדר - זה מתיש. זה הופך כל פעולה למאוד מודעת. איך אני מדברת, איך אני מתלבשת, אוכלת, כועסת, צוחקת. מצד אחד היא אוויר ומצד שני היא חשופה. רואים לה. את רגשות הכעס, התסכול וחוסר האונים. ואז הוא אומר, "אני מעיר להם". והיא אומרת "לא מספיק". והוא אומר, "מה את רוצה שאני אעשה? ראית שכשהם נכנסו קראתי להם לחזור ואמרתי להם להגיד לך שלום והם אמרו".
"כן, בגלל שאתה הכרחת אותם".
"אני לא מבין מה את רוצה, שהם ירצו להגיד לך שלום מרצונם החופשי? זה לא יקרה".
אני מכירה את הדיאלוגים המתישים האלה. הם בעיקר צפים בזוגיות בה היא הגיעה ללא ילדים ובאים בכל כך הרבה תיאורים של סיטואציות: בשיחות טלפון לסלולרי שלו, שבהן אם היא עונה בטעות, הם מטיחים ביובש "אבא שם?" באמירת "לילה טוב אבא", אבל לא לה או בלהביא לו כוס מים מבלי להתייחס לעובדה המוחשית שהיא שם.
לא שייכת
זה הבית שלה, המקום שאמור להיות המקום הבטוח שלה, המקום שאמור להרגיע את הדאגות שלה וזה לא קורה. מוקפת באנרגיות שליליות מצד ילדים שלא ילדה וחושבת 'מה כבר עשיתי להם?' אף פעם אף אחד לא גרם לה להרגיש כל כך אוויר. כל כך לא חשובה. למה זה קורה? למה כל כך הרבה אמהות משולבות מרגישות לא שייכות? יש לכך כמה סיבות:
- כי הן לא שייכות.
- כי בתוך בית של פרק ב' יש שני מערכי כוחות: הביולוגיים והלא ביולוגיים וזו סיטואציה רגישה. לביולוגים יש מערכת יחסים עם וותק הרבה יותר ארוך. יש להם טקסים, זיכרונות, בדיחות משותפות והם לא כוללים את הלא ביולוגים.
- בגלל שהסיטואציה היא סיטואציה רגישה, הכל אישי.
- כי ככה זה ילדים, הם דוחים "זרים". בהרבה מקרים זה לא בכוונה והדרך לבדוק את זה היא לראות אם הם אומרים 'שלום' לאנשים אחרים שנכנסים הביתה. אבל במקרה של משפחה משולבת, זה יותר דומה להשתלה של איבר חדש בגוף וגם אז זמן ותרופות מיוחדות יכולות לעזור לו להקלט.
לכן, אמא משולבת, זה לא אישי. זה לא רק לך. סביר להניח שהם מתקשים להתגבר על האובדן של משפחתם המקורית שהנוכחות שלך מנציחה ושום דבר כרגע לא יכול לשנות את זה, חוץ מאשר להבין את זה ולהימנע מלריב על זה, כי בכל ריב כזה שניכם צודקים. לכן, כדי ש"ההשתלה" תקלט, אתם התרופות המיוחדות שיעזרו לה.
אתה, האב הביולוגי, בזה שתתמוך בה, תביע הערכתך ותראה אותה גם מול ילדיך. תעמיד להם גבולות. כי להגיד 'שלום' כשנכנסים הביתה זה לא הצהרת אהבה, אלא כללי נימוס בסיסיים בין בני אדם. גם אם זה לא יוצא טבעי בהתחלה.
ואת בזה שתרפי ותתני לילדיו לקבוע את הקצב של יחסי הגומלין ביניכם. ככל שתלחצי תקבלי התנגדות. כי להסתובב עם רגשות פגועים, בדומה לחוק המכשיר של מאסלו, זה כמו להסתובב עם פטיש ביד, שכל דבר בו תפגשי הוא טעון חבטה ורק יפגע בזוגיות ויאיץ את הפרידה. התרכזי בחייך, בדברים שעושים לך טוב, ארחי מדי פעם גם את "האנשים שלך", חברים, משפחה וכל מי שלידו את מרגישה בנוח להיות את עצמך.
אם את מרגישה שעמוס לך מדי - צאי, תתאווררי ותטעני מחדש. ובעיקר, שמרי על עצמך זקופה. אל תתכווצי, משום שהילדים שלו מתייחסים אלייך כ'לא חשובה'. את חשובה. יש לך בן זוג שחושב כך ויום אחד גם הילדים שלו יסתכלו עלייך ויגידו לעצמם שאת דווקא מגניבה. זה רק לוקח זמן.
