"השדיים המשוחזרים שלי מדהימים: הם ממוקמים ממש גבוה, והם לא יפסיקו להיות שם! כשאהיה זקנה, אני מתכוונת להסתובב בבית אבות בלי חולצה".
בגיל 25 עמדה הקומיקאית קייטלין ברודניק (Caitlin Brodnick), שחקנית וסטנדאפיסטית ניו יורקית, וגם בלוגרית ("האפינגטון פוסט") וכתבת במגזין הנשים הפופולרי "גלאמור" -
בפני דילמה קשה. היא התבשרה שהיא נושאת את המוטציה מסוג BRCA, שמעלה משמעותית את הסיכון שלה לחלות בסרטן השד או השחלות. ההחלטות שקיבלה בעקבות האבחנה היו דרמטיות: היא החליטה לעבור כריתת שדיים מקטינת־סיכון בגיל 28 ולשתף את העולם בתהליך שעברה בסדרת רשת דוקומנטרית בשם "לך לעזאזל, סרטן", שעלתה לשידור בערוץ האינטרנט של "גלאמור".
לאורך תשעה פרקים קצרים תיעדה את ההחלטה, את הניתוח, את השחזור שעברה ואת ההחלמה, ומאז הפכה שגרירה שפועלת להעלאת המודעות בדרך יצירתית במיוחד: יש לה מופע סטנד־אפ אישי שבו היא מספרת את הסיפור שלה, מדברת על סרטן השד ומשכיבה את הקהל מצחוק.
הסדרה "לך לעזאזל, סרטן", שניתן לצפות בכל הפרקים שלה ברשת חינם, זכתה לציון לשבח בטקס האמי 2014 על השימוש שעשתה בכוחה של המדיה להעלאת המודעות לנושאים חברתיים חשובים. ברודניק מופיעה ומרצה מאז בבתי ספר, בקבוצות תמיכה, בכנסים ובאוניברסיטאות - ובסוף חודש יוני הגיעה לישראל לשני מופעים קומיים. היא הוזמנה לארץ כאורחת של עמותת "ברכה", שהוקמה על ידי ליסה כהן ומקיימת פעילויות מגוונות, במטרה לתת מידע ותמיכה לנשים ולבני משפחותיהן בנוגע לסרטן השד והשחלה ממקור תורשתי.
שנאתי את השדיים שלי
"אני בדיוק כמו אנג'לינה ג'ולי - אנחנו ממש כמו תאומות. אני מתה עליה. רק שלה יש את בראד פיט, ולי יש אוברדראפט".
בראיון שערכנו איתה בסקייפ מביתה שבניו יורק מספרת ברודניק, 31, יהודייה למחצה מצד אביה, איך החליטה בתום שלוש שנים של חרדה והתלבטויות, לעשות את המעשה שישנה את חייה ולעבור ניתוח כריתת שדיים, כולל שחזור של שתלי סיליקון. את המהלך הזה העלתה לראשונה לכותרות אנג'לינה ג'ולי, כשפירסמה את עובדת היותה נשאית BRCA1, ואת הניתוח שעברה
.
"קיבלתי את האבחנה מרופאה מנתחת, שהתמחתה בשחזורי שדיים, בדרך הכי בלתי רגישה שאפשר", מספרת ברודניק. "היא הודיעה לי שתרצה לכרות לי את השדיים אם הבדיקות יעלו שאני נשאית של המוטציה, ואז
יצאה מהחדר, נכנסה שוב, הודיעה לי שאני אכן נשאית - ויצאה שוב. הרגשתי כאילו הודיעו לי שחליתי בסרטן השד. כל הפחדים שלי התממשו. זמן קצר קודם לכן איבדתי את דודתי, שנפטרה מסרטן הלבלב, ודודה נוספת שנפטרה מסרטן השד. לא יכולתי לצאת מזה: סיפרתי לכל מי שסביבי שאני 'חיובית', ושאני עומדת למות. ידעתי שסיכויי לחלות עמדו אז על 87 אחוז – וכל מה שיכולתי לעשות היה לחזור על המספר הזה שוב ושוב. הייתי בדיכאון עמוק".
לקח זמן רב עד שהצליחה להתמודד עם הידיעה, לקבל החלטות אמיצות ולמצוא את עצמה על בימת ה"קומדי קלאב", מספרת לאנשים על השדיים החדשים שלה (וגורמת להם להשתנק): "הרגשתי כמו פצצת זמן מהלכת והייתי פרנואידית. ניסיתי ללמוד כמה שיותר על מניעת סרטן שד, על השפעות סביבתיות ועל תזונה, אבל לא היה לזה כל קשר לנטייה הגנטית שלי לחלות.
לא הבנתי את המשמעות, ולא השגתי מידע אמין. כך שאמרתי לבעלי, למשל, שאנחנו חייבים להוליד ילדים מהר, כי אם אלד לפני גיל 30 - זה יקטין את הסיכון שלי לחלות. אבל היועץ הגנטי הסביר לי שבמקרה שלי זה לא המצב ושאנחנו יכולים לדחות את השיחה בנוגע להסרת השחלות עד שאהיה בת 40. בעלי חש הקלה, כי עדיין לא הרגשנו מוכנים להיות הורים.
"הייתי אובססיבית לגבי כל דבר שהיה אמור לרפא סרטן, מוכנה לעשות הכל. התחלתי לשנוא את הגוף שלי ואת החזה שלי אפילו יותר מבעבר. אני יודעת שלרוב הנשים יש בעיות עם דימוי הגוף שלהן, אבל אני באמת התחלתי לשנוא את השדיים שלי".
קעקוע לשחזור הפטמה
"מה שאני באמת רוצה זה את הפטמות של אופרה ווינפרי כי הן מהממות: הן היו בכל מקום. הן עזרו לילדים להיחלץ מחיים אומללים. הן חילקו לקהל מכוניות בחינם. הן חיבקו את ג'יי זי. אלה פטמות מדהימות!"
אחת מדרכי ההתמודדות הראשונות שלה, היא מגלה, הייתה לחיות בכל הכוח, ולא במובן החיובי: "הייתי באמצע שנות העשרים שלי, והייתי מוטרפת: התחלתי לצאת הרבה ולשתות. זה לא היה רציונלי, אבל כשמקבלים אבחנה של חיים ומוות - רוצים לברוח ממנה. בהמשך, כשהתחלתי לטפל ברגשות שלי בצורה מפוכחת, הבנתי שאני צריכה להתמודד עם הפחד, ואז התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות עם זה".
בתשעת פרקי הסדרה שלה, שאורכם הכולל 43 דקות, עוברים איתה הצופים את כל שלבי התהליך: החל בהודעה שהשאירה לאמה בתא הקולי, שבה ניסתה לספר לה בטון ענייני ועליז על ההחלטה שלה לעבור את הניתוח (משהו כמו "היי אמא, מה נשמע? החלטתי לעבור כריתת שדיים... אז נדבר, ביי!"), דרך התגובות של הסובבים אותה, השיחות הפתוחות עם בעלה, אלן, על אובדן השדיים, וכלה בניתוח עצמו, ההחלמה והשחזור.
היא מספרת שהחליטה לתעד את התהליך לטובת נשים צעירות, בדרך שתהיה נגישה, חיובית ואפילו כיפית, וקיוותה שהתוצאה תהיה סרטון שנשים יוכלו להעביר זו לזו, אבל התגובות לסדרת הרשת היו מעל ומעבר לציפיות: אנשים רצו לראות אותה מפוגגת את המסתורין סביב המוטציה והניתוח, בסגנון הייחודי והישיר שלה, כולל רגעים מרגשים וכואבים, וגם רגעים משעשעים - כמו עוגת יום ההולדת שהכינו לה (בצורת שדיים) והפגישה עם אמן הקעקועים - שהוריה איתרו עבורה ‑ שמתמחה בשחזור פטמות.
מופע היחיד שלך ודאי מפתיע את הקהל. האם הצופים זורמים איתך מהרגע הראשון?
"כשאני מעלה את המופע ב'קומדי קלאב', שמופיעים בו הרבה סטנדאפיסטים עם בדיחות סקס טיפשיות או בדיחות על דיכאון, אני מגלה שלקהל לא נוח כשאני אומרת את המילה 'סרטן'. אבל כשאני מופיעה בפני קבוצות
נשים, הן חשות הקלה גדולה. כשאנשים מדברים על סרטן, אלה בדרך כלל סיפורים עצובים מאוד, ואני מציעה שיחה בטון אחר. אני חושבת שעד היום נפגעה מהמופע שלי אישה אחת, שבדיוק התמודדה באותה תקופה עם סרטן ולא היה לה שום חשק לצחוק על זה – וזה בסדר, כמובן. זו התמודדות רגשית קשה כל כך".
האם ההתמודדות שלך באמצעות הומור, לא באה במקום התהליכים המתבקשים של אבל, פחד או צער?
"זו שאלה מצוינת. בכיתי שנים. התאבלתי שנים על המוות של הקרובות שלי מסרטן. כקומיקאית, אני מספרת סיפורים אישיים, וידעתי שבשלב מסוים אצליח להתבונן באירועים מהמרחק הנדרש כדי לצחוק עליהם. לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר. הסדרה צולמה תוך כדי שהדברים קרו בחיי, והשיתוף גרם לי להרגיש שאני 'בתפקיד', ונתן לי כוח. יש לי נטייה לדיכאון ולפחדים, וכך יכולתי לתת ביטוי לרגשות שלי ולחוש פחות בודדה ומבוהלת. אני אסירת תודה שהייתה לי אפשרות להשמיע את הסיפור שלי, כי זה עזר לי להציל את עצמי. מעורכי המגזין 'גלאמור' ביקשתי בפירוש שלא יציגו אותי כקורבן, כגיבורה או כסנסציה. היה חשוב לי להדגיש שלא חליתי בסרטן השד, שאני בוחרת לטפל בעצמי ולהפוך את הסיפור שלי לנושא שמדברים עליו בקול רם. רציתי להיות כמו חברה טובה שנמצאת שם עבור מישהי שמתמודדת עם אותו הדבר".
האם ההחלטה לעבור שחזור של השדיים הייתה מובנת מאליה מבחינתך?
"מבחינתי, השחזור היה האור בקצה המנהרה. היו לי יחסים איומים עם החזה שלי, שהיה גדול מאוד, והייתי צריכה לקנות חזיות מיוחדות מאנגליה. השחזור אפשר לי לבחור חזה קטן יותר, וזה היה בונוס בשבילי: גם למנוע את הסרטן וגם להיראות נהדר! אני חושבת שלנשים שאוהבות את החזה שלהן קשה יותר להתמודד עם הניתוח. אני שמחתי על האפשרות ליצור לעצמי חזה ומבנה גוף חדשים".
לאורך כל פרקי הסדרה, התמיכה שקיבלת מבעלך, מהורייך ומאחותך מרגשת עד דמעות. זה לא פשוט לאף אחד, ובטח לא לבן הזוג של אישה שעוברת את הניתוח.
"אני חושבת שלבן זוגי היה הכי קשה להתמודד עם האובססיביות שלי. כל הזמן חשבתי על זה. הוא יכול להביא לי פרחים ושוקולד, ולהיות מקסים - אבל המחשבות האלו יכולות לצוץ פתאום, וקשה להסביר למי שלא חווה אותן. צריך להיות מסוגלת לומר לבן הזוג מה את צריכה ממנו ברגע מסוים או שהוא יהיה מסוגל לשאול אותך למה את זקוקה ממנו. כשבן הזוג מקבל מידע ויש ביניכם תקשורת - הוא מרגיש טוב יותר ויכול ללוות אותך במסע הזה".
ובאמת, לא כל מי שסביבה הצליח ללוות אותה לאורך התהליך: "איבדתי חברה שאמרה לי דברים איומים. היא טענה שאני אגואיסטית בהחלטה שלי לעבור את הניתוח, ואני הבנתי שזה לא יעבוד בינינו. נשים מספרות לי שיש חברויות שלא שורדות את התהליך הזה. חשוב להבין ולקבל את העובדה שזה מהלך משנה חיים בכמה וכמה רמות. לא קל גם להבין שיש דברים שאת לא יכולה לעשות, מבחינה פיזית, במהלך ההחלמה. עבדתי על עצמי כדי לקבל את זה. הבנתי שזה דורש זמן. והתמודדתי גם עם רגשות העצב והדיכאון ועם הצורך לתת להם מקום, ולחכות שיחלפו".
אל תמהרו לקבל החלטה
"עיצבתי את השדיים שלי בשיטת 'עשי זאת בעצמך' ואני עדיין בעיצומו של תהליך עיצוב הפטמות שלי. אני אוהבת לעצב את הבית, מתעניינת בעיצוב פנים – ועכשיו אני עושה את זה לשדיים שלי!".
הדברים שלמדה מהחוויה האישית שלה חיזקו אצלה את המסקנה: "חשוב שנשים ידברו על הנשאות של המוטציה וייצרו רשת תמיכה. יש כל כך הרבה קבוצות תמיכה ומקורות מידע להמון מחלות ומצבים רפואיים, ומרגש אותי לדעת שאני יכולה לגרום לנשאיות להרגיש שהן לא לבד, ולפזר את הערפל שיש סביב הנשאות הגנטית".
מה התגובה הכי מפתיעה שקיבלת על החשיפה שלך?
"חשבתי שאקבל הרבה תגובות נאצה או טוקבקים מרושעים, אבל התמיכה הייתה מדהימה: במהלך ההחלמה שלי מהניתוח העליתי כתבה שלי לרשת, ומישהו כתב תגובה מרושעת. מיד אחריו הופיעו המון תגובות מאנשים שאני לא מכירה, שעמדו לצידי וגיבו אותי, הציגו מידע והבהירו לאדם הזה שהוא פועל מתוך בורות. המעשה האנושי הזה כל כך ריגש וחיזק אותי".
האם הבנת אז שאת זוכה לתמיכה הזאת הודות למהלך האמיץ שלך?
"לא ממש! באותו זמן פשוט הרגשתי ש'אוי, אני כל כך אוהבת אותם!'. עכשיו אני מבינה שבאמת המון אנשים ראו את הסדרה שלי...
בהתחלה את לא באמת מאמינה שאנשים ישקיעו את הזמן הפנוי שלהם בצפייה בסדרה על נושא כזה, אבל כשקיבלתי את התגובות - הרגשתי בת מזל".
ברודניק מספרת שהחרדה גורמת לנשים צעירות רבות למהר לקבל החלטות: "אני רואה את ההקלה על פניהן כשהן שומעות ממני שהן לא חייבות להחליט מיד. אנשים אוהבים סיפורי הישרדות, ואני גאה לחלוק את הסיפור שלי, אבל מדגישה שבחרתי בדרך הזו מהרבה סיבות אישיות, ושישנן דרכי התמודדות נוספות. יש הרבה מה לעשות ואת לא חייבת לעשות כלום אם את עדיין לא מוכנה לעבור את הניתוח".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
