בעבור הורים רבים, פתיחת שנת הלימודים של ילדיהם היא גם פתיחתה של שנת ההסעות לבית הספר. למרות העובדה שהיציאה מהשכונה עמוסה, שהרחוב של בית הספר פקוק, ושעצירה לידו, ולו לרגע קצר, היא משימה כמעט בלתי אפשרית, אמהות ואבות רבים יתחילו גם השנה את הבקרים מאחורי ההגה בדרך למוסדות החינוך (ואחרי שיורידו את הילד, יאחרו לעבודה).
הסעת ילדים לבית ספר ברכב פרטי מעניקה להורים דאגנים תחושת ביטחון, אבל מחקר שערכה איימי ליפמן בעבודת מאסטר באוניברסיטת תל אביב, גילה ב-2007 כי באופן פרדוקסלי, דווקא תנועת כלי הרכב הערה בדרכי הגישה לבית הספר מגבירה את חשיפת הולכי הרגל לתנועה ממונעת, והופכת את האזור למסוכן יותר מכפי שהיה יכול להיות אילו רוב הילדים היו הולכים ברגל.
ואמנם, להורים שדואגים לשלום ילדיהם הצועדים בדרכים יש על מה להתבסס: דוח של ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים, שפורסם ב-2013, הראה כי בין השנים 2000 ו-2010, תאונות דרכים היו 60.9% מהסיבות לתמותת ילדים בהיפגעות לא מכוונת. באותו עשור מתו מדי שנה, בממוצע, 118 ילדים מפגיעה לא מכוונת, מהם 71 בתאונות דרכים.
המסמך החמור חשף את העובדה שבאופן עקבי, חלקם היחסי של ילדים (עד גיל 14) שנפגעו באורח קשה בתאונות היה גבוה יותר מחלקם של הנפגעים המבוגרים - פי 1.25 בממוצע. 20% מהילדים נפגעו כהולכי רגל, 3% נפגעו כשרכבו על אופניים. וזה היה לפני כניסתם המאסיבית של האופניים החשמליים לרחובות המדינה - הן כאשר ילדים ובני נוער נוסעים עליהם ונפגעים, והן כאשר הם נדרסים על ידי אחרים.
ואם לא די בכך, הרי שתאונות הדרכים בישראל נמצאות במגמת עלייה. אשתקד נרשמה עלייה של 7% בתאונות דרכים קטלניות בהשוואה לשנה הקודמת, ו-365 בני אדם נהרגו בהן (מנתוני השנתון הסטטיסטי של המשטרה).
לא רק בטיחות, גם רוחב המדרכה
אז הזמנים שבהם רוב הילדים פסעו לבית הספר חלפו כנראה מן העולם, ולא רק מטעמי פינוק. גם מבוגרים לא חשים בטוחים כשהם הולכים על המדרכה, משום שהרחובות בישראל נעשים סואנים יותר ואלימים יותר. הליכה רגלית ברחוב תלויה, במידה רבה, בתחושה של ביטחון אישי, ומובן שבטיחות בדרכים היא מרכיב מהותי בתחושה הזו.
אלא שיש מרכיבים נוספים. מחקרים שעוסקים בהליכתיות (Walkability) מונים פרמטרים נוספים המשפיעים על המוטיבציה ללכת ברחוב: איכות המדרכות (צרות/רחבות), מכשולים על המדרכות (פחי זבל, תחנות אוטובוס, פעילות מסחרית), זמני ההמתנה במעבר החציה, תמהיל השימושים ברחוב (מגורים, מסחר, עסקים), מידת ההצללה וההגנה מפגעי מזג האוויר, אזורי שהייה כדי לנוח ולהתאוורר ולהסתקרן, ועוד.
בית הספר הניסויי בירושלים ממוקם במרכז העיר, בין רחוב הלל לגן העצמאות. בית הספר מיועד לתלמידים מגן טרום חובה ועד תיכון, ומגיעים אליו ילדים ממקומות שונים בעיר. על פניו, נוח להגיע לבית ספר כזה. במציאות: רחוב מנשה בן ישראל, המוביל מרחוב אגרון למרכז העיר ולבית הספר, עמוס רוב שעות היום ופקוק לגמרי בשעות הבוקר, מאחר שמרבית התלמידים מגיעים בהסעה של ההורים. תחנות ההורדה של התחבורה הציבורית, הממוקמות ברחובות קינג ג'ורג' ודרך יפו, רחוקות יחסית, וקשה מאוד, בוודאי לילדים, לחצות את מעברי החציה ברחובות מרכז העיר, שעומס התנועה בהם רב ורובם אינם מרומזרים. במרכז ירושלים אין מערכת שבילי אופניים, כך שהאופציה של רכיבה לבית הספר אינה מעשית.
דוגמה נוספת היא בית הספר היסודי "תל נורדאו" בתל אביב ברחוב מנדלי מוכר ספרים, מדרום לרחוב פרישמן וסמוך לכיכר דיזנגוף. בית הספר מנקז אליו תלמידים ממרחב גדול למדי. חלקם באים ברכב ההורים, אחרים באופניים, חלקם בתחבורה הציבורית, ויש גם כאלה שהולכים ברגל. סיור בשעות הבוקר בסביבת בית הספר חושף מדרכות צרות מדי (ברחובות פרוג ודב הוז, למשל), אופניים חשמליים שטסים על המדרכה (ברחובות הראשיים בן יהודה וגורדון), מעברי חצייה לא מרומזרים (רחוב בן יהודה), אתרי בנייה שמשתלטים על המדרכה ומכוניות שחונות עליה.
בכמה בתי ספר יסודיים בארץ נעשו בעשור האחרון ניסיונות להפעיל "אוטובוס מהלך" - יום בשבוע שבו התלמידים באים לבית הספר ברגל בליווי הורים, כשההליכה נעשית לפי נתיבי ההסעות המוכרים להם. התלמידים המתינו בנקודות האיסוף הקבועות, והשיירה המהלכת הגיעה לבית הספר בדבוקה אחת. אבל הפרויקט הזה, כמו פרויקטים דומים לו שלא עלו יפה, נולד בעיקר כדי לעודד אורח חיים בריא, ולא מתוך מחשבה על שיפור מצב הרחובות והתאמתם להליכה בטוחה לבית הספר.
בתל אביב: לחצות רחוב זה מבצע
חגית אוריין, היוזמת ומארגנת הפעילות של דף הפייסבוק "מחזירים את המדרכות להולכי הרגל", מפנה ל"רשימת הרחובות האדומים" של אגף התנועה במשטרת ישראל. הרשימה, שפורסמה החודש, חשפה שתל אביב מחזיקה בנתון שיא: המספר הגדול ביותר של רחובות מסוכנים, שבהם אירעו תאונות רבות.
לדברי אוריין, התחבורה ברחובות מרכז העיר העמוסים רק גדלה משנה לשנה, וכלי הרכב נוסעים בהם במהירות גבוהה מדי. גם ההליכה על המדרכה הפכה למסוכנת בגלל הרכיבה הפרועה באופניים חשמליים, היא אומרת, ומי שמשלם את המחיר היקר ביותר הם ילדים וקשישים. "אין להם היכולות האקרובטיות לשרוד את הרחוב". מי שחושב שמדובר בצרה תל אביבית בלעדית - טועה. לאחרונה התרחבה הפעילות העממית של "מחזירים את המדרכות" גם לחולון ולחיפה.
בניו יורק: מפת מפגעים אינטראקטיבית
בישראל אין רשות ממלכתית או מחלקות ייעודיות בעיריות שמקבלות אחריות על איכות ההליכה ברגל ברחובות הערים. בניו יורק, להבדיל, התחום נמצא באחריות מחלקת התנועה (DOT) של העירייה (שבשונה מהמקובל בארץ, מגדירה את התושב כ"לקוח", ואת תפקידה כלשרת אותו).
ב-2014 יצרה המחלקה פרויקט מעורר השראה: מפה אינטראקטיבית, vision zero ("חזון אפס"), שהתושבים הוזמנו לסמן בה מפגעי רחוב: רמזורים שמתחלפים מהר מדי ולא מאפשרים לחצות את מעבר החציה, חניה כפולה לצד מדרכה, מקומות שבהם נהגים לא עוצרים באור אדום, תנועת כלי רכב על מדרכות ועוד. יותר מ-10,000 סימוני מפגעים כאלה ואחרים הועלו למפה בתוך חודשים, והמפה הפכה למעין סקר שדה, שעל פיו תיעדפה המחלקה את הפרויקטים שהיא מקדמת במרחב העירוני.
ה"הליכתיות" הפכה בניו יורק לערך כה משמעותי, עד שהיא מהווה מדד איכות. האתר "walk score", שנועד לקדם פעילות נדל"נית, מייצר קשר ברור בין קנייה או שכירה של דירה לבין איכות הרחובות והמרחב הציבורי בסביבתה. אנשי האתר פיתחו אפליקציה, הנסמכת על מידע גאיוגרפי ממוחשב (GIS), מנתחת את העיר ומאפשרת לתת ציון לכל רחוב ואזור לפי מידת ההליכתיות שלו. זו נבחנת על פי נגישות לבתי ספר, מרכולים וצרכים אחרים. המידע הגלוי אמור להיות פרמטר משמעותי בבחירת מקום מגורים.
בלונדון: אפליקציה לתכנון מסלולי הליכה
בלונדון הוכנה כבר ב-2003 תוכנית פעולה מקיפה לקידום ההליכה ברגל. יוזמי התוכנית לקחו על עצמם לשפר את איכות ההליכה ברחוב, ובכלל זה מתן עדיפות להולכי רגל על פני רכב פרטי בצמתים, בחלוקת הרחוב ובתוכנית הרמזורים; שיפור תחושת הביטחון האישי; ואינטגרציה עם מערכת התחבורה הציבורית, באמצעות הצגת מידע על נגישות לתחנות אוטובוס ורכבת.
האתר "walk.kit" והאפליקציה הסלולרית שלו מאפשרים תכנון מסלולי הליכה, רק בלונדון, תוך קבלת מידע כללי, נתונים על משך הליכה ממקום למקום, ובכלל זה המלצות על מסלולי הליכה בטוחים לבתי הספר.
באודנסה, דנמרק: הורה שחונה ליד בתי ספר נקנס
בעיר אודנסה, העיר השלישית בגודלה בדנמרק, ארבעה מתוך חמישה תלמידים מגיעים לבית הספר ברגל או ברכיבה על אופניים. בדנמרק יש תשתיות מצוינות לרכיבה על אופניים, ורק באודנזה יש 548 קילומטרים של שבילים ייעודיים (בתל אביב, שמספר תושביה גדול פי שלושה בערך, יש 130 קילומטרים).
על הפופולריות של ההתניידות באופניים בקרב הילדים, יש להוסיף את העובדה שהורה החונה בחזית בית הספר נקנס. בבית הספר יש סדנאות לתיקון אופניים והרשות העירונית רואה ברכיבה אלטרנטיבה אולטימטיבית - אפילו לטיולים שנתיים הילדים יוצאים על אופניים.
בישראל: גם השנה פקקים בכניסות לבתי הספר
הרחובות בערי ישראל פושטים ולובשים צורה, המבנים הוותיקים עולים בקומות או נהרסים לטובת מגדלים, והמרחב המצומצם-ממילא נעשה צפוף ואינטנסיבי. מצד שני, בעידן שבו ייצור מהיר של יחידות דיור הפך לערך עליון, נדמה שכל מה שקשור למרחב ציבורי איכותי הוא בבחינת פריבילגיה, או חסם.
מתכנני תכניות המתאר, שמסתכלים 30 שנים קדימה, היו רוצים רשת רחובות ירוקה. חובבי האופניים חולמים על שבילים שיקשרו את כל קצוות המטרופולין, פעילים אחרים מפנטזים על תחבורה ציבורית אפקטיבית, ובינתיים נפתחת עוד שנת לימודים, וגם בה ההורים החרדתיים שוב ייתקעו בפקקים האינסופיים בדרך לגימנסיה.
כמה עולה בית ספר - ולמה לא כולם נראים כמוהו? לחצו על התמונה
