"במשך 17 שנים הייתי נשואה. עבדתי כמנהלת אזור בישראכרט, והחיים זרמו על מי מנוחות. הייתי אמא פעילה מאוד, מעורבת בחינוך הילדים, עם הרבה חברים מסביב, ועמדתי בהצלחה בכל התפקידים הסטריאוטיפיים של אישה.
"לקראת גיל 39 נסעתי עם בעלי לנופש באילת. במקרה, בדיוק באותו סוף שבוע התקיימה בעיר אליפות ישראל בטריאתלון. עד לאותו יום לא רצתי וגם לא שחיתי - ידעתי שחייה בסיסית, אבל מאז שחברת ילדות שלי טבעה למוות בים מספר שנים קודם לכן, לא נכנסתי למים ופחדתי מהם פחד מוות. אבל היה שם משהו שהדליק אותי בטירוף. כמו אהבה ממבט ראשון - באותו רגע ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אמרתי לבעלי: 'בשנה הבאה אני חוצה את קו הסיום'.
"זאת הייתה תקופה אינטנסיבית מאוד: הבן הקטן שלי היה בן שנה, ילד שמתעורר המון פעמים בלילה. הייתי מגיעה לעבודה עייפה וטרוטת עיניים, וחוזרת לאחר צהריים עמוס של הסעות לחוגים ועזרה בשיעורי בית לילדים. לא ראיתי איך אני מצליחה לשלב ספורט בחיים שלי. מאיפה מתחילים?
"כשלושה חודשים לאחר מכן לקחתי את בתי לשיעור שחייה, ופתאום הבחנתי בקבוצה שמתאמנת בבריכה לקראת הטריאתלון. התקשרתי למדריך ואמרתי לו: 'שלום, אני בת 39, אני לא יודעת לשחות, אני גם לא יודעת לרוץ, ואני שוקלת יותר ממה שאני צריכה לשקול - אבל אני רוצה לעשות את הטריאתלון'. הוא ענה לי: 'מצוין, תגיעי לאימון הבא'. וכך היה. הגעתי בשש בבוקר לבריכה. כשלושה חודשים אחר כך יצאנו להתאמן בים. בפעם הראשונה שנכנסתי לים יחד עם הקבוצה, אמרתי: 'תודה רבה, זה לא בשבילי. נתראה בשכונה'. מהר מאוד החזירו אותי למים.
"עבר עוד חודש, וכבר השתתפתי לראשונה בטריאתלון נשים בהרצליה. משם התקדמתי והמשכתי עד לאליפות ישראל בטריאתלון. נסעתי לשם עם בעלי, שקיבל את השינוי באהבה גדולה, ועם הילדים שעודדו אותי. המשכתי להתאמן עם אותה קבוצה. ב־2011 עשינו את מרתון תל אביב, וחצי שנה לאחר מכן - את מרתון ניו יורק. בינתיים, המחשבות על הסבה מקצועית לא הרפו ממני. רציתי עבודה שאני אוהבת ושיש בה מגע עם אנשים. מכיוון שלמדתי אימון אישי, התחלתי לעבוד כמאמנת. במקביל, עברתי הכשרה במכון וינגייט כמאמנת ריצה למרחקים ארוכים והתחלתי לעבוד כמאמנת ריצה לנשים.
כך נראה טריאתלון הנשים בשנה שעברה:
"באותה תקופה אמא שלי נפטרה מסיבוך של שבץ מוחי, והמוות שלה טלטל אותי. האובדן הזה גרם לי להבין שהחיים יכולים להיגמר ברגע, אז צריך למצות אותם. אחרי 12 שנה החלטתי לעזוב את העבודה בישראכרט. החברים והמשפחה הסתכלו עליי כמו על משוגעת, לא הבינו מאיפה יש לי את האומץ, בגיל 42, לעזוב מקום עבודה מסודר. האובדן של אמא גם הציף והעצים קשיים שהיו לי בזוגיות, ובעלי ואני החלטנו להתגרש.
"בעקבות הגירושים המשפחה עברה טלטלה גדולה, ואני עצמי נכנסתי למשבר נפשי שהתקשיתי לצאת ממנו, והפסקתי להתאמן למשך כחודשיים. אבל גם כאן הספורט הציל אותי: החלטתי להפסיק את ההתבכיינות, חזרתי לאימון רציני ונרשמתי ל'איש הברזל' העולמי, תחרות שנחשבת לקשה בעולם: המסלול כולל 3.8 ק"מ שחייה בים התיכון, 180 ק"מ רכיבה על אופניים, ולסיום - ריצת מרתון של 42.2 ק"מ. האימונים היו אינטנסיביים. הסברתי לילדים שיהיה לנו פחות זמן יחד בשבתות, והם שמחו בשבילי ועודדו אותי. מבחינתי, לתחרות הייתה משמעות גדולה מאוד - להזכיר לעצמי את החוזק והעוצמה שלי, שקצת שכחתי במהלך הזמן.
"באוקטובר האחרון נסעתי לתחרות בברצלונה. היו פחדים, התמודדות, דמעות. במהלך התחרות בכיתי בערך כל יום. יורדות שם הרבה דמעות - של כאב, של מאמץ, של שמחה ושל גאווה. בסוף התחרות קעקעתי את זרוע שמאל שלי בסמל של התחרות - האות M עם נקודה מעל. זה מסמל עבורי את הנחישות וכוח הרצון שלי. כשאני מחליטה משהו, אני עומדת בו".
שורה תחתונה:
"אין דבר העומד בפני הרצון. הסביבה לא תמיד מפרגנת, וצריך להזכיר לעצמנו כמה אנחנו חזקים, ושכל חלום ניתן להגשמה".
______________________________________________________
נולדה עם בעיות ברגליים, נפצעה - ולא הפסיקה לרקוד. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
