כשהרחוב הוא ביתך: אם כבר מתקן למחזור בגדים - למה לא תא למדידה?

בתערוכת עבודות הבוגרים של המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ניכרים הפואטיקה, המחקר התיאורטי והפילוסופי, הפוליטיקה והחברה, לצד דגש על עבודות וידאו וגרפיקה מרשימה. כל סטודנט הוא קודם כל משורר, אמן וידאו, פילוסוף, אנתרופולג, סוציולוג ולוליין גרפיקה. אין כל פסול בכך, נהפוך הוא. אלא שכל זה, במקום לסייע ליצירת והצגת אדריכלות טובה, מסתיר אדריכלות בינונית. כלומר, הכל נראה נהדר גם גרפית וגם מחקרית וגם אמנותית, עם יריעה תרבותית, פוליטית וחברתית רחבה, אבל, לצערי, הדברים לא הובילו לאדריכלות נהדרת, אלא רק לייצוג של אדריכלות נהדרת.

לצופה מן הצד רוב העבודות הן מחקר ותיאוריה בקנה מידה נרחב, שמתפרסות על פני שטח עצום, אך לא מגיעות לכדי מיצוי אדריכלי. כביש 90, גבול סוריה-ישראל, יישוב חדש למפוני חבל עזה, יישוב חדש לבדואים, מבני תעשייה ומפעלים, קווי גבולות מדיניים ועוד, כשבסופם לא ברור למה התכוון המשורר (על אדריכל אין מה לדבר).

לעומת זאת, דווקא עבודות הבוגרים בתוכנית לתואר שני בעיצוב אורבני בבצלאל, בראשותה של האדריכלית ד"ר אלס ורבקל, ראויות לשיר הלל. גם הן כוללות מחקר מעמיק, גם בהן יש וידאו וגרפיקה נהדרת, אבל הן לא נסחפו, אלא הגיעו למשהו שאפשר לגעת בו, להבין אותו. משהו שיכול לדבר לציבור, לאלה שבשבילם לומדים ועושים אדריכלות.

למשל "דיירי הרחוב" - עבודה מעוררת מחשבה של דוד דלאל, העוסקת בעיצוב הרחוב כמקום המאפשר מנוחה, רחצה, עבודה - ולא רק לדרי רחוב. 

העבודה של דלאל היא עבודה חשובה כי היא לא מנסה, ברוב חוצפתה, לטאטא את בעיית דרי הרחוב הצידה לתחום הרווחה, תוך התייחסות אליהם כמטרד ברחוב המסודר, אלא דווקא יוצאת ממחקר מעמיק (דלאל בילה איתם שעות רבות) ומציעה פתרונות עיצוביים למשתמשי רחוב נוספים, כמו נוודים עירוניים, ואנשים אחרים שצריכים לפעמים, רק לכמה שעות, מקום להניח את הראש, או לשבת, או לאחסן ציוד אישי - מזוודות, תיקים וכו'. הרחוב אינו רק של הומלסים כמו שהציבור נוטה לחשוב (רק לאחרונה הוקרן בערוצי הכבלים סרט על דייר רחוב בניו-יורק, שהוא מגדולי צלמי האופנה).

דלאל (בן 35) עשה את התואר השני בבצלאל אחרי תואר ראשון בעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. אולי גם לכן הלכה עבודת הגמר שלו לפתרונות פרקטיים. אחרי עשר שנים כברמן, דלאל מפתח היום פתרון לבעיית שטיפת כוסות צ'ייסרים בבר, והוא הקים חברת סטארטאפ שמפתחת מוצר שטיפה קטן.

איך הגעת לנושא של עבודת הגמר?
"אני אדם סוציאלי שרוצה לעזור לציבור, יותר מלבנות עוד כיכר או מבנה יפה. זה התחיל בשכבות חלשות וחיבורן לציבור הרגיל, ואיכשהו התגלגלתי אל דיירי הרחוב. הם שם וקיימים, אבל הם שקופים ויש להם את החיים שלהם, ולנו קשה להסתכל עליהם. אנחנו מעלימים אותם. אבל זו אוכלוסיה שתמיד תהייה שם. דיברתי עם אחד שהוא 13 שנה ברחוב, העירייה סידרה לו בית ואחרי שלושה חודשים הוא חזר לרחוב. זה מצב נפשי. אז אם הם כבר שם, איך אתה נותן להם לחיות ברמת חיים טובה מתשתיות עירוניות, ולא שיצטרכו להשתין מאחורי בניין, או לחפש בקבוקים בפח. זה ייטיב את איכות חייהם ומצד שני לא יסתובבו מסריחים ברחוב עם עגלות סופר. זה מפגע אורבני. העגלה - מה עומד מאחוריה? אם אין לך עגלה, גונבים לך את הדברים. אבל אם נארגן לוקרים - אז לא צריך עגלה. הם לא באמת רוצים את העגלה, בשבילם היא רק מקום אחסון".

תן עוד כמה דוגמאות מהעבודה שלך?
"למשל מקומות מחזור של בגדים ברחוב - אם אתה עושה את זה בנראות קצת אחרת, ומסדר שם גם תא הלבשה שאפשר לבחור בגדים והתלבש בו. ספסל רגיל יכול להפוך לספסל מיוחד, כלובי בקבוקים למחזור הופכים לפינות ישיבה. זה אותו דבר, רק בניצול אחר. השימוש שלהם במרחב האורבני הוא לפי רמת הפרטיות של הרחוב. באלנבי ההומה בתל אביב מקבצים נדבות ואוכל; כשמחפשים יותר פרטיות יורדים לרחובות משניים כמו שינקין; ורחוב עוד יותר משני ופרטי משמש לאחסון, כי זה לא נעים להוציא דברים אישיים מהלוקר ברחוב ראשי. ובגן זה הכי אינטימי, ולכן המקלחת שם. הבית שלהם מפורק במרחב האורבני, ממש כמו שאצלך בבית אני לא רואה את חדר הארונות, אלא הוא פנימי יותר".

ודרי הרחוב בכלל בעניין?

"בגדול, כן. אם אפשר לשפר את רמת החיים - למה לא? דיברתי עם חבר'ה שאמרו שהם לא התקלחו שמונה חודשים".

למה הם לא הולכים לים?

"זה רחוק בשבילם ללכת עד לשם".   

דרי הרחוב נתפסים בדרך כלל בציבור כמסוכנים, כמסוממים. דלאל פגש אמנם מסוממים באחוזים גבוהים, אבל גם אלכוהוליסטים, חולי נפש וכאלה שהגיעו לרחוב בעקבות פילוג בתא המשפחתי. אבל לא רק הם קהל היעד שלו. "בשלב האחרון הבנתי שדיירי הרחוב היו רק מקרה מבחן, ואפשר לפתח את העניין לכל כך הרבה אוכלוסיות. למשל מישהו שנוסע לוונציה בלי גרוש על התחת; איש עסקים שנחת בעשר בבוקר ויש לו טיסה בחצות והוא לא רוצה לקחת מלון; מישהו מדימונה שאין לו איפה לחיות ולאכסן דברים בתל אביב; נוער שיכור, שפספס את אוטובוס הלילה, ונאלץ לחכות לבוקר. הנקודה של הפרויקט היא איך המרחב האורבני יכול לתת לאנשים ברחוב צורכי קיום בסיסיים".

פנית לעירייה כל שהיא עם  הרעיון?

"טרם. אבל היתה בהגשה אורחת מלוס אנג'לס, שחשבה שיש להציע את זה לעיריית העיר, ואני נוסע אליהם בחודש הבא. היום, אף אחד לא בא באופן מערכתי ותשתיתי ליצור להם מקום. אתה אורח, אבל הם חיים שם".

דווקא יוצרים להם גגונים ובתי תמחוי.
"בגגונים יש מאבקי שליטה בין קבוצות, ולא כל אחד יכול ללכת אליהם, למשל אם אתה חולה איידס. עמותת לשובע, למשל, פתחה מסעדה ברחוב צ'לנוב, אבל זה רחוק למי שנמצא באלנבי".

ואחרי שתפתח את התשתית לשימוש ברחוב, זה לא יעלה את כמות דרי הרחוב?
"לא חושב. זה נוח, אבל לא מספיק נוח להישאר, ולכן לא יעודד. אבל זה כן יעודד אוכלוסיות אחרות להשתמש במרחב האורבני".