"נולדתי בסנטה מוניקה, ארצות הברית, למשפחה מסורתית, וב־1966 עליתי לארץ. חזרתי ללוס אנג'לס ללימודי חינוך מיוחד לגיל הרך, ושם פגשתי את דני, קיבוצניק מנען, שלמד כלכלה חקלאית. התחתנו בארצות הברית, ושם נולדו אורן ותמר. חזרנו ארצה אחרי שדני סיים דוקטורט, וכאן נולד עודד.
"כשתמר הייתה בת 19, היא החליטה להשתתף בטריאתלון נשים ושכנעה אותי להצטרף. הייתי בת 47, וסיקרן אותי להתחיל משהו חדש בגיל הזה. טריאתלון כולל שילוב של שלושה ענפי ספורט: שחייה, רכיבת אופניים וריצה – למרחקים שונים. אני שחיינית, אבל עד אז לא רצתי מעולם.
"התאמנו במשך חודש לפני שהגענו לתחרות. לקח לי יותר משעה לסיים מסלול של שלושה קילומטרים, אבל הייתי מלאה בגאווה. העובדה שהעזתי ושהאמנתי בעצמי מספיק כדי לנסות משהו חדש – זה היה ניצחון. תוך חודשיים היינו בעוד טריאתלון, הפעם מעורב. במשך שנתיים תמר ואני השתתפנו בכמה טריאתלונים. היא הגיעה להישגים ואהבה כל רגע.
"בשבת, 24 באוגוסט 1996, בשש וחצי בבוקר, תמר, שהייתה חיילת בגרעין נח"ל, יצאה לרכיבה על אופניים וקבעה עם ידיד להיפגש על דרך איילון בתל אביב. בשבע וחצי היא נפגעה אנושות על ידי מכונית. היא נפטרה כמה שעות אחרי שהובאה לבית החולים.
"כשהתקשרו מהמשטרה, הייתי בבית הכנסת, ודני בא לקחת אותי. בבית החולים שאלתי את הרופא אם תמר תשרוד. הוא אמר שהוא לא יודע, אבל אם כן – היא תהיה צמח. מאחר שאמא שלי, שנפטרה כמה שנים קודם לכן, הייתה במוות מוחי, ידעתי במה מדובר. מאותו רגע קיוויתי בשבילה ובשבילנו שהיא לא תשרוד.
"באותו ערב הייתה אמורה להתקיים מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתי ה־50. את הכיבוד שהוכן למסיבה, הביאו לשבעה. תמר הייתה אמורה היום להיות בת 41, ונשארה בת 21.
"כשהיא נפטרה, הבנתי לראשונה איך יש הורים שמתאבדים אחרי מות ילדם. כל העולם נהרס. לא יכולתי להכניס אוכל לפה שלי, כשתמר כבר לא יכולה לעשות את זה. ירדתי שבעה קילו בשבועיים. ואז, בבית הכנסת, אמרתי עליה קדיש וכמעט התעלפתי. באותו רגע החלטתי לבחור בחיים.
"חודשיים אחרי מותה של תמר פנו אלינו מארגני הטריאתלון לנשים ושאלו אם נסכים שהתחרות תיקרא על שמה. זה התאים לנו מאוד. אני הייתי אז עם פריצת דיסק בגב, אבל היה ברור לי שאעשה כל מאמץ לקחת חלק בתחרות. עשיתי זאת עם חברותיה מהגרעין. לאורך כל המסלול הרגשתי את האנרגיות שלה. היא הייתה איתי יד ביד. כשחציתי את קו הסיום, פרצתי בבכי.
צפו בכתבה על תמר דבוסקין ז"ל והטריאתלון שנקרא על שמה:
"בעלי דני התחיל לעשות טריאתלון אחרי שתמר נהרגה. היום הוא משמש כמנהל תחרויות הטריאתלון לנשים על שמה. העברנו את התחרות מהצפון לאזור שלנו ושינינו את מועדה ליום ההולדת של תמר, שחל ב־26 במאי. משתתפות בתחרות נשים בגילאי שמונה עד 80, ואני מרגישה שכל אחת מהן לוקחת בתוכה קצת מהמהות של תמר.
"לפני שבע שנים השתתפתי בתחרות 'חצי אשת הברזל' בבלגיה. שחיתי 1.9 ק"מ, רכבתי על אופניים 90 ק"מ ורצתי חצי מרתון – 21.1 ק"מ. אחרי התחרות, מפרק הירך שלי המשיך לכאוב. אחרי כמה חודשים התברר שמדובר בסרטן בשלב מתקדם, שהחל בבלוטת התריס. עברתי ניתוח שבמהלכו החליפו את מפרק הירך וכרתו את בלוטת התריס, ומאז אני עוברת טיפולים. מאחר שאסור לי לרוץ, אני הולכת, אבל לא מוותרת על הטריאתלון ונמצאת על המסלול עם כל הנשים ועם תמר.
"בקרוב אהיה בת 70. אני אוהבת להתגאות בגיל, כי כך אני מראה לצעירות שאפשר להיות ספורטאית גם בגילי".
שורה תחתונה:
"הגישה האופטימית שלי, יחד עם אורח חיים בריא וגישה חיובית, זה מה ששומר עליי".
______________________________________________________
גם בני משפחתו וחבריו של רז מינץ ז"ל מנציחים אותו בדרך מרגשת. הקליקו על תמונתו:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
