"נולדתי חירשת, בת שביעית למשפחה ירושלמית בת שמונה ילדים שארבעה מהם חירשים. עד גיל 15 לא ידעתי שיש לי גם תסמונת אשר, שגורמת להתעוורות איטית. למזלי, גדלתי במשפחה אוהבת; האחים השומעים שלי עזרו לי, והוריי לימדו אותי לא לרחם על עצמי.
"בגיל 12, כשהראייה שלי הידרדרה, לא הצלחתי לראות כלום בשעות החשכה והייתי נתקלת בחפצים, אבל חשבתי שככה זה אצל כולם. אחרי תקופה ארוכה לקחו אותי לרופא עיניים והוא איבחן תסמונת אשר, אבל לא שאלתי מה זה. רק בהמשך שאלתי את העובדת הסוציאלית של המתנ"ס מה זה אומר, והיא נדהמה מכך שאני לא יודעת.
"לא רציתי לדבר או לחשוב על זה. רציתי לשכוח. באותה תקופה עוד ראיתי, אפילו קראתי ספרים, ולאט-לאט הרגשתי שאני צריכה לכתוב בטוש שחור ממש עבה בשביל לראות את מה שכתבתי. בערך בגיל 40 הראייה נעלמה כמעט לגמרי, והיום אני רואה בעיקר הבזקי אור וצלליות.
"בגיל 23 התחתנתי עם כבד שמיעה ונולדו לנו רמי (סטודנט), שי (שעובד במשטרה) ורון (חייל). אני מאושרת שהילדים בסדר, וגם הנכד שלי רואה ושומע, ברוך השם. היו לנו הרבה חברים חירשים עם ילדים ששומעים, אז הם לא הרגישו יוצאי דופן ולא התביישו בנו.
"לפני שנתיים התגרשתי מבעלי, והיום יש לי חבר ששמו אהרון - כבד שמיעה, אבל רואה. הוא גרוש, עולה חדש מארצות הברית, ולמרבה הסמליות הכרנו במסיבה לכבוד יום האהבה במועדון שלנו. שאלתי אותו: 'למה בחרת דווקא בי? אני הרי מוגבלת', והוא אמר: 'אין דבר כזה, מוגבלת. בשבילי את אישה רגילה, ואני אוהב אותך'. שפת הסימנים האמריקאית שונה משפת הסימנים בעברית, אבל אנחנו מדברים עברית. אני מחזיקה בידו ומבינה, ואנחנו נעזרים בגוגל טרנסלייט.
"אני הולכת יחפה ומרגישה כשהבית לא נקי. בבישול אני מסתמכת על חוש הריח. בימי שישי אני מארחת את כולם לארוחת ערב, והילדים מתים על העוגות שלי. אני מנקה ואפילו מתאפרת בעצמי. למזלי, אני מכירה את הבית מהתקופה שראיתי, ויכולה לעשות הכל לבד. הילדים יודעים שאסור להזיז דברים, כי אז אני לא מוצאת כלום. הבעיה היא בחוץ: אני לא יכולה לצאת לבד לקניות, רק עם מלווה, וקשה לי לא להיות עצמאית.
"לאורך השנים חייתי מקצבאות הביטוח הלאומי. עבדתי במפעל לתפירה ואחר כך במפעל שוקולד וחלמתי להיות שחקנית, אבל לא האמנתי שזה יקרה, ובטח שלא חשבתי שאחזיק הצגה לבד. בהתחלה השתתפתי בהצגה במתנ"ס בשם 'אור שומעים בזיגזג' של הבמאית עדינה טל, מי שהקימה את תיאטרון נא לגעת ביפו. אחר כך השתתפתי ב'על הלחם לבדו', הצגה שמבוססת על חייהם של שחקני הקבוצה, כולל אחותי ציפורה. בהצגה השחקנים לשים בצק על הבמה ובסוף מחלקים לקהל לחם טרי. ואז פנתה אליי הבמאית שרה סיבוני ויצרה מסיפור חיי הצגת יחיד שנקראת 'תגידי תפוז'. שם ההצגה לקוח מזיכרון ילדות כואב שלי: מורה שניסה ללמד אותי להגיד תפוז. הוא דרש שוב ושוב: 'תגידי תפוז', אבל לא הצלחתי.
"רק אחרי שהעליתי הצגת יחיד (שפתחה בשנה שעברה את התיאטרונטו), יכולתי להגיד בלב שלם שאני שחקנית אמיתית. לקח לי זמן להבין שאני יכולה גם להתפרנס מזה. המתורגמנית שלי, תקוה, שצמודה אליי כבר 15 שנה ומתרגמת לי הכל לשפת הסימנים, עולה איתי לבמה. אני עוקבת אחרי אלומת האור ולפי זה יודעת לאן ללכת".
שורה תחתונה:
"לא פשוט לאנשים במצבי לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמם. לכן, למרות שקשה לי מאוד, כל בוקר אני אומרת תודה לכל האנשים הטובים שפגשתי בדרך".
____________________________________________________________
ורדה אדר התעוורה באמצע החיים ועדיין עושה ספורט, פעילה, תורמת, לא נחה לרגע. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
