מייל שהתקבל על המסך של ד"ר חדווה גונן, ביוכימאית, מנהלת המעבדה של חתן פרס נובל, פרופ' אהרן צ'חנובר בטכניון, הכיל שתי מילים: "התאים ממאירים". באחת נחתה עליה ההבנה שחייה לא יהיו עוד מה שהיו. התעורר בה צורך בוער לשתף מישהו קרוב. היא מיהרה לעבר חדרו של צ'חנובר והתפרצה פנימה בסערה. הוא היה שרוי בשיחה עם אורח והביט בה בתמיהה כששרבטה על פתק קטן: "התאים סרטניים!" והושיטה לו. הוא סימן לה "בסדר" וסיים את המפגש במהירות.
כשנכנס אל חדרה כעבור דקות אמר: "אני אעזור לך. יהיה בסדר. נשיג יחד את כל המידע ונגיע לטיפול האחרון הכי טוב שקיים. נפעיל קשרים. יש היום הרבה סוגים של סרטן שהיו קטלניים והפכו לכרוניים. נמצא את הדרך. היא השיבה אוטומטית: "כן", והוסיפה בביטחון שהפתיע גם אותה: "אני אצא מזה".
המלנומה, סרטן עור אלים, כיכבה לאחרונה בכותרות ראשיות הודות לד"ר כרמית לוי, חוקרת ומרצה לגנטיקה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, שהובילה, כך נכתב, מחקר פורץ דרך בתחום ההתמודדות עם המחלה. הגילוי מתמקד באופן שבו הופכת מלנומה תמימה יחסית של נגע עורי חיצוני, לסרטן גרורתי, וחשוב מכך - באופן שבו ניתן יהיה, בעוד כמה שנים, לחסום את ההתפתחות הזו ולבלום את המחלה.
אף אחד לא באמת התפלא, כשישראל שטופת השמש דורגה כאחת המדינות המובילות בעולם בשכיחות סרטן העור. בישראל מתגלים בכל שנה כ־1,500 חולים חדשים בסרטן עור, שמהם כ־15 אחוז מאובחנים כשהם כבר בשלב גרורתי. אמנם, המחקרים מייצרים בקצב מהיר תרופות ודרכי התמודדות חדשות עם המחלה, אבל עדיין, מי שאובחן כחולה בשלב 3 ו־4 צריך לקוות שיספיק להגיע לתרופות החדשות וגם להגיב להן טוב.
האמת צריכה להיאמר; אם איתרע מזלך ולקית במלנומה גרורתית, מוטב שתהיי ביוכימאית חוקרת, ושזה יקרה בעוד שאת מנהלת בטכניון את המעבדה היוקרתית של פרופ' צ'חנובר, שזכה בפרס נובל לכימיה (2004) על גילוי מנגנון חיוני לפירוק החלבונים בתא, כלומר, אדם בעל שם עולמי שעוסק עשרות שנים בפיצוח מחלות קשות וריפוין.
המפתח טמון בתוכנו
בתוך דקות מרגע האבחון הסופי, הוקם חמ"ל להצלת חייה של חדווה גונן. ועוד איזה חמ"ל! בראשו צ'חנובר, מבכירי המדענים בישראל; איתו, כמה חברים, רופאים וחוקרים, מהטובים ביותר; במרכזו, גונן עצמה, אשת ברזל, נחושה, ממוקדת מטרה ונטולת רחמים עצמיים. לצדה, חברתה הקרובה ד"ר ביאטריס ברקוביץ', עמיתתה לשעבר לניהול המעבדה בטכניון. גונן היא מי שהניעה ותפעלה את המעגל הזה, כשמאחוריה ומצדדיה - ילדיה, בן זוגה באותה עת, אחותה וגיסה, וכולם תומכים ומעניקים רוח גבית.
הסוף טוב: אחרי סדרת טיפולי כימותרפיה בארץ שלא צלחו, קשר שיצר צ'חנובר עם
עמית בארצות־הברית החליק את דרכה אל תוך מחקר ניסויי בניו־יורק, שם קיבלה תרופה ניסיונית שהייתה בשלבי מחקר מוקדמים, ונראתה כדבר היחיד שיכול להציל את חייה. התרופה עבדה. הניסוי הצליח. החולה חיה. היא מרגישה טוב.
גונן מסכימה שתנאי הפתיחה שלה עזרו, אבל מאמינה שהמפתח בכל זאת היה טמון בתוכה. "כמו הרבה דברים שיש בנו ואנחנו לא יודעים על קיומם עד לרגע משברי מכונן".
ביום הגילוי המר, במרץ 2013, אחרי השיחה עם צ'חנובר, היא יצאה מהמעבדה ושעטה הביתה. המדענית שבה רצתה את הנתונים ומיד, בלי עיגולי פינות. האינטרנט סיפק תמונת מצב מדויקת ואכזרית: היא מאובחנת במלנומה גרורתית, בשלב 4. מצבה סופני. תוחלת החיים הסטטיסטית נעה בין שמונה חודשים לשנתיים. אין החלמה. שעה ארוכה ישבה ללא תזוזה, מחשבה אחת מתערבלת במוחה בתנועה מעגלית אינסופית: אני לא אמות. אני אצא מזה.
סרטן שהתחפש לשפעת
גונן בת 63, אם לשלושה ילדים בוגרים, סבתא לשישה נכדים. כבר פרשה מהטכניון לעיסוקים אחרים והיא עומדת היום בראש עמותה למלנומה שייסדה במו ידיה. אנרגטית, מלאת חיונית, שופעת תוכניות, מרגישה מצוין ונראית מצוין. השכל מתקשה לתפוש - מולי יושבת אישה שקיבלה גזר דין מוות ודאי לפני שלוש שנים וחצי, בגופה נצפו שלושה גידולים ממאירים גדולים באיברים חיוניים - בכבד, בריאות ובטחול.
איך זה ייתכן? עובדה; היא כאן, ונכון לעכשיו, מגדירה את עצמה בריאה. מעקב הסי־טי האחרון שלה אישר פעם נוספת את הנס - אין מילה אחרת למה שקרה לה - שעליו הצביעו כל הבדיקות מהשנה החולפת: הסרטן איננו. הגידולים הצטמקו לכדי צלקות ותו לא. המשפט הרפואי האהוב עליה ביותר, חוזר ומופיע בתחתית פענוח הבדיקה: "לא נראתה פעילות ממאירה".
הכל התחיל בפברואר 2013, במה שנראה היה כמו שפעת שסירבה לעזוב, עם חום וכאבי בטן. ארבע שנים קודם לכן, איבדה באורח טרגי את בעלה, אריה, שנפטר באופן פתאומי מסיבוכים נדירים וחמורים של שפעת, כשהוא בן 56 בלבד. הלם גדול ונורא לה, לילדיהם, לנכדיהם. שנים של אבל, שכול, אובדן וכאב.
כשהגיעה אל רופא המשפחה, הוא הפגין זהירות יתרה. הייתה תוצאה אחת משונה
בבדיקות הדם שערך לה - אנזים ה־LDH בתפקודי הכבד היה גבוה מחוץ לנורמה. הוא שלח אותה מיד למיון ברמב"ם. הבדיקות איששו את חשדו - סרטן עור מסוג מלנומה גרורתית, שלב 4, וזאת למרות שלא היה שום נגע על העור. תופעה נדירה ומפחידה כשלעצמה; בארץ ישנם אלפי חולים, אבל רק בקרב 5 אחוזים מהם, המחלה מתגלית ללא ממצא מקדים.
"אני טיפוס רציונלי. לא טובה בלתאר רגשות. אז לא, לא התפרקתי אפילו יום אחד. נשארתי בשליטה. אולי זה בגלל שאני דור שני לשואה... ככל שהקושי גדול יותר, כך אני עוברת מהר יותר ל'או־קיי, מה עושים עכשיו?' גם המטפלת (הפסיכולוגית) שלי מנסה לחבר אותי לרובד הרגשי, אבל מה לעשות, אני על הקטע הזה דילגתי. ככה אני".
אולי פשוט נאטמת מרוב פחד?
"אולי. אבל אני נוטה יותר לראות בכך בחירה. זה קרה באמת מהרגע הראשון, בלי להתדיין עם עצמי, משהו חזק ואוטומטי שבקע ממני".
חסידי הגישה ההוליסטית גוף־נפש יגידו לך שאם לא תתחברי למקור הכאב הנפשי שייצר את המחלה, לא תבריאי. אבל כשאני רואה אותך אני תוהה, אולי דווקא בזכות מנגנון ההדחקה שלך את שורדת? הרי תפקדת מצוין, הפכת עולמות, והבראת את עצמך כנגד כל הסיכויים.
"טוב, תלוי את מי שואלים; יש כאלה שיגידו כוח ויש כאלה שיגידו חולשה. זה לא שאין לי רגשות, כן?! יש לי כנראה יכולת להשליט על הרגשות משטר שמאפשר לבצע את מה שנדרש".
את מכירה את זה בעצמך מעוד תחומים? איזה טיפוס את, למשל, איזו מין אמא את? רכה? קשוחה?
"אמא עניינית. גם הסטודנטים במעבדה כינו אותי 'רס"ר משמעת'. זה נכון, אני קשה עם עצמי. יש לי דרישות גבוהות מעצמי ומאחרים, ואני אף פעם לא עושה הנחות. לאורך המחלה, לא אפשרתי לאנשים לראות אותי במצבים הגרועים. אפילו לא לדבר איתי בטלפון. מצטערת, לא מתאים לי לתקשר כשרע לי".
את מדענית. עוסקת בניסויים ובניתוח נתונים סטטיסטיים. והנה, לנוכח ניבוי נחרץ כל כך של היעדר סיכוייך לשרוד, נפנפת את הסטטיסטיקה ופנית למקום אחר לגמרי, למקום של אמונה?
"כן. משהו לא מוכר בתוכי אמר 'יהיה בסדר. את תצאי מזה. תילחמי בכל הכלים ובכל הכוחות, ותבריאי'. אין לי מושג מאיפה הדבר בא. הלכתי איתו בכל הכוח והנה אנחנו יושבות לנו כאן".
תופעות לוואי בלתי נסבלות
אופציה ניתוחית נפסלה על הסף. הגידולים היו גדולים ומפושטים מדי. היא גם לא נמנתה עם החולים שמאובחנים כבעלי מוטציה ושמחלתם ניתנת לטיפול תרופתי בכדורים. לא היה מנוס מטיפולי כימותרפיה משולבים עם תרופה ביולוגית אימונולוגית שמעודדת את מערכת החיסון, טיפולים עם תופעות לוואי קשות.
"זה היה איום ונורא. את כאילו חולה בשפעת קשה כל הזמן. חום. בחילה. חולשה. ומטיפול לטיפול זה מתעצם. כמה ימים אחרי הטיפול את לא יכולה לעבוד, לא יכולה לתפקד, לא יכולה לזוז, ובשביל פעלתנית כמוני זה סיוט. התווספה גם פריחה אדומה וגירוד שהטריף אותי. בתקופה הזאת הגעתי אל הקצה".
כעבור ארבעה טיפולים הופיעו תסמינים דלקתיים בריאות, שסירבו להתרפא. הגידולים אמנם הצטמקו בכ־30 אחוז, אבל אז באה עצירה. "הרגשתי שלא אשרוד טיפול נוסף", היא אומרת. הבשורה על הפסקת הטיפול כשהמחלה עדיין פעילה, הביאה הקלה גדולה מצד אחד, חרדה גדולה מצד שני, או בשפתה של חדווה גונן; או־קיי, מה עושים עכשיו?
הם חיפשו קצה חוט של מידע שיכול לסייע, והוא התגלה. התברר שבאותו זמן התקיים בארצות־הברית כנס חשוב שבו הוצג לראשונה ניסוי ב"טיפול קומבינציה" (שילוב של שתי תרופות אימונותרפיות חדישות) במלנומה גרורתית. התוצאות הראשוניות נראו מבטיחות. מיד פנתה לשם והפעילה את כל התותחים כדי שיקבלו אותה, אבל התשובה שהתקבלה הייתה שלילית - לצערם, היא אינה מתאימה לדרישות ההשתתפות בניסוי.
שנה וחצי בניו־יורק
הסכנה לחייה הייתה אקוטית. החמ"ל העלה הילוך. פרופ' צ'חנובר פנה לחבר ותיק מאוניברסיטת הרווארד, שחיבר בינו ובין פרופ' ג'ד וולצ'וק, יו"ר רשת הניסויים הקליניים במרכז הסרטן הנודע, ממוריאל סלואן קטרינג בניו־יורק. וולצ'וק אישר שה"קומבינציה" היא אכן הסיכוי האמיתי היחיד שלה. אם ידע או לא ידע, בו במקום צורף וולצ'וק לחמ"ל. היא רואה בו את האיש שלו היא חבה את חייה. באותו יום כבר הגיע ממנו מייל אליה עם הזמנה אישית להגיע למפגש עמו בניו־יורק. הפעם, למזלה, תאמו נתוניה במדויק את דרישות המחקר של בית החולים בניו־יורק.
במהלך השנה וחצי הבאות התגוררה בדירה שכורה בניו־יורק, בגפה, ומדי שבועיים, במסגרת הניסוי, הערו אל גופה את סמי החיים החדשים.
הניסוי היה מצוי בשלב כה ראשוני, שאי־אפשר היה לנבא איך יגיב גופם של החולים, שפני הניסיון, מטוב ועד רע, אפילו עד כדי מוות. עליה זה עבד כמו קסם. הגידולים הצטמקו ונסוגו. מצבה השתפר מיום ליום. כעבור כשנה, פורסמו תוצאות בדיקות של כ־1,000 חולים שלקחו חלק במחקר עם הצלחה של כ־70 אחוז שהגיבו טוב לטיפול. כעבור חצי שנה נוספת, משרד הבריאות הישראלי אישר את הכנסת התרופות הללו, בנפרד, לסל, ומאחר שהגיעה לשלב שבו נוטלים רק תרופה אחת ולא את השתיים יחד, היא יכלה לחזור הביתה להמשך הטיפול שנמשך חצי שנה נוספת.
השהות בניו־יורק וההוצאות הנלוות עלו לה כ־150 אלף דולר מכיסה, לא כולל מימון ההוצאות הרפואיות, שאותן כיסתה חברת הביטוח הפרטית שלה. זהו סכום גדול שלא כל חולה יכול לעמוד בו. היא יכלה. אין לה טענות, היא מאושרת ואסירת תודה. זה שנה תוצאות הבדיקות טובות, אין פעילות ממאירה בגופה, היא מרגישה טוב וחזרה לפעילות מלאה. כן, ברור שהיא יודעת שהכל יכול עוד לקרות, המחלה עלולה חלילה לחזור, היא טרם יצאה מתחום הסיכון, אבל היא אופטימית.
המטרה: להציל אחרים
לאחרונה ייסדה גונן ייסדה את העמותה הישראלית למלנומה גרורתית ."כדי לעשות כל מה שאפשר על מנת שחייהם של חולים אחרים יינצלו גם הם. אנחנו מסייעים לחולים בהתמודדות עם המחלה, מרכזים ידע עדכני על שיטות טיפול חדשות, על תרופות מצילות חיים, ומעלים את המודעות לסרטן העור בציבור הרחב".
העמותה מנהלת מאבק לאישור ה"קומבינציה" בארץ והכנסתה לסל התרופות. המצב בארץ כיום הנו שמתן התרופות מאושר, אבל משום מה, כל אחת מהן בנפרד.
לדברי איילת אליעזרי, דוברת העמותה, הנתונים מראים כי "אחוזי ההצלחה והצלת החיים
בעת מתן הקומבינציה העומדים על כ־70 אחוז, נופלים לכ־30 אחוז בלבד כאשר החולה מקבל רק תרופה אחת מן השתיים".
בדף הפייסבוק שלה מתנהלת קבוצת דיון בשם מ־לנו־מה. העמותה מקיימת מפגשי חולים, מנפיקה עלוני הסברה, עומדת בקשר עם עמותות מלנומה בעולם, ומציגה במדיה את העדכונים האחרונים בתחום. הקיץ הם יצאו גם עם הקמפיין: "הצללה היא הצלה", שעסק בדרכים לחמוק מפגיעתה הרעה של השמש. בישראל, ארץ השמש הנצחית, נרצה או לא נרצה, כולנו בקבוצת סיכון אחת גדולה.
מה עושים עכשיו?
"עושים הכל, ועכשיו. העמותה בראש מעייניי. אני עוסקת בה שעות בכל יום. לא מחכה למחר ולא דוחה כלום. אני גם מגשימה חלומות אישיים, יצאתי לעצמאות, לחירות. זו המתנה שהמחלה מביאה איתה. אני נוסעת ומטיילת לי בעולם, לבדי. לא האמנתי שאי פעם אוכל לעשות את זה, הנאה בלתי רגילה. חוויה חדשה ונהדרת".
לך יש את פרופ' צ'חנובר, קשרים חובקי עולם, הידע המקצועי שלך. לא רבים החולים שיש להם תנאי פתיחה כאלה כשהמחלה נוחתת עליהם.
"נכון. אבל אני יודעת בוודאות שגם בלי צ'חנובר, הייתי בעצמי מגיעה למידע, מתוודעת לניסוי הקליני, הופכת עולמות ומתקבלת. אני אומרת לחולים: אובחנתם? אל תיכנסו לפאניקה. בעוד שנים ספורות זו תהיה מחלה כרונית שניתן יהיה לחיות איתה הרבה שנים. תנהלו את המחלה שלכם! תקראו כל חומר קיים. אם אתם מבוגרים וקשה לכם - גייסו עזרה מהילדים ומהנכדים. מחברים. פנו אלינו, לעמותה. אם התשובה בשבילכם לא קיימת בארץ, אנחנו נמצא אותה עבורכם בעולם. כל אחד צריך להקים את החמ"ל שלו. אל תקבלו את דברי הרופאים כתורה מסיני. כל כמה חודשים צצים בעולם טיפולים ותרופות חדשים, שיכולים להציל את החיים שלכם. שלנו".
היה לך גם מזל מבחינת העיתוי. אובחנת בדיוק בזמן שבו התרחשה פריצת הדרך העולמית הגדולה במחקר. זה נראה כאילו הרבה כוחות חברו יחד והיטו את הכף לטובתך.
"כן, ובדיוק לשם כך הקמתי את העמותה. לצמצם את הפערים ביכולות ההבראה, להנגיש את המידע מציל החיים לכל חולה בארץ. אני רוצה שלכל אדם תהיה נקודת פתיחה טובה, אופטימית, כמו שלי".
