כשירד החושך על האולם הירושלמי וכתוביות הפתיחה עלו, נותרה האחות גלניס כץ מחוץ לכותלי האולם. לאירוע הבכורה בפסטיבל הסרטים בירושלים, של סדרת התעודה בכיכובה, הגיעה לאחר לבטים פנימיים - אך להקרנה לא העזה להיכנס. "זה נורא מביך אותי, כל הסיטואציה הזו", היא מודה באוזניי, "קשה לי מאוד למצוא את עצמי במרכז העניינים - למרות שאני פה באמת לא העניין"
.
"העניין" הוא סדרת התעודה "ביקור בית", המשודרת ב־yes דוקו. שלושה פרקי ליווי צמוד, אינטימי וכואב של צוות ההוספיס הביתי שבו חברה האחות גלניס, המלווה אל מותם בעיניים פקוחות חולים סופניים המבקשים לסיים את חייהם בבית.
עם שיער קצוץ־כתום־בוהק, מבטא ייחודי ור' שקשה לפספס ("סקוטית מדרום אפריקה"), קפה וסיגריות בשרשרת (ולעזאזל הסרטן מסביב) ובעיקר, חיוניות יוצאת דופן על רקע כל המוות הזה שנוכח על המסך - קשה להתעלם מאישיותה הצבעונית של הכוכבת בעל כורחה. גם אם הגיבורים הרשמיים בכל פרק הם אלו ההולכים לבלי שוב בסופו, הרי שהיא ושותפה לדרך, ד"ר רוני צבר, הם גיבורי הסדרה. מהתגובות שהיא מקבלת בתום הבכורה היא נרגשת: "אנשים שאני לא מכירה באו וחיבקו אותי", היא מספרת, "אמרו 'איזה יופי שאתם קיימים'".
למה בכלל הסכמת להיכנס לפרויקט, אם את נבוכה מהחשיפה?
"כי אני רואה בזה שליחות, ומקווה שיהיה לסדרה את האימפקט שאני רוצה שיהיה לה. יש הרבה אנשים שלא יודעים שבמדינת ישראל קיימת אפשרות למות בבית בליווי של שירותי הוספיס הניתנים חינם על ידי המדינה. אנשים לא יודעים מהן הזכויות שלהם ולא ניתנת להם בחירה חופשית. וזה לא רק סרטן, יש הרבה מחלות חשוכות מרפא. מה עם קשישים ודמנטיים, להם לא מגיע לסיים את חייהם בבית ולא במחלקה פנימית?".
את המחלקות הפנימיות מכירה כץ היטב. שנים עבדה בהן כאחות,
בטרם עברה לשמש אחות קהילתית, וכשפגשה את ד"ר רוני צבר, חברה אליו ל"צבר רפואה", המעניקה את שירותי ההוספיס הביתיים. גם אם היא לא מוכנה לומר מילה רעה על בתי החולים, ברור לה מאוד כי הבחירה ברפואה קהילתית ואישית היא הנכונה לה. "את מגיעה לאנשים, מדברת איתם, לא מסתכלת על השעון לרגע. את פשוט שם בשבילם. אנשים צריכים להרגיש שמי שמטפל בהם עושה את זה מכל הלב, האוזן והנשמה".
ולכץ, 58, נשואה ואם לארבע בנות ששתיים מהן לא חיות בארץ וגם סבתא בשלט די רחוק ("לא רואה מספיק את הנכדים", היא מודה ומקווה שיסלחו לה) - לא חסרה נשמה. יש משהו מידבק באנרגיות הטובות שמנפיק מפגש פשוט איתה. גם במהלך הריאיון - מרחק שנות אור מהמפגשים הטעונים נפשית שמשתקפים משגרת יומה המוצגת על המסך - היא מעניקה לי חיוך רחב בתחילת המפגש וחיבוק חם בסיומו ומשדרת טונות של חוסן נפשי.
ולא, היא עצמה לא חוותה באופן אישי את כאב הפרידה, מהצד שאותו עוברות המשפחות, עד לאחרונה ממש - עם הפרידה מחמותה לפני חודשים ספורים. אין כאן חוויית עבר מכוננת שהובילה אותה לעיסוק הזה, היא אומרת, "אלא פשוט אהבה ממבט ראשון עם היכולת להעניק לאנשים פרידה מסוג אחר. והפרידה האחרונה מחמותי, שנעשתה כמובן בליווי צמוד ובחיק המשפחה, לא הייתה שונה מבחינתי - כל אדם שאני מלווה בסוף דרכו הוא עבורי כמו קרוב משפחה ממש".
כמעט בלי דמעות
מה שכץ לא ממהרת להסגיר, הוא הרקע הרגיש מאחורי שיתוף הפעולה הזה, שטמון בסיפורה האישי של יוצרת הסדרה, נטע שושני. המפגש הראשון של שושני עם גלניס היה ב־24 השעות האחרונות לחייה של בתה בת השנה וחצי, שמתה ממחלה קשה, בביתה כמובן. מהחיבור הראשוני הזה נולדה הסדרה, שביימה שושני עם דוד אופק והקדישה לזכר בתה.
העבודה שבחרת מזמנת התמודדות יומיומית קשה ומצערת.
"אבל היא גורמת לי סיפוק אדיר ועניין אדיר, היא מרתקת ומדהימה אותי בכל פעם מחדש. זו המהות של אחות, רופא או מטפל - ואני מגיעה לעבודה עם חיוך על הפנים בכל יום".
ומתי מגיעים רגעי המשבר?
"אין לי רגעי משבר או עומס רגשי. אני לא שחוקה או מרגישה שאני לא יכולה להכיל עוד. כולנו נולדנו וכולנו נמות, השאלה היא איך נמות".
בכל זאת את נראית מזילה דמעה גם במהלך הסדרה. "אני בוכה כי המשפחה בוכה, ויש עצב גדול - זה קשה במיוחד בסיטואציות עם סיפורים אנושיים קשים: בן יחיד, ילדים קטנים. טיפלתי בתינוקות, במתבגרים ובגברים צעירים. אז במקרים מסוימים את שואלת את עצמך - בשביל מה הוא נולד אם הוא כבר הולך למות? אבל אלה שאלות ששואלים לא כדי לקבל תשובה. אלה הסיפורים שקשה איתם יותר, אבל השמחה שהיינו ועזרנו קיימת תמיד".
שבועות ספורים חולפים בדרך כלל מהרגע שבו דורכת
כף רגלה של גלניס לראשונה בביתו של חולה ועד שהיא יוצאת ממנו בפעם האחרונה. במקרים קיצוניים, כאמור, חולפות 24 שעות בלבד. בפרק הזמן הזה מנסה הצוות כולו - רופא, אחות ועובד סוציאלי - להקל על כאביו של החולה הנוטה למות ולמנוע סבל ככל שניתן, אך גם לתת רשת תמיכה נפשית ואישית, אוזן קשבת וכתף תומכת בתקופה מורכבת במיוחד. יש משהו מעורר מחשבה בתהייה הנשמעת במהלך הסרט, האם מיילדת ואחות הוספיס אינם שני צדדים שונים של אותו הדבר: יש מי שמסייע לאדם להיכנס לעולם כמו שצריך - ויש מי שמסייע לו לעשות את הדרך החוצה אלגנטית ככל הניתן.
הפרק הראשון בסדרה, אולי הקשה יותר לצפייה מכולם, מביא את סיפורה של ויקה, אם צעירה לשתי בנות, הגוססת ממחלת הסרטן ומנסה לדאוג לבנותיה, לאחר שהאב עזב את הבית כי לא יכול היה לשאת את הטיפול בזוגתו החולה. בפרק הזמן הקצר שנותר לה היא מנסה לסדר אשרת שהייה בארץ לאמה, כדי שתוכל להעניק לבנותיה עתיד בחיק המשפחה, כשגם אבי הבנות מגיח בהמשך הפרק עם הלבטים שלו באשר לחלקו האפשרי בגידולן.
ויקה עצמה, העושה מאמץ עילאי עד הרגע האחרון לשמור על מראה אסתטי ומטופח על אף המציאות המחרידה - מנסה להותיר לבנותיה לא רק חום ואהבה, אלא גם סרטון מוקלט עם הנחיות לחיים, שילוו אותן בהמשך דרכן. "עם ויקה עברנו עשרה ימים אינטנסיביים כדי להביא את כולם למקום שבו מכבדים את מה שרצתה", משחזרת גלניס, "והיא ידעה טוב מאוד מה היא רצתה". מי שלא יודע מה אירע בסוף הוא אנו, הצופים, שמלווים אותה עד מותה הידוע מראש - אך לא דקה מעבר לכך, ולא יודעים באמת מה עלה בגורל בנותיה.
מי שירצה, ימצא קורטוב של סמליות בשמה של "צבר רפואה" (הנקראת בעצם על שם בעליה). בתוך החספוס והקשיחות שלהן נדרשים אנשי ההוספיס במפגש על בסיס קבוע עם המוות ועם סימניו המקדימים, נחשפת במהלך הפרקים בדמותה של גלניס נשמה גדולה ואמפתיה למכביר, ואפילו עליצות וצחוק.
גם התוצר הקולנועי, על אף הנושא הכבד מנשוא, אינו לוחץ מאוד על בלוטת הדמעות, אלא מייצר התבוננות שקולה ומפוכחת באותו רצף של רגעים אחרונים - בחירה מודעת של יוצרי "ביקור בית".
הדמות שלך בסדרה דומיננטית מאוד: קשה להתעלם ממה שאת מביאה איתך לתוך הסיטואציה השברירית הזו, של אדם הנוטה למות.
"אני כלי שבא לשרת מטרות של אנשים אחרים. יש לי את הדרך לעזור לאנשים להבין איך הם יכולים לסיים את חייהם. זו עבודה משותפת, כי אני חייבת לשמוע אותם כדי לחדד ולהוציא לפועל את רצונותיהם, להראות איך עוברים מ'אני לא רוצה לסבול', לניסיון ליהנות מהזמן הקצוב שנשאר, האדם ממשפחתו והמשפחה ממנו. זה ממש דורש שיתוף פעולה מיטבי".
קורה שחולה פונה אלייך בבקשה לעזור לו למות?
"זה כמובן קורה, אבל במקרים כאלה נסביר לו קודם
כל שזה לא חוקי ולאחר מכן נפרט את האפשרויות העומדות בפניו: הן מבחינת הטיפול והפחתת הכאב והן במקרים מסוימים, בקיומן של אפשרויות מהסוג הזה, במקומות שאינם ישראל".
איך נראית ההתמודדות מול קרובי המשפחה? לא מתפתחים לפעמים עימותים סביב הטיפול הנכון ביקירם?
"רוב האנשים לא יודעים בכלל מה אנחנו עושים, לכן אנחנו מתחילים בתיאום ציפיות בכל ביקור. יכול להיות שאכנס למשפחה ותהיה שם סבתא קשישה שרוצה בסך הכל למות בשקט ומשפחה שאומרת 'אמן'. במקרה כזה המשפחה כבר מלוכדת ואין לי הרבה עבודה. מנגד, יכול להיות מטופל שחלק מבני המשפחה שלו תומכים בטיפול הביתי וחלק קמים נגדו. כאן אני צריכה שנייה לעצור, לנשום ולהתחיל להסביר, להעביר מידע ולנהל שיחה עם כל המעורבים".
חוויות טובות של פרידה
בפרק המלווה את יונה, אחות אונקולוגית בעברה ומי שכועסת על מאמצי ילדיה להחיותה כשנה קודם לכן, היא מעלה בפני גלניס את החשש שמשפחתה תזמין לה אמבולנס כשמצבה יידרדר, במקום להשאיר את הטיפול בה בין כותלי הבית.
"אנשים מחפשים - אולי אפשר לעשות משהו?", מסבירה גלניס. "אולי צריך להילחם? המונחים הקרביים שמגיעים לפעמים מרופאים אונקולוגיים בבתי החולים, טבעיים לנו כבני האדם. אבל האמת היא שלא תמיד יש מה לעשות ובפועל, לא תמיד נערכת שיחה על מה באמת עומד בפנינו, ואיך נכון לנצל את הזמן הזה עם המשפחה אם אין אפשרות טובה יותר לטיפול. אני רוצה שאנשים ישאירו אחריהם חוויות טובות של פרידה - של בילוי משותף, של שיחה משותפת, של הבנה הדדית".
.
בחוויה הזו משולבים לא אחת ניסיונות לסגירת מעגל, לסגירת קצוות ומתן פתרון לקונפליקטים שצצים ועולים מן העבר. גם באלה מוצא את עצמו צוות ההוספיס מתמרן בעדינות לאורך כל הדרך.
כך, למשל, בסיפורו של זאב המובא בפרק השני - אמן בן 70 המתלבט כמעט עד לרגע מותו אם לעלות לקברו של אביו המנוח, שעליו הוא כועס מאז גילה שחטף אותו בילדותו מאמו ומנע ממנו היכרות עמה.
האם סוג העבודה שלך עושה אותך לחסינה יותר
בפני דברים קשים ששומעים עליהם בחדשות, למשל?
"אני לא שומעת חדשות. לא מסוגלת. דברים נוראיים קורים".
וכשאת מתנתקת מהתפקיד הרשמי, לאן את אוהבת לברוח?
"לספר טוב. לסרט טוב. אני בוכה המון בסרטים, אגב".
"אני ובתי קברות לא חברים טובים", את אומרת במהלך הסדרה. "אני בוחרת שלא להתמודד איתם". זה מה שקשה לך אחרי כל מה שאת עוברת עם החולים?
"אני לא חושבת שמתאים שאגיע ללוויות או לאזכרות משפחתיות. למשפחה יש את ההתמודדות הפרטית שלה, ואני שייכת לפרק אחר בהתמודדות הזו. אבל מספרי טלפון אני שומרת תמיד, גם אחרי שהמטופל מת".
ככל שמתקדמת הסדרה, מחלחלים הסיפורים גם אל דמויותיהם של המטפלים, שמנהלים בין השאר דיונים פנימיים על ענייני סוף הדרך כפי שהיו מציירים לעצמם. "אל המוות", אומרת גלניס, "יש להביט בעיניים פקוחות ומפוכחות - ובעיקר לדאוג להשאיר ליקיריך הנחיות מפורטות ככל הניתן לגבי הדרך שבה אתה רוצה לעזוב את העולם".
אילו הנחיות מפורטות השארת את לבני ביתך?
"אני לא בטוחה שאני רוצה לפרט אותן בפני מי שאינו בן ביתי, מה גם שאין לי עניין לפגוע באוכלוסיות כאלה ואחרות".
אם ההנחיות האלה כוללות גם מצבה, מה היית רוצה לרשום עליה?
"על זה באמת עוד לא חשבתי. נתת לי חומר למחשבה".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- האפליקציה החדשה של "לאשה "
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
