בגיל 75 הוא ארז מזוודה, נפרד מאשתו, מהילדים, מהנכדים ומהנינים, יצא מהבית בבאר שבע וטס לברצלונה, לעשות דוקטורט. "חברים שלי חשבו שאולי אני סנילי ושהשתגעתי", מספר מרדכי בן-אביר. "שאלו אותי: 'מה פתאום בגיל 75 אתה טס לעשות דוקטורט?' אבל אשתי והילדים תמכו בי".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
במשך שמונה חודשים הוא גר במעונות של אוניברסיטת ברצלונה לבדו. כדי להתמודד עם הגעגועים לאשתו, התקשר אליה מדי יום. בן-אביר היה הסטודנט המבוגר ביותר באוניברסיטה כולה, ובכיתה שלו למדו לצידו שש בנות - כולן בשנות ה-20 לחייהן. "לא הייתה לי בעיה עם זה", הוא אומר. "היה לי קל להתחבר לתלמידות. כל השנים עבדתי עם צעירים, ואני מרגיש איתם נוח יותר מאשר עם מבוגרים. כשאני משוחח עם מבוגר, אני לא יודע על מה לדבר איתו; אולי זה משום שכל השנים עבדתי בחיל האוויר, וכולם מסביבי היו צעירים. גם היום אני מרגיש צעיר, כאילו לא הזדקנתי ב-30 השנים האחרונות".
צפו בד"ר בן-אביר מספר על החלטתו לחקור את שורשיו:
יש מפה, אז למה אין מדינה?
ההחלטה לחזור ללימודים בגיל מאוחר כל כך הייתה סגירת מעגל עבורו. "כשהייתי בן 18", מספר ד"ר בן-אביר, כיום בן 90, "רגע לפני שעזבתי את עיר הולדתי בארגנטינה ונסעתי ללמוד באוניברסיטה, אמא שלי אמרה לי: 'זכור מאיפה אתה בא. זכור את אבות אבותיך שהיו מוכנים לעזוב את ספרד ולהשאיר מאחור את כל מה שהיה להם רק כדי להישאר יהודים'. לא שכחתי את הדברים האלה, וזה מה שגרם לי לעשות דוקטורט בפילולוגיה - בלשנות והיסטוריה של השפות השמיות - ולהתחקות אחר השורשים של בני משפחתי".
הוא נולד בשם מרכוס קבליירו בעיר הארגנטינית טוקומאן וגדל בעיר סלטה שבצפון-מזרח המדינה. הוריו, אסתר ויעקב, היגרו לארגנטינה מטורקיה. בארצם החדשה הקפידו על אורח חיים יהודי מסורתי, חגגו את החגים היהודיים וחיו בשלווה עד שבשלב מסוים, כשהיה בן-אביר בן שמונה, אירע מקרה שגרם לתפנית ביחס שלהם למדינה שבה חיו.
"לקראת יום העצמאות של ארגנטינה יצא חוק שאמר שיש להניף את הדגל המקומי על כל בית וכל חנות", מספר בן-אביר. "בנוסף לכך, הממשלה אפשרה לתושבים שאינם נתינים ארגנטינים להניף את דגל מדינתם לצד הדגל המקומי. להוריי היה מפעל קטן לייצור בגדים, וראשי הקהילה היהודית ביקשו מאבא שלי שיכין את דגל ישראל, למרות שבאותה תקופה עוד לא הייתה מדינה. חגיגות העצמאות התקרבו; אני התרגשתי לראות שמכינים את דגל ישראל, אבל ברגע האחרון באו והורידו לנו את הדגל.
"הגיע אלינו קצין משטרה ואמר שהדגל הוחרם משום שהוא הפריע לאחד השכנים ומכיוון שהוא דגל של מדינה שלא קיימת. המשפט הזה לא עוזב אותי עד היום. מה זאת אומרת, מדינה שלא קיימת? בבית הייתה לנו קופה של הקרן הקיימת לישראל, שעליה צוירו מפת ישראל והדגל שלה, אז שאלתי את עצמי: אם יש מפה ויש דגל, איך זה שאין מדינה? בעקבות זאת יצאתי לחקור את הנושא והתחלתי לקרוא על התנועה הציונית".
בגיל 15 הוא הצטרף לתנועה הציונית-סוציאליסטית דרור, ושם ניטע בו רעיון העלייה. "האנשים סביבי חשבו שאני משוגע: בשביל מה לעזוב את ארגנטינה ולעלות לארץ ישראל? מה יש לחפש שם? גם ההורים והאחים שלי לא רצו לעלות לארץ: הם נשארו בארגנטינה ונפטרו שם".
לצד החלום הציוני התבשלה בו שאיפה אחרת, שגם היא הרימה גבות בקרב מכריו: הוא רצה ללמוד נצרות. "זה התחיל כשלמדתי בבית הספר העממי, שבו הייתי היהודי היחיד, ובכל פעם שהכמרים לימדו נצרות, נאלצתי לעזוב את הכיתה. כשסיימתי את בית הספר העממי, החלטתי שאני רוצה ללמוד את מה שפספסתי. רציתי לדעת למה הנוצרים כל כך שונאים אותנו. ההורים שלי, שהיו ליברלים, הסכימו שאלמד נצרות, אז הצטרפתי למנזר, אבל הייתי נכנס רק לשיעורים, לא לתפילות. למורים לא הפריע שאני יהודי; אפילו סיימתי שם את הלימודים בהצטיינות, אבל זה לא השפיע עליי ולא גרם לי לרצות להתנצר. המשכתי לדבוק ביהדותי ולחלום על עלייה ארצה".
הרצון לעלות גרם לו ללמוד הנדסת חשמל ומכונות בהנחה שהמקצוע יהיה שימושי בארצו החדשה. בגיל 18 עזב את הבית ונסע לעיר פלאטה כדי ללמוד באוניברסיטה שלה. רגע לפני, השמיעה אמו באוזניו את הבקשה שנותרה חקוקה בליבו עשרות שנים. היא גם ביקשה ממנו שיתחתן רק עם אישה יהודייה. שש שנים לאחר מכן נישא לפאני רינלנד, סטודנטית לרוקחות וחניכה בשומר הצעיר, הצעירה ממנו בשנה, וכעבור כשנה וחצי נולד בנם הבכור, דניאל. באותה תקופה חיפש מקור פרנסה ומצא משרת הוראה ללימודי פיזיקה ומתמטיקה במנזר. "כשהנזירה שמעה שאני יהודי, היא חששה לקבל אותי, אבל כשסיפרתי לה שלמדתי נצרות, הסכימה לתת לי את המשרה".
בן-אביר המשיך ללמד את הנזירות עד שסיים את לימודיו באוניברסיטה. בתום הלימודים רכש כרטיסי טיסה ליעד שתמיד חלם עליו - ארץ ישראל - ורגע לפני שעזב את ארגנטינה, נערכה לו במנזר מסיבת פרידה מרגשת. "קיבלתי מתנות מהנזירות, והן ביקשו שאעביר מכתבים למכרים שלהן שגרו בנצרת. אחד הכמרים שלימד שם אמר שהוא מקנא בי: שהוא תמיד חלם להגיע לארץ הקודש, ועכשיו אני מגשים עבורו את החלום".
הספרדים ביקשו סליחה
ב-1955 עלה בן-אביר לישראל עם אשתו ובנו והשתקע בקיבוץ מפלסים שבנגב המערבי, שם נולדה הבת השנייה, אורית. בשנתיים הראשונות הוא עסק בחקלאות, בעבודות חשמל ואפילו בחפירת קברים, ולאחר מכן הצטרף לקבוצת עובדי החוץ של מפלסים ועבד כמהנדס חשמל במפעלי ברום ים המלח. ב-1958 עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לבאר שבע, שם החל בן-אביר לעבוד כמהנדס חשמל בחיל האוויר, תפקיד שבו עסק עד פרישתו לגמלאות בגיל 84. במקביל לעבודתו זו התנדב בעידוד עלייה של רופאים, טכנאים וסטודנטים יהודים מאמריקה הלטינית: הוא הצליח להביא מאות אקדמאים לבאר שבע וליישובי הנגב, ועל פעילותו זו קיבל את התואר יקיר באר שבע.
כשהגיע לגיל 74, החל לתהות איזו מורשת הוא משאיר אחריו. הוא לא שכח את ההבטחה שנתן לאמו, לזכור מנין הגיעו אבות אבותיו, והחל לחקור את שורשי משפחתו. באותה תקופה הגיע לכנס בנושא יהדות ספרד שהתקיים בירושלים, שם פגש את פרופ' חוסה רמון מגדלנה מאוניברסיטת ברצלונה וסיפר לו על המחקר שהוא עורך. האורח התלהב והציע לו להגיע לברצלונה ולעשות דוקטורט בפילולוגיה כדי להעמיק את מחקרו.
בן-אביר שהה בספרד שמונה חודשים, ולאחר מכן המשיך את הלימודים מהארץ וטס לברצלונה שלוש פעמים בשנה. בתום שש שנים סיים את הדוקטורט בהצטיינות. לדבריו, התגליות שאליהן הגיע במהלך הלימודים היו מדהימות. "הצלחתי להתחקות אחר שורשי המשפחה עד לימי הביניים. גיליתי מה היו השמות והעיסוקים של בני המשפחה 500 שנים אחורה. התברר לי שבני המשפחה שלי הגיעו מספרד, ולאחר הגירוש עזבו לסלוניקי, משם לטורקיה ואחר כך הוריי הגיעו לארגנטינה. הקרובים שלי תפסו עמדות מפתח בקטלוניה, היו רבנים ורופאים; רובם התנצרו, מלבד אחד - שלמה קבליירו, שדבק ביהדותו. בני משפחתי הקרובה הם צאצאיו".
במהלך המחקר הצליח לאתר ספרים שהיו שייכים למשפחתו, בהם הגדה של פסח מ-1560 שנמצאה במנזר בעיר פובלט שבספרד, ספר פילוסופיה מ-1392 שכתב הרב גרשון הלוי ונמצא בספרייה למסמכים עתיקים באוקספורד שבאנגליה, וספר פיוטים מהמאה ה-15 שנמצא באוניברסיטה באיטליה. מכיוון שבן-אביר רצה להוכיח מעל לכל ספק את אמינות ממצאיו, הוא יזם בדיקות די-אן-אי לאנשים שגרים בברזיל, בארצות הברית ובצרפת ושנושאים את שם המשפחה קבליירו. בבדיקות התברר כי הקשר המשפחתי ביניהם הוא ודאי.
במאי האחרון, כאות הערכה על התגליות שלו, הוזמן בן-אביר לעיר פלסט שבספרד, שם חיה משפחתו לפני הגירוש. האורח מישראל התקבל שם בכבוד רב, והוענק לו אות מיוחד מטעם מועצת העיר סרברה. "זה היה רגע מאוד משמעותי עבורי", הוא אומר. "נציגי הערים אפילו ביקשו סליחה באופן פומבי על הגירוש והבינו שעשו לנו עוול. הם אמרו שספרד הייתה יכולה להיות מדינה אחרת אם היהודים היו נשארים בה".
חשבת פעם לנסות להשיג דרכון ספרדי?
"לא. אני לא מעוניין בדרכון ספרדי, מכיוון שאני לא רוצה לעזוב את המדינה. יש לי כאן שני ילדים, שישה נכדים ושישה נינים. ישראל היא הבית שלי, ואסור לעזוב את הבית. כאן אשאר עד יום מותי".
______________________________________________________
נעמי עורב בת 88, ויש לה מחזרים. הקליקו על תמונתה:
