"כשהייתי בן 16, אמי חשפה בפניי שחטפו את אחותה התינוקת", מספר שלומי חתוכה. "סבתי שולמית, שעלתה מתימן, ילדה ב-1954 תאומות בבית רבקה בפתח תקווה, ואחרי הלידה פנתה אליה, לדבריה, אחות בבית החולים ושאלה אם תהיה מוכנה למסור את אחת התאומות לאימוץ. האחות אמרה לה: 'יש לך שני ילדים, בנצי ומזל, ועכשיו תאומות. בשביל מה את צריכה את כולם?' סבתי הרגישה אי-נעימות לסרב, משום שצוות בית החולים סייע לה, אבל היא לא הסכימה למסור את הילדה בשום פנים ואופן. למחרת הודיעו לה שהבת שלה, אותה תינוקת שסירבה למסור לאימוץ, נפטרה. סבי ניסה לברר היכן הגופה, ולא קיבל תשובות. סבתי לא מחתה מכיוון שמבחינתה לערער על משהו נחשב לחוצפה, אבל בתוך תוכה היא הבינה שזה לא יכול להיות: שבתה לא מתה, אלא נחטפה".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
מאז ששמע את הסיפור, חתוכה מקדיש זמן, אנרגיה ומשאבים רבים לניסיונות לחשוף כמה שיותר מידע סביב הפרשה הכאובה של חטיפת ילדי תימן. בתוך זמן קצר הוא הבין שהסיפור הזה הוא לא רק נחלתה של משפחתו, אלא שהוא הולך למקומות רחוקים מאוד, אפלים מאוד, ושמשפחות ישראליות רבות קשורות אליו. את המספר המדויק קשה לדעת, אבל ההערכה היא שאלפי פעוטות שנולדו לעולים מתימן נעלמו בישראל בין השנים 1954-1948. להורים נאמר כי הילדים נפטרו, אך לא הוצגו בפניהם גופות, בקברים שנחפרו לא נמצא דבר, והחשד הוא שאותם ילדים נמסרו לאימוץ אצל זוגות חשוכי ילדים ממוצא אירופי בארץ ובחו"ל.
הפרשה עלתה לסדר היום הציבורי ב-1966, כשהורים ישראלים קיבלו לפתע צווי גיוס עבור ילדיהם שהלכו לעולמם כביכול. כשלושה עשורים מאוחר יותר שוב התעורר הסיפור, הפעם בזכות עוזי משולם, שהתבצר עם חסידיו בביתו ביהוד בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא. במהלך השנים הוקמו ארבע ועדות שחקרו את הפרשה; הן קבעו כי מרבית הילדים שנטען כי נעלמו אכן נפטרו, ורק לגבי מעטים לא ידוע מה עלה בגורלם.
ישראל מכחישה עד היום שהילדים נחטפו, אבל את חתוכה זה לא משכנע. לפני שלוש שנים הוא הקים יחד עם נעמה קטיעי את עמר"ם (עמותת רוח המזרח), שחקרה את היעלמותם של ילדי תימן ואספה מאות עדויות: חלקן הגיעו מפי ילדים מאומצים והורים ביולוגיים, ואחרות התבססו על מסמכים וידיעות עיתונאיות. אתמול (שלישי) עלה לרשת ארכיון דיגיטלי שעליו עמלו פעילי העמותה בחצי השנה האחרונה, ושכולל את כל העדויות שהתקבלו. לדברי חתוכה, יש בארכיון חומר שלוועדות החקירה לא היה אינטרס לחשוף, והתמונה הכללית מעידה שמדובר בפרשה הרבה יותר קשה ממה שנהוג לחשוב.
זה היה ג'נוסייד
חתוכה (38) גר בכפר שלם, רווק ללא ילדים. כשאינו עסוק בילדי תימן, הוא עובד כמורה פרטי למתמטיקה וכותב שירים. לפני כשנה הוציא ספר שירים ראשון, "מזרח ירח", שעסק בעיקר במזרחיות ובהתמודדות עם דיכוי ושזיכה אותו בפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם.
לדבריו, נושא התינוקת שנחטפה הטיל צל כבד על ילדותו, עד כדי כך שהוא משווה את החוויה הזו למטען שנושאים בני הדור השני לשואה. "הילדים שבני משפחתם נחטפו גדלים בצל השתיקה של ההורים שלהם", הוא
אומר. "במובן מסוים זה מזכיר מה שעוברים ילדים של ניצולי שואה, אבל בניגוד לשואה, פרשת ילדי תימן לא מוכרת על ידי המדינה. מדינת ישראל, שאמורה להיות לטובתך, טוענת שזה בכלל לא קרה, ונוצר מצב בלתי נסבל. אני לא יכול לחגוג את יום העצמאות כשהמדינה מכחישה את זה. זאת טרגדיה גדולה מכדי לשאת אותה: לא רק שלקחו לך את הילד, גם מכחישים את ביצוע הפשע".
במשך השנים ניסה לאתר פרטים על דודתו שנחטפה, ללא הצלחה, ובלי רוח גבית מאמו. "אמא שלי תמיד חשבה שהנושא הזה גוזל ממני אנרגיות שאני צריך להקדיש לחיים הפרטיים שלי", אומר חתוכה. "אני יכול להבין אותה: אם היה לי ילד, גם אני הייתי אומר לו להתעסק בחייו האישיים ולא לרדוף אחרי הרוח".
אבל הרוח לא מרפה. "לפי העדויות שנאספו, חטיפת הילדים התבצעה כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת והסתיימה בשנות ה-70", הוא מפרט. "רוב הקורבנות היו תימנים, אבל היו מקרים שבהם חטפו ילדים גם מהורים טוניסאים, מרוקאים, כורדים, לובים, פקיסטנים ואפילו רומנים. זה היה ג'נוסייד, והמדינה לא רוצה להכיר בו, כמו שטורקיה לא רוצה להכיר בשואת הארמנים. קשה להודות שקבוצה אתנית אחת עשתה ג'נוסייד בקבוצה אתנית אחרת, אבל זה מה שהיה פה. המדינה לא באמת רוצה לחקור, וזאת הסיבה שוועדות החקירה לא זימנו את כל העדים ולא בדקו איך קרה שנשרפו ארכיונים, כמו ארכיון המעברות והארכיון בבית החולים הלל יפה בחדרה".
כשחתוכה נשאל למה שהמדינה תעשה דבר חמור כל כך לאזרחיה, הוא משיב שמדובר בשילוב של שתי סיבות - אידיאולוגיה ובצע כסף. "האידיאולוגיה ששלטה באותם ימים טענה שהעולים מתימן הם חיות אדם
פרימיטיביות, אזרחים סוג ב'. הרעיון היה שהסביבה המזרחית היא דפוקה, ואם רק נוציא ממנה את הילדים, נוכל לשנות אותם לטובה. ההורים המאמצים, שהשתוקקו לילד, היו מוכנים להתפשר על תינוק כהה, והם כנראה אמרו לעצמם שהאימוץ הוא לטובתו. הם לא בדקו מהיכן הילד הגיע ומדוע אין חתימה של ההורים על הסכמה למסירתו לאימוץ. הם העדיפו להעלים עין. מהצד השני של המתרס, בתי חולים וארגונים שונים מכרו את הילדים תמורת הון תועפות. אני לא יודע לומר אם זאת הייתה תופעה מאורגנת, אבל בטוח שהאחיות והרופאים היו שותפים לפשע. כולם ידעו ושתקו - מהבכירים ועד הזוטרים".
צפו בחתוכה קורא את שירו "פקודות לבנות":
לבקש סליחה ומחילה
אחת ממאות האנשים שסיפקו עדות לעמותה של חתוכה היא נעמי שלו, ששני אחיה, לפי החשד, נחטפו. "אמי ילדה תינוק זכר ב-1951 בבית החולים הדסה", העידה. "היא ראתה אותו בלידתו בריא ושלם, אך נאמר לה שהתינוק נפטר, ולא הראו לה גופה. שנה לאחר מכן, ב-1952, ילדה תינוק זכר בבית יולדות ברחובות. גם אותו היא ראתה חי ובריא, וגם עליו אמרו שהוא נפטר. אני בתם השלישית. אמא כל הזמן מזכירה את שני האחים שלי. הם נלקחו ממנה בטרם ניתנו להם שמות. אמי עדיין חיה, והיא בטוחה שגם הילדים שלה חיים".
סיפורה של שלו מתווסף לעדויות רבות של הורים הטוענים כי הילד שלהם היה בריא לחלוטין, אבל נלקח מהם והועבר לבית תינוקות בנימוק שיש מחלות במעברה שבה הם גרים, כך שהמעבר הוא לטובת הילד. לאחר מכן נאמר להורים שהילד חלה בבית התינוקות, הועבר לבית חולים ונפטר שם. ההורים העידו שידעו כי ילדיהם בריאים, אבל רק מעטים דרשו לקבל אותם בחזרה מבית התינוקות.
"יש 30 מקרים של הורים שהקימו צעקות, ואז הוחזרו להם הילדים", אומר חתוכה. "יש שתי משפחות שדפקו על השולחנות, והזמינו להן משטרה. לשאר לא הייתה התושייה הזאת. צריך להבין שההורים היו עולים חדשים בארץ זרה, קיבלו כל סמכות שהיא ולא חשבו לערער עליה. יש הורים ששמעו שהורים אחרים קיבלו בחזרה את ילדיהם, וזה מאוד כאב להם: הם מתייסרים על כך שאם גם הם היו צועקים, אולי היו מחזירים להם את הילד".
הורים אחרים קיבלו את ילדיהם בחזרה באיחור של שנים רבות. לדברי חתוכה, בסך הכל נוצרו איחודים בשש משפחות, אבל הוא עצמו טרם הצליח לאחד בין קרובים. "מדובר במשימה קשה", הוא אומר, "כי אין תיקי אימוץ, והורים רבים כבר נפטרו". אבל איחוד משפחות הוא לא המטרה היחידה שלו בפרויקט הזה. "אנחנו רוצים שהמדינה תכיר בפרשה באופן רשמי, תבנה בנק של די-אן-איי ותשקיע כספים באיחוד משפחות ובתיקון פסיכולוגי לילדים ולהורים הביולוגיים. המדינה צריכה גם לחוקק חוקים נגד הכחשת הפרשה, להכריז על יום מיוחד לזכר הפשע וכמובן לבקש סליחה ומחילה. אמנם, אותם מזרחים שזה קרה להם הפכו לאזרחים ותיקים שמרגישים בבית, ולכן היה קשה להמשיך לרמות אותם, אבל פשעים כאלה עלולים להתבצע גם כיום, נגד עולים חדשים אחרים. מי שטוען אחרת, יש לו לב אטום".
______________________________________________________
"אנחנו רוצים שיספרו על מקימי המדינה המזרחים", אומר אופיר טובול. הקליקו על תמונתו:
