לחסוך או לא לחסוך: "איכס, אמא, לא אלמד עם ספרים משומשים"
אחרי הוצאות החופש הגדול ל-11 ילדים ולקראת חזרה ללימודים של כולם - את שמחה מאוד לקבל כמה ספרי לימוד יד שניה. זה לפחות מה שמלי גרין חשבה
גם מבוגרים שאינם נמנים על חובבי האות הכתובה, מוצאים עצמם שקועים כעת עד צוואר בערימת ספרי הלימוד שמאיימת להתחרות בגובה ה-1.80 שלהם. רגע לפני שאתם מפהקים, כי ספרי לימוד מרדימים אותנו בשל זיכרונות הילדות בהם ספרנו את הדקות עד לסיום השיעור, כשספר הלימוד פתוח מולנו, נעיר אתכם לדיון בנושא החשוב.
ספרים משומשים? אין סיכוי
נרצה או לא, עם כל הוצאות החופשה הבלתי נגמרות ואחרי החור בחשבון הבנק שיצרו הקייטנות, אנחנו נאלצים להתמודד עם ההוצאה הקבועה, המעצבנת והשוטפת ששמה ספרי לימוד. לכן, לא פלא ששמחה והתרגשות גדולה אחזה בי כשקולה של אמה של גיסתי עלה מאחורי הקו. היא אישה מדהימה, שבין יתר הכישורים שלה הפכה את הבית שלה לארמון מתוקתק.
לאחר חילופי ברכות 'שלום ומה נשמע?' נימוסיים, היא סיפרה לי שהשבוע היא מסיידת את הדירה לחגים (זריזה. מקדימה את הלוח) והיא בודקת מה אפשר להקל על עומס הבית בכללי ולכן היא רוצה להציע לי משהו. "הבת שלך עולה לתיכון, נכון? שמרתי את כל הספרים של הבת שלי מכיתה ט'. הם במצב מצוין. את מוזמנת לקפוץ ולאסוף אותם".
"ואוו, תודה", הודיתי לה מקרב לב. שמחה גדולה. הוצאה נכבדת של רשימת ספרים מרשימה יורדת לי מהרשימה. עוד באותו ערב עברתי דרך ביתה ולא הופתעתי. הספרים של בתה, האישה המושלמת והנפלאה, במצב מצוין - ארוזים יפה וממתינים לאביבה שלי. הודיתי לה נרגשות וסחבתי את הערימה בעמל הביתה.
"מעולה!" הכרזתי. "יש כאן את ספרי הלימוד של אביבה. לא צריך לקנות לך דבר, מעבר לחוברות עבודה".
"סליחה? מה את חושבת, אמא? שאני אשתמש בספרים יד שניה? איכס, זה דוחה אותי. מישהו אחר נגע בספרים".
הזעם טיפס בתוכי
"מה דוחה?" התקוממתי. "את מכירה אותם ויודעת שהם האנשים הכי נקיים בעולם". רגע לפני שפצחתי בהסברים איך מחצית מילדי ישראל מוכרים את ספריהם דאשתקד וקונים ספרים יד שנייה מחבריהם, היא פרצה בבכי: "אין סיכוי, אמא. אני לא מסוגלת".
"יופי, אז תלכי לעבוד ותשלמי על הספרים שלך", הכעס בער בי, מול בת השלוש עשרה וחצי, שאינה מבינה דבר וחצי דבר בהוצאות כלכליות. ישנם רגעים בהורות, בהם אתה מרגיש חולשה. די, אנחנו ההורים משתדלים, נקרעים, עוד קצת מותחים את החוט ומצפים שהילדים ילמדו לפעמים לרקוד טנגו, איתנו ביחד.
רציתי שהיא תיקח את הספרים ואפילו ציפיתי שתאמר: "ואוו, תודה אמא, מצוין. הנה, חסכנו בים ההוצאות הבלתי נגמרות של חופשה-תחילת לימודים-ערב חגים". במקום זה, הזעם טיפס בתוכי ועלה ועלה ועלה.
"אמא, נכון שאת נגעלת תמיד אם נוגעים לך באוכל או בכפית שלך?" היא הביטה בי.
"נכון, היא צודקת. הפכתי לבדיחה משפחתית, כשבתוך כל הבלגן של הטיטולים והבקבוקים וארוחת הערב המוגשת, הייתי מתרגזת אם נגעו לי בקצה הכפית או אכלו לי מהצלחת. מד הזעם התאזן מול הטענה שלה.
אבל האם זה דומה? ככלות הכל לא מדובר במשהו שאנחנו מכניסים לגופנו. מדובר בספר לימוד שהורים ותלמידים רבים התרגלו מגיל צעיר לרכוש אותו דווקא מיד שנייה. מה אתם אומרים, רבותיי הקוראים? על ספרים, רבותיי והפעם: ספרי לימוד.
