הילד שלכם לא יודע להפסיד בכבוד? כך תעזרו לו בעזרת פענוח ציוריו
אף אחד לא אוהב להפסיד, אבל יש ילדים שעבורם הפסד הוא סוף העולם. מיכל וימר, מפענחת ציורי ילדים, מסבירה איך תגלו בעצמכם מה הסיבה של הילד הפרטי שלכם לקושי ואיך תוכלו לעזור לו
לאורך השנים לימדנו את עצמנו טכניקות שונות כדי "להתמודד" עם ההפסד: לנשוך שפתיים, להגיד "לא נורא", "לומדים בחיים", "העיקר הבריאות". גם הילדים שלנו מתמודדים עם הפסדים, עם תחושות של החמצה, עם ספקות וחוסר בטחון עצמי. אז אולי ממרום גילנו נראה שולי להתייחס ברצינות להפסד במשחק, אך עבורם המשחק הוא הרבה מעבר למשחק - המשחק הוא זירת ההכנה לחיים. המשחק הוא המרחב בו ניתן לתרגל דינמיקות של משא ומתן, להביע צרכים ולהיפגש עם האחר באמצעות משאבים מוגבלים.
כשילד מפסיד, הוא נפגש עם מגוון רחב של רגשות: החמצה, בלבול, נחיתות ועוד. בחלק מהמקרים, העובדה כי אינו נשאר אדיש להפסדו מלמדת על המעורבות הרגשית שלו ועל הצורך הטבעי שלו להשיג התקדמות ומקום של הערכה מול הסובבים אותו. מה קורה כשהצורך הזה הופך לסוג של אובססיה, לחוסר הסכמה לקבל את צדו השני של המטבע? מהי הדרך שלנו כהורים להתנהל מול זה? האם ילד שאינו יודע להפסיד בכבוד להוריו, גם לא יודע להפסיד בכבוד לחבריו?
בדומה ל"מחלת חום" גם ההפסד בכבוד במקרה זה הוא הסימפטום. הסיבה לסימפטום שונה מילד לילד וניתן לאתר את הסיבה. פרויד אמר פעם שהוא מקשיב לחלומות כמו שהוא מתבונן על ציורים ואני נוטה להסכים איתו. באמצעות פענוח ציורי ילדים, המשמשים כמעין מצפן להבנת המפה הפנימית של הנפש, ניתנת לנו הזדמנות להתבונן ולהבין את המארג הרגשי של הילד ולמצוא ערוץ מתאים על מנת לעזור לו. אז מה הסיבה לכך שהילד שלי מתקשה להפסיד בכבוד?
אפשרות 1: פוחד להפסיד
הילד שפוחד להפסיד הוא ילד שתופס את העולם במונחים של שחור ולבן. מבחינתו בעולמו יש מנצחים ויש מפסידים וכרגע, עם ההפסד, הוא בצד הלא נכון. הוא פוחד להפסיד משום שההפסד "מדבר בקול רם", ההפסד זועק את החוויה הפנימית הרגשית שלו והוא מרגיש לא מסוגל, מופסד. הוא יודע שהפסד שלו רושם אותו אצל האחר ורושם אותו כאחד 'שאין לו' – אחד שאין לו את היכולת, את הידע, את ההצלחה. במילים פסיכולוגיות יותר נקרא לזה – לפגוש את הסירוס. זה רגע מורכב, לפעמים רגע כואב. אין לי ואני שם לב לזה עכשיו.
ישנם ילדים שהפגישה עם 'האין' הזה מעוררת בהם כל כך הרבה אי שקט עד כדי שיפרצו בבכי, ינסו להצליח בכוח ועוד. בציורים, הפחד לפגוש את ההפסד יופיע בצורה של ציורים רגרסיביים שאינם תואמים לגיל הילד ומאופיינים בעיקר בלחץ חלש ובקו מהוסס.
בייעוץ משפחתי באמצעות פענוח ציורי ילדים אנחנו לא נפגיש את הילד עם ההפסד שכה קשה לו. כאן לא נציע להורים טכניקות התנהגותיות בסגנון הגדרת ציפיות לפני המשחק או שינון כללי המשחק וזאת משום שכלים אלו לא יעבדו. הילד הפוחד זקוק כרגע לחיזוק. הוא לא מוכן ובשל לפגוש את "האין" ולכן אמליץ לאפשר לו לנצח ולהניח בצד את כללי המשחק.
אפשר לומר לו בעדינות: "אני רואה שהיום משחקים לפי הכללים שלך ולא לפי כללי המשחק" ולהמשיך כרגיל, כאשר לנגד העיניים המטרה החשובה ביותר היא החיזוק הרגשי שלו.
אפשרות 2: בעולם זה יש רק מנצחים
יש לי קושי להפסיד בכבוד כי האווירה בה אני גדל היא אווירה שמעודדת מצוינות מוחלטת. אפשרות זו נפוצה בבתים בהם יש אווירה של תחרותיות נוקשה, עידוד ידע וסקרנות, תוך התמקדות בתוצאה ופחות בתהליך הלמידה. הילד המנצח מקבל חיזוק ועידוד ואילו הילד המפסיד מתבקש להשתפר ולהתחזק. המנצח מקבל תשומת לב ואילו המפסיד זז לשוליים. הציון המספרי הופך להיות הכי חשוב. מכאן, אגב, קצרה הדרך למשפט המפורסם: "למה רק 97? למה לא 100?"
רוב ההורים של היום מודעים לכך, אך עדיין תרבות הלימודים של היום סוחפת אחריה גם את ההורים במחול המרדף אחר ציונים שהפכו להיות האינדיקציה המרכזית לתפקוד הילד בלימודים.
סגנון קושי זה, מאופיין בציור מדויק ומובנה. הילד יקפיד לצייר באופן מדויק וימנע מיציאה מהקווים. הוא ישתדל לתכנן את ציוריו ולהשיג תוצאה מדויקת וצביעה דחוסה ומלאה, לעתים מלאה מדי. כאשר יתקל ביציאה מהקווים או באי דיוק – יתקשה 'להפסיד' גם בציור. התנהגות זו מוכרת יותר כאשר ילדים כועסים על הציור שציירו. קורעים אותו, מקמטים וזורקים אותו.
במסגרת הייעוץ, ההורים יתבקשו לשקף לילד את הצורך שלו בשליטה ובדיוק ומאידך יתבקשו דווקא לאפשר לו את השליטה הזו כמה שיותר. זאת מנקודת הנחה בסיסית, שהילד נוהג כפי שהוא זקוק ולכן יש להקשיב לאיתותים הללו. במקביל אגב, יוזמנו ההורים לבדוק את תפיסת עולמם למצבי ניצחון והפסד. אין הכוונה לשרש ולשנות את תפיסת העולם מקצה לקצה, אלא לבדוק את ההשלכות שלה על האווירה וערכי החינוך של המשפחה.
אפשרות 3: בעזרת ניצחון אני מרוויח מעמד וכוח במשפחה
ישנו קושי להפסיד בכבוד משום שקיים רווח משני בצד הפעולה. העניין כאן הוא פחות הסיבה להתנהגות ויותר המטרה שמושגת בעקבות ההתנהגות הזו. הקושי בהתמודדות עם ההפסד גורר אחריו מערך התנהגות שלם מצד ההורים – תשומת לב יתרה להתנהגות השלילית, מאבק כוח לא יעיל אל מול הילד המתפרץ ועוד.
הילד המופסד מקבל תשומת לב (שלילית) ומרוויח מעמד של כוח במשפחה. בציורים יעלו מאפיינים של לחץ חזק והוצאת אגרסיות במהלך הציור (הציור בתחילת הכתבה). אני ממליצה לשלול מהילד את הרווח המשני הגלום במעשיו ולהתייחס באופן ענייני לסיטואציה. לחכות ש "הברזל יתקרר" ואז ניתן לדבר ולדון בדרכים טובות יותר להתמודדות.
אז מה עושים?
1. הצלחות
אפשרו לילדכם שלא לחוות את העולם באופן מוחלט – שחור ולבן – הזמינו אותו לראות גם הצלחות 'קטנות' כהצלחות חשובות ומשמעותיות.
2. הפרידו בין המעשה לעושה
זה שלא הצלחת במשימה לא אומר שאתה עצמך כישלון.
3. תיווך
שימו לב כיצד אתם מציגים לילד את העולם, כיצד אתם מתווכים לו את המתרחש סביבו – האם בכל מקום בו יש מנצח, יש גם מפסיד? האם העוגה נחלקת בדיוק לשניים? או שאולי יש רווחים והפסדים לשני הצדדים?
4. אל תמהרו להעלים את ההתנהגות של התסכול וההתמודדות עם ההפסד
הילד נפגש באמצעותה עם החסר שלו, וזהו מפגש חשוב ומשמעותי להתפתחותו.
5. לא לפחד
אל תפחדו לדבר על התסכול הגלום בהפסד, שתפו את הילד ברגשותיכם. אם הוא מתקשה להתמודד עם הפסד בנוכחותכם, זהו סימן שהוא בוטח בכם ומאפשר לעצמו להחצין לידכם את עולמו הפנימי.
6. משחקי תפקידים
השתמשו פחות במשחקי מנצח- מפסיד, ועברו לשחק יותר במשחקי תפקיד בהם ניתן ליצור יחד את כללי המשחק.
7. מותר להגמיש את חוקי המשחק
כל עוד כל הצדדים מודעים לכך, וזו מטרה זמנית מתוך מטרה רחבה יותר לאפשר לילד סביבה בטוחה יותר להביע את רגשותיו. השתמשו בהומור, והראו לילד שאתם חזקים מספיק לעמוד לצידו גם ברגעים כאלה.
