כשהרחוב הוא ביתך: אם כבר מתקן למחזור בגדים - למה לא תא למדידה?

דוד דלאל מהתוכנית לתואר שני בעיצוב אורבני בבצלאל מציע להשתמש בתשתיות העירוניות כדי להפוך את הרחוב לבית. ולא רק עבור דרי רחוב, אלא גם לנוודים לרגע

דקל גודוביץ פורסם: 15.08.16 15:17
דלאל בילה עם דרי הרחוב שעות רבות. ''השימוש שלהם במרחב האורבני הוא לפי רמת הפרטיות של הרחוב. באלנבי ההומה בתל אביב מקבצים נדבות ואוכל; כשמחפשים יותר פרטיות יורדים לרחובות משניים כמו שינקין; ורחוב עוד יותר משני ופרטי משמש לאחסון'' (צילום: דוד דלאל)
דלאל בילה עם דרי הרחוב שעות רבות. ''השימוש שלהם במרחב האורבני הוא לפי רמת הפרטיות של הרחוב. באלנבי ההומה בתל אביב מקבצים נדבות ואוכל; כשמחפשים יותר פרטיות יורדים לרחובות משניים כמו שינקין; ורחוב עוד יותר משני ופרטי משמש לאחסון'' (צילום: דוד דלאל)
הצעות לפונקציות שונות, שמשולבות בתשתיות העירוניות. למשל, לוקרים שייתרו את הצורך בעגלות סופר כמקום אחסון (צילום: דוד דלאל)
הצעות לפונקציות שונות, שמשולבות בתשתיות העירוניות. למשל, לוקרים שייתרו את הצורך בעגלות סופר כמקום אחסון (צילום: דוד דלאל)
העבודה של דלאל חשובה כי היא לא מנסה לטאטא את בעיית דרי הרחוב הצידה לתחום הרווחה, אלא דווקא מציעה פתרונות עיצוביים למשתמשי רחוב נוספים, כמו נוודים עירוניים, ואנשים אחרים שצריכים לפעמים, רק לכמה שעות, מקום להניח את הראש, או לשבת, או לאחסן ציוד אישי (צילום: דוד דלאל)
העבודה של דלאל חשובה כי היא לא מנסה לטאטא את בעיית דרי הרחוב הצידה לתחום הרווחה, אלא דווקא מציעה פתרונות עיצוביים למשתמשי רחוב נוספים, כמו נוודים עירוניים, ואנשים אחרים שצריכים לפעמים, רק לכמה שעות, מקום להניח את הראש, או לשבת, או לאחסן ציוד אישי (צילום: דוד דלאל)

בתערוכת עבודות הבוגרים של המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ניכרים הפואטיקה, המחקר התיאורטי והפילוסופי, הפוליטיקה והחברה, לצד דגש על עבודות וידאו וגרפיקה מרשימה. כל סטודנט הוא קודם כל משורר, אמן וידאו, פילוסוף, אנתרופולג, סוציולוג ולוליין גרפיקה. אין כל פסול בכך, נהפוך הוא. אלא

שכל זה, במקום לסייע ליצירת והצגת אדריכלות טובה, מסתיר אדריכלות בינונית. כלומר, הכל נראה נהדר גם גרפית וגם מחקרית וגם אמנותית, עם יריעה תרבותית, פוליטית וחברתית רחבה, אבל, לצערי, הדברים לא הובילו לאדריכלות נהדרת, אלא רק לייצוג של אדריכלות נהדרת.

 

לצופה מן הצד רוב העבודות הן מחקר ותיאוריה בקנה מידה נרחב, שמתפרסות על פני שטח עצום, אך לא מגיעות לכדי מיצוי אדריכלי. כביש 90, גבול סוריה-ישראל, יישוב חדש למפוני חבל עזה, יישוב חדש לבדואים, מבני תעשייה ומפעלים, קווי גבולות מדיניים ועוד, כשבסופם לא ברור למה התכוון המשורר (על אדריכל אין מה לדבר).

 

לעומת זאת, דווקא עבודות הבוגרים בתוכנית לתואר שני בעיצוב אורבני בבצלאל, בראשותה של האדריכלית ד"ר אלס ורבקל, ראויות לשיר הלל. גם הן כוללות מחקר מעמיק, גם בהן יש וידאו וגרפיקה נהדרת, אבל הן לא נסחפו, אלא הגיעו למשהו שאפשר לגעת בו, להבין אותו. משהו שיכול לדבר לציבור, לאלה שבשבילם לומדים ועושים אדריכלות.

 

למשל "דיירי הרחוב" - עבודה מעוררת מחשבה של דוד דלאל, העוסקת בעיצוב הרחוב כמקום המאפשר מנוחה, רחצה, עבודה - ולא רק לדרי רחוב. 


Slide22  


Slide31 


Slide40 


Slide43 


Slide18


העבודה של דלאל היא עבודה חשובה כי היא לא מנסה, ברוב חוצפתה, לטאטא את בעיית דרי הרחוב הצידה לתחום הרווחה, תוך התייחסות אליהם כמטרד ברחוב המסודר, אלא דווקא יוצאת ממחקר מעמיק (דלאל בילה איתם שעות רבות) ומציעה פתרונות עיצוביים למשתמשי רחוב נוספים, כמו נוודים עירוניים, ואנשים אחרים שצריכים לפעמים, רק לכמה שעות, מקום להניח את הראש, או לשבת, או לאחסן ציוד אישי - מזוודות, תיקים וכו'. הרחוב אינו רק של הומלסים כמו שהציבור נוטה לחשוב (רק לאחרונה הוקרן בערוצי הכבלים סרט על דייר רחוב בניו-יורק, שהוא מגדולי צלמי האופנה).


Slide76

 

דלאל (בן 35) עשה את התואר השני בבצלאל אחרי תואר ראשון בעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. אולי גם לכן הלכה עבודת הגמר שלו לפתרונות פרקטיים. אחרי עשר שנים כברמן, דלאל מפתח היום פתרון לבעיית שטיפת כוסות צ'ייסרים בבר, והוא הקים חברת סטארטאפ שמפתחת מוצר שטיפה קטן.


Slide13 


Slide20

 

איך הגעת לנושא של עבודת הגמר?
"אני אדם סוציאלי שרוצה לעזור לציבור, יותר מלבנות עוד כיכר או מבנה יפה. זה התחיל בשכבות חלשות וחיבורן לציבור הרגיל, ואיכשהו התגלגלתי אל דיירי הרחוב. הם שם וקיימים, אבל הם שקופים ויש להם את החיים שלהם, ולנו קשה להסתכל עליהם. אנחנו מעלימים אותם. אבל זו אוכלוסיה שתמיד תהייה שם. דיברתי עם אחד שהוא 13 שנה ברחוב, העירייה סידרה לו בית ואחרי שלושה חודשים הוא חזר לרחוב. זה מצב נפשי. אז אם הם כבר שם, איך אתה נותן להם לחיות ברמת חיים טובה מתשתיות עירוניות, ולא שיצטרכו להשתין מאחורי בניין, או לחפש בקבוקים בפח. זה ייטיב את איכות חייהם ומצד שני לא יסתובבו מסריחים ברחוב עם עגלות סופר. זה מפגע אורבני. העגלה - מה עומד מאחוריה? אם אין לך עגלה, גונבים לך את הדברים. אבל אם נארגן לוקרים - אז לא צריך עגלה. הם לא באמת רוצים את העגלה, בשבילם היא רק מקום אחסון".


Slide99


Slide95 


Slide93


Slide89

 

תן עוד כמה דוגמאות מהעבודה שלך?
"למשל מקומות מחזור של בגדים ברחוב - אם אתה עושה את זה בנראות קצת אחרת, ומסדר שם גם תא הלבשה שאפשר לבחור בגדים והתלבש בו. ספסל רגיל יכול להפוך לספסל מיוחד, כלובי בקבוקים למחזור הופכים לפינות ישיבה. זה אותו דבר, רק בניצול אחר. השימוש שלהם במרחב האורבני הוא לפי רמת הפרטיות של הרחוב. באלנבי ההומה בתל אביב מקבצים נדבות ואוכל; כשמחפשים יותר פרטיות יורדים לרחובות משניים כמו שינקין; ורחוב עוד יותר משני ופרטי משמש לאחסון, כי זה לא נעים להוציא דברים אישיים מהלוקר ברחוב ראשי. ובגן זה הכי אינטימי, ולכן המקלחת שם. הבית שלהם מפורק במרחב האורבני, ממש כמו שאצלך בבית אני לא רואה את חדר הארונות, אלא הוא פנימי יותר".


Slide113 


Slide106 


Slide84 


Slide88


Slide87 


Slide94 


Slide100

 

ודרי הרחוב בכלל בעניין?

"בגדול, כן. אם אפשר לשפר את רמת החיים - למה לא? דיברתי עם חבר'ה שאמרו שהם לא התקלחו שמונה חודשים".

 

למה הם לא הולכים לים?

"זה רחוק בשבילם ללכת עד לשם".   


Slide96 


Slide82

  

דרי הרחוב נתפסים בדרך כלל בציבור כמסוכנים, כמסוממים. דלאל פגש אמנם מסוממים באחוזים גבוהים, אבל גם אלכוהוליסטים, חולי נפש וכאלה שהגיעו לרחוב בעקבות פילוג בתא המשפחתי. אבל לא רק הם קהל היעד שלו. "בשלב האחרון הבנתי שדיירי הרחוב היו רק מקרה מבחן, ואפשר לפתח את העניין לכל כך הרבה אוכלוסיות. למשל מישהו שנוסע לוונציה בלי גרוש על התחת; איש עסקים שנחת בעשר בבוקר ויש לו טיסה בחצות והוא לא רוצה לקחת מלון; מישהו מדימונה שאין לו איפה לחיות ולאכסן דברים בתל אביב; נוער שיכור, שפספס את אוטובוס הלילה, ונאלץ לחכות לבוקר. הנקודה של הפרויקט היא איך המרחב האורבני יכול לתת לאנשים ברחוב צורכי קיום בסיסיים".


Slide112


Slide105 


Slide90 

פנית לעירייה כל שהיא עם  הרעיון?

"טרם. אבל היתה בהגשה אורחת מלוס אנג'לס, שחשבה שיש להציע את זה לעיריית העיר, ואני נוסע אליהם בחודש הבא. היום, אף אחד לא בא באופן מערכתי ותשתיתי ליצור להם מקום. אתה אורח, אבל הם חיים שם".

דווקא יוצרים להם גגונים ובתי תמחוי.
"בגגונים יש מאבקי שליטה בין קבוצות, ולא כל אחד יכול ללכת אליהם, למשל אם אתה חולה איידס. עמותת לשובע, למשל, פתחה מסעדה ברחוב צ'לנוב, אבל זה רחוק למי שנמצא באלנבי".

 

ואחרי שתפתח את התשתית לשימוש ברחוב, זה לא יעלה את כמות דרי הרחוב?
"לא חושב. זה נוח, אבל לא מספיק נוח להישאר, ולכן לא יעודד. אבל זה כן יעודד אוכלוסיות אחרות להשתמש במרחב האורבני". 


Slide75


Slide81

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אני קודם כל אדם, ואחר כך אדריכל.
אני בוגר בהצטיינות של הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון, עבדתי עם אבי (ישראל), והיום יש לי ולאשתי (יעלה) משרד אדריכלות ועיצוב העוסק במגוון תחומים- מעיצוב פנים לדירות מסחר ומשרדים, דרך בנייני מגורים, מבנים לשימור, ועד מלונות ותכניות בניין עיר. כנסו לאתר האינטרנט של משרדינו ונשמח להכיר:
http://www.goodovitch.com/

לכל אחד יש מקצוע, אבל יש שני מקצועות שבהם כולם מקצוענים: אדריכלות ופוליטיקה. ואני מנסה לעצב דעה בבלוקים ובבלוגים. החיבור בין הבלוק והבלוג הוא חלק מהפוליטיקה של האדריכלות. כי אדריכלות היא לא סטיילינג או קורס ערב, אלא מקצוע רציני, והמעשה הפוליטי המשמעותי ביותר במרחב. בעיקר לאדם הקטן שבמרחב. זה שנשכח בין מחלפים ומגדלים, ונדרס תחת גלגלי הצדק והבירוקרטיה.

בין בלוג לבלוק אני כל הזמן בוחן, מחפש, לומד ומלמד, כותב על אדריכלות (ברשת ידיעות אחרונות), יוצר ואוצר אמנות (הביאנלה לאמנות אינטרנטית ישראלית), שחקן ופרפורמר (הופעתי בפסטיבל עכו), ומדריך סיורים (בעיקר במכון ויצמן). איש רנסנס בעולם אינטרנטי. טוב, אולי קצת נסחפתי...

חפשו אותי גם בפייסבוק- "דקל גודוביץ".