הורים, בקשו ממערכת החינוך ללמד את ילדיכם קודם כל להיות מאושרים
"זה לא חייב לבוא על חשבון תכנים כמו חשבון, גיאוגרפיה והיסטוריה", המורה שרון כהן מצפה שמערכת החינוך תלמד את הילדים גם לאהוב את עצמם ואת סביבתם
אם ישאלו הורים "למה אתם שולחים את הילד לבית הספר?" רוב התשובות יהיו: כדי שיוציא בגרות טובה ואחריה יוכל ללמוד באוניברסיטה ולרכוש מקצוע חשוב ומכניס. קצת פחות הורים יגידו: כדי שיכין את עצמו לחיים. כמעט אף אחד לא יגיד: כדי שילמד להיות אדם אהוב ואוהב. אנחנו ההורים - ילדי העבר שהגיעו לעתיד וגילו את האמת לגביו - שולחים את הילדים לבית הספר כדי שירכשו מקצוע נחשב ומכניס או כפי שאבי ורבי קרא לזה "מקסוע".
אפשר ללמד ילדים להיות מאושרים
אנחנו ההורים שכבר הצליחו להיות עורך דין, רופא, מהנדס, מנהל בנק, טייס... אותם הורים שיודעים כבר להבחין בין הצלחה מקצועית לאושר, שמרגישים את צביטת האמת שמגלה לנו שמי שמצליח בחיים, לא בהכרח מאושר. אנחנו ההורים שכבר קלטו שהכי קשה והכי חשוב זה להצליח להיות מאושר. מאושר, בתרגום הפשטני שלי, זה להרגיש אדם אהוב ואוהב, שיש לו קשרים טובים עם הקרובים לו וחי בשלום עם הרחוקים. אדם שמרגיש מיוחד, ייחודי ומשמעותי; שרב פחות ומתחבר יותר; שמודע לרגשות שלו ומתוך שכך לרגשותיו של האחר; שמרגיש שהעולם סביבו הוא מקום סבבה; אדם שלומד מכל סיטואציה והכי לומד מהסיטואציות הקשות יותר; שמטייל בעולם עם משקפי מודעות ויש לו משקפת ושנורקל להציץ אל התת מודע; שכל הזמן מרגיש שהיום טוב יותר מאתמול והמחר מרגש אותו; שמרגיש מכובד ולכן מכבד; שמחייך כברירת מחדל של פוזיציית פנים.
אפשר ללמוד את זה. אף הורה לא חושב בכלל לבקש שזה מה שילדו ילמד בבית הספר. אף הורה לא מבקש, כי אף הורה לא מאמין שזה אפשרי בכלל. אפשר ללמד ילדים, בכל גיל, מודעות עצמית שתכליתה אהבה. זה לא חייב לבוא על חשבון תכנים כמו חשבון, גיאוגפיה והיסטוריה. להיפך, הלמידה שאני מדבר עליה היא הפסים עליהם נעים כל קרונות הלמידה הקוגנטיבית, בכל תחומי הדעת שיש.
זה אבסורד שהצורך הבסיסי ביותר, הצורך להיות נאהב ללא תנאי, לא רק שלא מתמלא בגיל הכי משמעותי, אלא את מקומו ממלא התנאי המזעזע, שאתה שווה וראוי להערכה, רק אם אתה מקיים את מה שהמבוגרים סביבך חושבים שאתה צריך לקיים. קוראים לזה ציונים ולהיות ממושמע.
יכול ללמוד לאהוב את עצמי
אני מורה כבר המון שנים ובכל שנה אני שומע את הילדים, על גבול המתחננים, שאלמד את המורים שלהם, שאגיד גם להורים שלהם... שאפשר אחרת. הם רוצים שאתן דוגמא למורים ולהורים שאפשר ללמד בלי עונשים, בלי איומים, בלי לצעוק, בלי תחרות שמביאה לערעור הדימוי העצמי. הם רוצים שאראה שאפשר ללמד בלמידה ערכית שמבוססת אך ורק על דוגמא אישית; עם כנות רגשית בטוחה בעצמה; עם כבוד אמיתי שמורגש בלב וחוזר חזרה מהלב; עם גבולות שהילד בוחר בעצמו לסמן מתוך ראיית האחר; עם הקשבה מתוך בחירה ולא שמיעה מתוך כפייה; עם אמונה שהטוב קיים בכל אדם, שאין ילד רע - רק ילד שרע לו, שילד "מופרע" הוא ילד שמשהו מפריע לו, שאני יכול לאהוב את עצמי כמו שאני, שאני יכול ללמוד לאהוב עוד יותר עם הזמן.
הילדים חווים את זה בעוצמה שרק הניצוץ בעיניים שלהם יכול לתאר. בהתחלה תירגמתי את הבקשה שלהם למחמאה. עם השנים קלטתי שהם מבקשים ממני להיות שליח. בשנים האחרונות הפכתי לשליח-ציבור הילדים. אני מעביר את התפילה שלהם בהרצאות ובסדנאות למורים ולהורים. אני יודע בכל נים בי, שאפשר להכשיר מורים וללמד הורים להגיע לזה בעצמם. זה מצריך רצון, אמונה שזה אפשרי, אומץ לשנות דפוסי חשיבה וסבלנות לעבור תהליך.
כל הורה רוצה בשורש את אותו הדבר לילדו - שיהיה מאושר. אפשר ללמוד את זה ואפשר ללמד את זה. אנחנו בכלל לא מעלים על דעתנו שאפשרי לבקש דבר כזה. זו אמורה להיות לא רק בקשה לגיטימית, אלא הבקשה היחידה ממערכת החינוך.
ג'ון לנון: "כשהייתי בן 5 אמא שלי אמרה לי שאושר זה המפתח לחיים טובים. כשהגעתי לבית הספר נתנו לי מטלה, לכתוב את מה שארצה להיות כשאהיה גדול, אז כתבתי "מאושר". הם אמרו לי שלא הבנתי את המטלה, אז אמרתי להם שהם לא מבינים את החיים".
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.
