סגן איילת ציון לא נאלצה לחכות לשחרורה מצה"ל כדי לטוס לנפאל: היא הגיעה לשם כבר במהלך השירות, ובנסיבות מיוחדות. ציון (22) מהיישוב מכבים, קצינת חילוץ והצלה בפיקוד העורף, נשלחה לנפאל לפני כשנה כדי לסייע לנפגעי רעידת האדמה הקשה שפקדה את המדינה, וזו הייתה הזדמנות עבורה להפגין את יכולותיה. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אדם שנפצע מקריסה של בניין", היא אומרת. "סוף סוף הבנתי מה זו פציעת מעיכה".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
כבר בתחילת שירותה הצבאי, כלוחמת בפיקוד העורף, היא הוכשרה להתמודדות עם מצבים מסוכנים שעלולים להתרחש בשגרה, כמו הפרות סדר ומעצרים, וגם עם אירועי קיצון בתחום החילוץ והאב"כ. "היו מצבים שההורים שלי ראו בחדשות בטלוויזיה על פעילות מסוימת שהשתתפתי בה, אבל העדפתי לא לספר להם", היא אומרת. "הייתה להם הרגשה שהייתי שם, אבל כשהם שאלו אותי, הכחשתי".
הסיכונים לא מרתיעים אותה. "אני יכולה למות מדקירה במחסום או מקריסת בניין תוך כדי חילוץ, אבל בכל תפקיד יש סיכונים. אסור שהסיכונים ימנעו ממני לעשות דברים. לפחד מהמוות זו טעות".
כתבה ב"מבט" על רעידת האדמה בנפאל, אפריל 2015:
ראינו את הייאוש בעיניים
ב-25 באפריל 2015, כשהאדמה בנפאל רעדה, שירתה ציון כמ"מ בגדוד החילוץ רם שתפס קו באזור הבקעה. "זה היה סוף שבוע", היא נזכרת, "הייתי עם החיילים במשמרת לילה במחסום, ובאמצע המשמרת התקשר אליי אחד המפקדים ושאל אם הדרכון שלי בתוקף. בארבע לפנות בוקר כבר קיבלתי חיסונים בבסיס הפיקוד ברמלה, ומשם נסענו לנתב"ג".
היא שהתה בנפאל 28 יום, אבל המראות והריחות שבהם נתקלה ביום הראשון זכורים לה במיוחד. "היה שם ריח נורא של נבלה, מעורבב עם תבלינים חזקים, וראינו אנשים מתחת להריסות שלא מצליחים לדבר. ראינו את הייאוש שלהם בעיניים. בסיטואציה הזו הבנתי באמת את משמעות התפקיד שלי".
בדרך כלל עובדים המחלצים עם רשימות אוכלוסייה, אבל בנפאל שרר אי-סדר מוחלט באותם ימים, כך שאיתור הלכודים נעשה בדרכים אחרות. "עבדנו לפי שמועות או לפי כלבים שזיהו הבל פה ונשימות במקום שבו קרס בניין", מספרת ציון. באחד המקרים היא התנדבה להיכנס לפיר שנפער בין ההריסות. "במהלך החיפושים נתקלתי בחפצים שיש בכל בית: נעליים, חולצות, תמונות. את חופרת ומרגישה שדברים נופלים עלייך. מצד אחד אלה החיים שלי מול החיים של הלכודים, וזו דילמה, אבל אמרתי לעצמי שזו יכולה להיות גם המשפחה שלי בין ההריסות, אז המשכתי לחפש.
"בשלב מסוים המהנדס שהיה איתי אמר שהסיכוי למצוא שם מישהו חי הוא מאוד נמוך, ואילו הסיכון שאני נמצאת בו הוא מאוד גבוה. הוא ביקש שאצא, אבל אני התעקשתי להישאר עוד קצת. בכל פעם שהוצאתי לבנה או חתיכת עץ, הרגשתי את המבנה רועד, ועפר נפל עליי מלמעלה. במצב כזה את לא חושבת על חום או מחנק: את רק רוצה למצוא יד או רגל - כל דבר שמזכיר בן אדם".
בסופו של דבר היא יצאה מהפיר בלי שמצאה דבר, וממש ברגע היציאה שלה התרחשה רעידת משנה שעלולה הייתה לסכן את חייה. ציון לא התרגשה. "כשאתה בתוך מצב מסוכן", היא מסבירה, "יש הרבה אדרנלין ומעט זמן לחשוב, אז פשוט לא חושבים על הסיכון. אני מכירה את עצמי ואת היכולות שלי, אז אני פשוט פועלת".
אחרי שניסיונות החילוץ תמו, ציון נשארה בנפאל והשתתפה בפורומים שבהם התקבלו החלטות קריטיות. "פיקדתי על צוות סיוע אזרחי שכלל מהנדס, כבאי, חשמלאי וגורמים מדיניים; עברנו במוסדות ציבוריים וקבענו אם ניתן להחזיר אותם לשגרה. זו הייתה סיטואציה לא נורמלית: הייתי בת 21, הקצינה הצעירה ביותר במשלחת, והייתי צריכה לקחת אחריות על 1,000 תלמידים ולהחליט שהם יכולים לחזור לבית הספר. האחריות הייתה כבדה, אבל זה היה חלק מהתפקיד".
קיבלת יחס מיוחד בגלל גילך הצעיר?
"רבים מחברי המשלחת היו הורים לילדים, אז לכל אחד מהם היה רגש אבהי או אמהי כלפיי, אבל לא התייחסו אליי בצורה שונה. התנהלנו כמו חברים שעוזרים כשצריך לעזור. לא הרגשתי שאני ילדה קטנה שצריך לדאוג לה, שצריך להרים בשבילי כלים כבדים. לא נתתי להם אפילו להציע את זה. השהות בנפאל לא הייתה קלה: ישנו בשקי שינה, בקושי התקלחנו, וכששואלים אותי איך אני מסכמת את זה, אני לא יודעת מה להגיד. היה קשה ומזעזע, אבל זו הייתה חוויה מדהימה".
שומרת על הבית
ציון מספרת שבצוותי החילוץ וההצלה מבצעים הנשים והגברים בדיוק את אותן משימות, ואין שום הבדל בתפקוד, מה שקוסם לחיילות רבות.
"בשנים האחרונות יש קפיצה אדירה במספר הנשים שמתגייסות ליחידה", היא אומרת. "כשבנות מתייעצות איתי אם להגיע אלינו, אני מאוד ממליצה, אבל חשוב שהבחורה תדע שזה באמת מתאים לה: שלא תיכנס למסלול רק בשביל השואו, אחרת היא תבזבז זמן ותרצה לעזוב. נערה שרוצה להיות להצטרף אלינו צריכה להיות פייטרית, להסתדר עם בנים ולהרים משקלים כבדים. זה לא פשוט בכלל, אבל זה שירות חשוב ומשמעותי.
"בזמן מלחמה אתה שומר פיזית על הבית שלך. חברה שלי נשלחה לשדרות, עיר מגוריה, בזמן מבצע, והתחושה במצב כזה היא אחרת. גם לי כבר יצא לתפוס גזרה קרוב למכבים, היישוב שלי, כך שהגנתי על הבית במובן המילולי. סבא וסבתא שלי נלחמו על המדינה, ההורים שלי נתנו מעצמם, ועכשיו הגיע תורי".
ואת לא מקנאה בחברים שכבר השתחררו?
"עדיין לא מיציתי את הצבא, לכן אני בקורס מ"פ עכשיו. יכולתי להפסיק להיות לוחמת או להשתחרר, אבל החלטתי להישאר. לפעמים יש תסכול, כשחברים מתחילים לחפש עבודה באזרחות ובא לך להיות איתם, אבל אני מנסה לגרום לדברים שאני אוהבת להתרחש תוך כדי הצבא ולצבור חוויות בדרך. כשאשתחרר, אני מתכננת לנסוע לדרום אמריקה, אבל אני בטוחה שתהיה לי גם חוויה מתקנת בטרקים של נפאל".
______________________________________________________
התצפיתניות ממבצע צוק איתן חזרו לאותה גזרה - ועכשיו הן המפקדות. הקליקו על התמונה:
