בתעודת השחרור של סגן אדוה חורי יש כוכבית קטנה ומתחתיה המילה "מצטיינת." הכוכבית הזו, במסמך הסטנדרטי שכל משוחרר מצה"ל מקבל, מתארת היטב את בעלת התעודה, או כפי שאחותה התאומה מגדירה אותה: "אחותי הפייטרית."
אדוה חורי היא לקוית ראייה, בעלת תעודת עיוור. זה לא מנע ממנה להתגייס לצה"ל, לשמש מדריכה מוערכת ביחידת "שראל" של חיל הלוגיסטיקה, לסיים קורס קצינים, לשרת כמפקדת ולהיבחר כאחת 120-מ מצטייני צה"ל ביום העצמאות לפני שנתיים.
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
הרב פירר שלח לבלגיה
אדוה ואחותה להב (22) נולדו בתל-אביב כתאומות לא זהות, אחרי שנים של ציפייה. הוריהן, עופר (53) ורוזית (49) הכירו בצבא. "אבא היה מש"ק המשמעת של אמא, ששירתה בתל-השומר כפקידה," הן מספרות. כשהייתה רוזית בת 21 נישאו, חסכו לדירה משלהם וחלמו על הרחבת המשפחה, אבל ההיריון בושש להגיע.
בסופו של דבר, בעקבות הפריה חוץ-גופית, נקלטו ברחמה של רוזית חמישה עוברים. לאחר דילול עוברים המשיכה בהיריון, ובסוף השבוע 27-ה נתקפה צירי לידה מוקדמים. 13-ב במרץ 1994 הגיחה לאוויר העולם אדוה ומיד אחריה להב. שתיהן הוכנסו לפגייה.
"אמרו לנו שהן נושמות בעצמן ושמטרת האינקובטור היא שיעלו במשקל," מספרת רוזית, שעסקה שנים בקוסמטיקה ולא מכבר סיימה תואר בריפוי בתנועה בסמינר הקיבוצים. "כשהן היו בנות שלושה שבועות הגיע לפגייה רופא עיניים לביקור שגרתי. הוא מצא שלאדוה וללהב יש שגשוג יתר של כלי דם בעיניים."
שגשוג יתר הוא תופעה מוכרת בקרב פגים. במצבים מסוימים של בעיה באיזון החמצן באינקובטור, עלולים כלי הדם ברשתית להיפגע באופן שגורם להיפרדות הרשתית ולעיוורון. מסיבה זו כל פג עובר בדיקות עיניים קפדניות במהלך אשפוזו וגם אחרי שחרורו. "העבירו את שתיהן באינקובטורים למחלקת עיניים כדי לצרוב את הנימים המתפרצים," משחזרת האם. "אצל להב צריבה אחת עזרה ומצבה השתפר לחלוטין. אדוה עברה שלוש צריבות שהצליחו לכאורה, אבל הפצע הפך לצלקת שהתכווצה, משכה את הרשתית מהמקום וגרמה להיפרדות הרשתית בשתי העיניים. פשוט חוסר מזל."
ההורים לא ויתרו. אדוה הפעוטה עברה כמה טיפולים בניסיון לשפר את ראייתה, והמשפחה המורחבת התפצלה בין שתי התאומות, זו שבבית וזו שבטיפולים. "לפני הצריבה החמישית אמר לנו הרופא שהוא מקווה שהיא תצליח להבדיל בין חושך לאור, אבל לא יכולנו לקבל את זה. כשהבנות היו בנות ארבעה חודשים פנינו לרב פירר, שהמליץ לנו לנסוע לבלגיה, לרופא עיניים מומחה לרשתית, וארגן לנו משפחה יהודית שאירחה אותנו. גייסנו כסף ונסעתי עם חמותי ועם אדוה,"מספרת האם. "כשהגענו, הרופא בדק אותה ואמר: 'הילדה לא צריכה לעבור עוד ניתוח. לא יהיה לה, אמנם, רישיון נהיגה והיא לא תראה כמו ילד רגיל, אבל היא תהיה בסדר'".
עם גזר הדין הזה ועם התקווה שבצדו חזרו לארץ, וההורים החליטו לגדל את אדוה כשווה בין שווים, למרות תעודת העיוור שהיא נושאת מאז ילדותה.
אדוה, מה בדיוק הבעיה שלך?
"הרשתית, שנמצאת בחלק האחורי של העין, אחראית על העברת המסרים מעצב הראייה למוח. בגלל שאצלי הרשתית לא נמצאת במקומה הטבעי, לא כל המסרים עוברים למוח, מה שגורם ללקות בראייה. זה בא לידי ביטוי בקשיים לראות מקרוב ומרחוק, למקד את הראייה ולראות בלילה. כשהייתי קטנה הרופא הגדיר שאני רואה חמישה אחוזים, אבל האמת היא שכיום, כאדם בוגר שיודע להסביר את עצמו, אני רואה הרבה יותר מזה".
איך זה מתבטא בחיי היום-יום?
"כדי לקרוא ספר רגיל אני צריכה ממש לקרב אותו לעיניים וזה מאמץ אותן מאוד. היום יש לי אביזר, שהוא כמו מסך של טלוויזיה ומתחתיו מגש. אני מניחה את הספר תחת המצלמה המחוברת למסך שעליו אני רואה את הספר. אני קוראת המון – בעברית, באנגלית והתחלתי גם באיטלקית. במהלך השירות הצבאי הייתי עם חברה באיטליה והיום אני לומדת את השפה, כי היא כל כך מוזיקלית ועשירה."
"כילדה לא הרגשתי שונה, אף שידעתי תמיד שיש לי בעיית ראייה. לפעמים ניסיתי לנצל את זה לטובתי," היא צוחקת. "פעם, כשהייתי בת שבע-שמונה, אמא אמרה לי לרחוץ כלים. עניתי: 'אבל אמא, אני לא רואה טוב'! והיא אמרה: 'לא מעניין אותי. מצדי, תמששי את הצלחת ותרחצי אותה'. היא לא נתנה לי לנצל את זה. בגיל שבע שלחו אותי בפעם הראשונה להביא מהגן את אחי, שהיה בן שלוש. נורא התלהבתי. ידעתי איך ללכת לשם, כי תמיד הלכתי עם אמא."
רוזית, איך הצלחת לגדל את אדוה כילדה רגילה?
"ניסו להביא לי מנחות מהמרכז לעיוור, אבל אני ידעתי שאצליח לעשות זאת בעצמי, בעזרת החושים שלי. עשיתי הכל כדי שהיא תבין שעל אף בעיית הראייה היא כמו כולם, ושלא תבנה על הלקות שלה כדי לגדול מפונקת. את שלושת ילדיי - גם את הבן אלי, שצעיר מהן בארבע שנים - אני מגדלת אותו דבר. אף פעם לא הייתה מצדי אפליה לגבי אחד מהם, לא לטובה ולא לרעה".
איפה היה מקומה של להב בסיפור?
"אולי זה פגע בה באיזשהו מקום, שהיינו יותר עם אדוה, אבל תמיד השתדלנו לאזן. עם זאת, היא הרגישה אחריות על אחותה. כשהן היו בכיתה ,'ב היועצת סיפרה לי שראתה את להב משוטטת ובוכה בחצר. כשנשאלה מה קרה, אמרה שהיא לא מוצאת את אדוה ודואגת לה, שלא תיתקל בענף. אז אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שעל להב ייפול נטל של דאגה מתמדת לאחותה. העברתי אותן לבית הספר המשולב א.ד. גורדון בתל-אביב, שבו לומדים ילדים לקויי למידה ועיוורים עם ילדים רואים. הן הוצבו בכיתות מקבילות ולמדו שם עד כיתה ט' בהנאה."
לא מוותרת על קצונה
אנחנו נפגשות בדירה החדשה בפאתי שכונת התקווה בתל-אביב, שאליה עברה משפחת חורי לפני חודשים מספר. עד גיל 20 התגוררו שתי האחיות בחדר אחד, עכשיו יש לכל אחת חדר משלה. שתיהן שזופות כתוצאה מישיבה בשמש על מרפסת הגג, אבל שונות במראה וגם בטמפרמנט להב שקטה ומופנמת ואילו אדוה סוערת ודברנית.
להב, תמיד הרגשת אחראית על אדוה?
"לא בדיוק אחריות, דאגה כן. אבל גם היא דאגה לי תמיד. זה הדדי. שתביני, מבחינתי היא לא לקוית ראייה, אלא יש לה איזושהי פזילה קלה כשהיינו קטנות, וגם כיום, היא אף פעם לא ביקשה עזרה. תמיד עשתה הכל בכוחות עצמה ועמדה על שלה. זה בא מהחינוך בבית וגם ממנה. מאז שאני זוכרת את עצמנו אדוה עצמאית, עקשנית, אסרטיבית ויש לה ביטחון מפה עד הודעה חדשה"!
לאחר שסיימו את תיכון עירוני ה' בתל-אביב, שם למדו באותה כיתה במגמת אמנות, התגייסה להב ושירתה כרכזת שירותי רפואה במרכז הרפואי איכילוב. אצל אדוה היה התהליך ארוך ומפותל יותר. "תמיד ידעתי שאני רוצה להתגייס, אבל בצו ראשון קיבלתי פטור משירות בגלל לקות הראייה. שאלתי איך אוכל להתנדב ואמרו לי שצריך להתחיל תהליך. התחלתי לבדוק, אבל לא התעמקתי בזה. במסע לפולין בכיתה י"א התחזק אצלי הרצון להיות חלק מהגנת המדינה. בבית לא כל כך עודדו אותי להתגייס, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה ואף אחד לא יכול להזיז אותי מזה. עברתי ועדות רפואיות וראיונות בכל מיני יחידות כדי לבדוק מה מתאים לי. ואז הזמינו אותי לריאיון ביחידת שר-אל. פגשתי את המפקד, איש קבע בעל נוכחות עוצמתית, ואת סגנו, מיכה אלוש – אזרח עובד צה"ל, שבדיעבד אני יודעת כי בזכותו התקבלתי. הרגשתי שאני צריכה לשווק את עצמי עם המגבלה ולגרום להם להשתכנע שאני יכולה להיות מדריכת מתנדבים. שר-אל היא יחידה בחיל הלוגיסטיקה שאליה מתנקזים מתנדבים מכל העולם – צעירים, מבוגרים, יהודים ולא יהודים – לשלושה שבועות של שירות בצה"ל. המדריכה מקבלת אותם בנמל התעופה, יוצאת איתם לבסיסים שאליהם הוצבו, מארגנת להם פעילות בערבים, מטיילת איתם, מלמדת אותם על הארץ – בעצם, מהווה סוג של שגרירה. התפקיד הוא בבסיס סגור, עם יציאה הביתה פעם בשבוע. בהחלט אתגר.
"יומיים אחרי הריאיון הודיעו לי שהתקבלתי. שבוע אחר כך התגייסתי כמתנדבת, שזה אומר פטורים מנשק ומשמירות והוראה ליציאה הביתה בשעות האור. אחרי חמישה ימי טירונות מתנדבים עברתי חודשיים וחצי קורס אינטנסיבי של מדריכי שר-אל. האנגלית שלי לא הייתה אז בשיאה, אבל כושר הדיבור שלי חיפה על זה," היא צוחקת. "לסיום הקורס הגיעה כל המשפחה ואני הכי הייתי גאה בשרוך הירוק של פיקוד ההדרכה. במשך השירות היו לי קשרים נהדרים עם המתנדבים. דווקא בגלל שגם אני התנדבתי והגעתי כמותם, ממקום של בחירה ולא חובה, הם העריכו אותי יותר. מתנדב מדרום-אפריקה אפילו הביא לי בתום התנדבותו טלסקופ, כדי שאוכל לראות ציפורים"!
כשנה אחרי שהתגייסה היא יצאה לקורס קצינים. "רציתי לצאת כבר אחרי חצי שנה, אבל מפקד היחידה חשב שזה מוקדם מדי ואולי גם שזה גדול עליי. לא ויתרתי. הוכחתי לו שכל המשובים שמילאו עליי מצוינים ושאני בשלה להיות קצינה."
חודשיים אחרי שהתחילה בהליכי קבלה לקורס קצינים התבשרה שנבחרה להיות אחת 120-מ החיילים שיתקבלו בבית הנשיא ביום העצמאות האחרון לכהונתו של שמעון פרס, במאי .2014 "במשך שבועיים הרגשתי סלבית," היא צוחקת. "סיירנו בכנסת, השתתפנו בטקסי ימי השואה והזיכרון, היינו קבוצה נבחרת, מתוך צבא שלם, שכולה אנשים איכותיים. מי האמין שאקח חלק בחוויה כזו"?
לאחר סיום קורס קצינים מונתה למפקדת מחלקה של חיילים בקורס נהיגה. שנה וחצי שירתה בבסיס בבית-נבאללה, ואז החליטה להשתחרר. "אבא התחנן שאשאר בצבא. הוא חשב שזה המקום הבטוח בשבילי. הורים נוטים להגן על ילדיהם. גם בצבא רצו שאמשיך, אבל לא הציעו לי תפקיד שעניין אותי והרגשתי שמיציתי". באפריל האחרון, שלוש שנים וחודשיים לאחר גיוסה, השתחררה אדוה חורי בדרגת סגן.
בקיץ עבדה אדוה בקייטנה לילדים עיוורים ולקויי ראייה בשילוב רואים. היא גם מדריכה בתנועת הנוער "יחד," שבה הייתה פעילה לפני הגיוס. בספטמבר תתחיל מכינה באוניברסיטה העברית ותשפר את ציוניה במתמטיקה. בתוכניתה כרגע: לימודי משפטים ויחסים בינלאומיים.
להב אחותה, שהשתחררה מהצבא לפני שנתיים בדרגת סמל, עובדת כמנהלת משמרת בחברה רפואית, מתעתדת ללמוד עבודה סוציאלית ובהמשך תרפיה באמנות ויש לה חבר כבר שש שנים.
אדוה, האם לקות הראייה הפריעה לך ביצירת קשר זוגי?
"אני מניחה שהיו בחורים שזה הפריע להם. היו לי ידידים פה ושם, אבל עדיין לא הייתה זוגיות ממש. אומרים שאני בררנית, אבל אני חושבת שההתבגרות שלי, בעקבות כל מה שקרה לי, מהירה יותר וקו המחשבה שלי בוגר הרבה מעבר לגילי. לא כל בחור מסוגל להכיל את זה ולא כל בחור מעניין אותי. הוא יכול להיות הכי נחמד, אבל אם ישעמם אותי – אין לו מקום בחיי."
מה מניע אותך בחיים, להוכיח לכולם שאת יכולה?
"קושי הראייה חישל וחיזק אותי, אבל אני לא חושבת שזה מה שמניע אותי. להרגשתי, אם נולדתי ככה, יש לזה סיבה. אולי אני צריכה להעביר מסר לעולם, שאם אתה רוצה – אתה יכול להצליח. זה עניין של בחירה והכל אפשרי."
