די לחד פעמי: כמה זבל צריך לייצר בשביל פיקניק אחד קטן?
אנחנו מדברים איתם שוב ושוב על איכות הסביבה, אבל ברגע האמת שולפים את החד פעמי. רינת לפידות חושבת שהגיע הזמן לחנך מתוך דוגמה אישית
זוכרים שעברנו לבית ספר חדש? אז זהו, אנחנו כבר שם. מתחילים להכיר, להסתגל, להבין לאן הגענו. דן לסרי, איש חינוך שבין שאר הדברים שעשה, הקים את בית הספר מיתר, שהוא הבית שלנו כבר כמעט עשור, אמר פעם: "אם אתה רוצה להרגיש בבית - שטוף כלים". הכוונה פשוטה: מי שמבקש להיות חלק ממקום, צריך לעשות עבורו. העשייה מחברת בצורה מיידית ובלתי אמצעית.
שטיפת הכלים הראשונה שלי
מלווה ברעיון הזה, ביקשתי להצטרף לוועד ההורים בבית הספר החדש. אתחיל בשטיפת כלים. אולי אצליח להבין קצת יותר טוב לאן הגענו.
במקרה הזה, שטיפת הכלים הראשונה שלי היא ארגון יום גיבוש למשפחות. פעילות ספורטיבית, תחרותית ומהנה, שעל פי התכנון תוביל להיכרות בין ההורים ולחיזוק תחושת השייכות. נהדר. ועד ההורים דואג לכיבוד. מיד יוצאת הרשימה המסורתית, הכוללת פשטידות, סלטים, חומוס, טחינה, עוגות וכמובן: כלים חד פעמיים.
המשוואה פשוטה: מפגש חברתי = אוכל = ערימות אשפה. כל כך התרגלנו למשוואה הזו שאנחנו כמעט לא עוצרים לבחון אותה מחדש. ניסיתי להציע אפשרות אחרת. לא הצלחתי. אפשר למנות את הסיבות המוצדקות לכך שנשארנו בתבנית המוכרת והרגילה ושהמפגש הקרוב יעוטר בצלחות פלסטיק לרוב, אבל אני רוצה להתעכב על רעיון חשוב מאוד כאשר אנחנו מדברים על חינוך.
האם אנחנו מדברים על ערכים או פועלים על פיהם הלכה למעשה? בכל מקום הילדים שומעים על חשיבות השמירה על סביבה נקייה. כל בית ספר יוצא לפחות למבצע ניקיון אחד בשנה. כולם מתרגשים לצלם את הילדים חבושים בכובע ואוחזים שקיות פלסטיק עמוסות פסולת. מרוב התרגשות על העשייה המרשימה שלהם, אנחנו גם מחלקים להם קרטיב כהוקרת תודה (בכלל, הוקרת תודה בדמות צ'ופרים על כל מאמץ קטן שילדים ובני נוער משקיעים הפכה למגיפה, אבל על כך בהזדמנות אחרת).
לחנך - הלכה למעשה
אולי עדיף שנלמד אותם הלכה למעשה איך לייצר הרבה-הרבה פחות אשפה? במקום לאסוף את האשפה שהם מייצרים - שזהו פתרון של מורד הזרם, לדאוג שתהיה פחות אשפה - פתרון של מעלה הזרם. אם מלכתחילה לא תהיה בעיה, לא נצטרך קרטיבים (עם עטיפות פלסטיק), כדי לפתור אותה. יוצאים לטיול בחג? נסו לחשוב כל המשפחה ביחד על פתרון יצירתי שיקטין את שק האשפה שתחזרו איתו באוטו.
אז נכון, זה מצריך חשיבה ואולי טיפה יותר מאמץ - לארגן אוכל שלא דורש צלחת (מי אמר פיתה עם טחינה ופלאפל ונשאר רעב?) ונכון שכוסות רב פעמיות הן אתגר גדול אפילו יותר, אבל - למה לא לנסות? למה רק לדבר עם הילדים על איכות הסביבה ולא לעשות יחד איתם סביבה איכותית יותר?
כאשר הם ילמדו לייצר בילוי שלא דורש אשפה, חופי הים, שמורות הטבע וכל המרחב הציבורי שלנו - יראו אחרת לגמרי. כאשר הם יראו שהמבוגרים לא רק מדברים על ערכים חשובים, אלא גם עושים אותם, הם יכירו בערך של המאמץ לטובת דברים שחשובים להם. באנגלית זה כמובן נשמע טוב יותר: walk the talk.
הרעיון של מעלה הזרם מתאים כמובן לבעיות סביבתיות נוספות, אבל לא רק. מבט אמיץ בבעיות שאנחנו מתמודדים איתם כהורים וכאנשי חינוך, יכול להוביל אותנו לארגון מחדש של כל המבנה המשפחתי או החינוכי על מנת לפתור את הבעיה עוד לפני שהיא נוצרת ולא להמתין עד שתגיע כדי לטפל בה בדרך היחידה שמתאימה. אין כמו חשיבה קהילתית כדי למצוא פתרונות לבעיות כאלו.
אני מזמינה אתכם לכתוב בדף שלי או לשלוח אלי למייל שאלות איתן אתם מתמודדים על מנת שנמצא את המקור ונחשוב יחד מהן הדרכים המתאימות לפתור את הבעיה במעלה הזרם.
אז מה אוכלים היום?
אם אנחנו בעניין של חשיבה קהילתית נאמץ גם אכילה קהילתית. נדמה לנו שהפונדו הומצא, נולד ומת בשנות ה-80 של המאה הקודמת, אבל תתפלאו לגלות שהוא שרד יפה את החלפת המילניום. הדבר היפה ביותר בפונדו הוא שממש קל להכין אותו וקלות ההכנה נמצאת ביחס הפוך להתפעלות ממנו.
מה צריך?
- 250 מ"ל (קופסה) שמנת מתוקה.
- 200 גרם (2 חפיסות) שוקולד מריר.
- פירות: בננה זה קלאסי, אבל גם תפוחים, אגסים, מנגו, אננס, תפוזים, נקטרינות, אפרסמונים וכמובן - תותים (תיכף העונה).
- שיפודים.
מה עושים?
- מחממים בסיר על אש נמוכה את השמנת ובינתיים שוברים את השוקולד לקוביות. כשמתחיל לבעבע מכבים את האש וזורקים פנימה את קוביות השוקולד.
- ממתינים שתי דקות ואז מערבבים במעגל מפנים הסיר כלפי חוץ עד שמקבל רוטב שוקולד חלק ומבריק.
- חותכים את הפירות לקוביות בגודל ביס ומסדרים יפה על מגש.
- מניחים את סיר השוקולד במרכז השולחן, מחלקים שיפוד לכל סועד ו... קדימה, לטבול וליהנות.
בתיאבון!
