יש דברים שמעצב הפנים סלווין אלקין לא מתפשר עליהם. רהיטים דווקא לא חייבים להיות יקרים: הספות הנוחות בדירה שלו, למשל, נקנו בדרום תל אביב, והן לא ממותגות. מצד שני, את כלי השולחן וכלי המיטה שלו אסף בקפידה בבתי עיצוב בעלי מסורת ותיקה ומוניטין איכותיים בצרפת ואיטליה.
זה מאוד לא ישראלי מצדו של אלקין, ובאמת, במובנים רבים הוא לא מכאן. גם אחרי עשורים של מגורים בישראל, הוא מעדיף לשוחח באנגלית, שמתנגנת בפיו במבטא דרום אפריקאי בולט. סיפור חייו הפיקנטי חוצה יבשות – מדרום אפריקה, שם נולד וגדל, דרך מסעותיו בלונדון ובמזרח הרחוק, ועד תל אביב העליזה של שנות ה-70, שבה התאהב – בה ובבנזוגו זה 35 שנה, יהודה. כל השנים חיו בדירה קטנה בפינת הרחובות בזל ויהושע בן נון בצפון הישן של תל אביב, עד שעברו לתחנה הנוכחית והמפתיעה משהו, בקומה ה-19 של מגדל מגורים בדרום רחובות. מחלון החדר השינה ניבטים הבתים הקטנים של שכונת שעריים הוותיקה, שהוקמה ב-1909 עבור עולים חקלאים מתימן, ובה יהודה נולד וגדל.
"אמרתי ליודה, אנחנו לא נעשים צעירים יותר. בוא נעבור ונתקרב למשפחתך כל עוד אנחנו יכולים", מספר אלקין. הוא צוחק על גילו, אבל גם היום עובד במרץ על בתי מידות ללקוחות אמידים שמחפשים מגע קלאסי. בדרך כלל מדובר בבתים גדולים בתקציבים נדיבים, אמנם, אך כדי שיתרשמו הוא מארח אותם בסלון הפרטי, שמשמש אותו כחלון ראווה.
הבניין נראה בדיוק כמו מאות בניינים משוכפלים ברחבי הארץ, והדירה היא דירת קבלן ישראלית טיפוסית בת ארבעה חדרים, אלא שעיצוב הפנים יוצא דופן בנוף המקומי: קפסולה סגורה של זמנים ומקומות אחרים, עם תשומת לב, אהבה והקפדה על פרטי הפרטים. אוספים מצוחצחים של כלי כסף וקריסטל, קומפוזיציות מתוכננות היטב של חפצי חן ויצירות אמנות על הקירות, טפטים וקרניזים ישרים כסרגל. הצבעוניות מאופקת מאוד, למעט שמיכה ססגונית בחדר השינה.
בתים ליהודים עשירים
בגיל 19 עזב אלקין את עיר הולדתו בדרום אפריקה וטס ללונדון, שם התמחה במחלקה לעיצוב פנים של ''מייפלס'', אחת מחנויות הרהיטים הגדולות של התקופה. כשחזר למולדתו הפך למעצב הפנים הראשי של רשת החנויות של אביו, שהציעה הכל לבית: ממטבחים ועד שטיחים ומכשירי חשמל. כשהרשת נמכרה פתח הבן עסק עצמאי בקייפטאון, ו"עיצבתי את הבתים של כל הזוגות היהודים הצעירים שבאו ממשפחות עשירות מאוד וקיבלו מהוריהם אחוזות פאר, נסיכים ונסיכות יהודים מפונקים".
ואתה לא היית כזה?
"אני תמיד עבדתי מאוד קשה. אבי היה קשוח איתנו".
בסוף שנות ה-60 נסע ליפן ולטייוואן, שם, בין היתר, מצא מפעל פורצלן שקסם לו. "כל כך נכבשתי שקניתי מכולה, הבאתי אותה לקייפטאון וחילקתי אותה בין הבתים שעיצבתי". בדירתו יש ארבעה פריטים מהמשלוח ההוא: שני שרפרפי גינה סיניים, ושני אגרטלים מצוירים ביד (שעלו 10 דולר בזמנו) שתלויים על הקיר.
בדרך חזרה מהמזרח למולדתו עצר לביקור קצר בישראל, וחייו השתנו. "הייתי כאן שבועיים, הכרתי אנשים והתאהבתי במדינה. חזרתי ואמרתי לאבי, אני לא בטוח בקשר לחיים בישראל, אבל הייתי רוצה לקנות דירה בתל אביב, שאוכל לנסוע אליה לחופשות". הוא קנה דירה קטנה, עיצב אותה בעצמו (בכל העיר הייתה רק חנות אחת לקרמיקה, הוא מספר), הלך ושב. עשר שנים מאוחר יותר, ב-1979, עבר סופית לתל אביב.
מדרום אפריקה הביא איתו מעט רהיטים: כיסאות מבית הוריו, שולחן האוכל העגול ("רוזווד"), מנורות, פסלים והתמונות שתלויות על הקיר המרכזי בסלון (כולל רישום מודפס של דייוויד הוקני, שצייר את עצמו ואת פיקאסו יושבים משני צידיו של שולחן, וליתוגרפיות של דאלי וטולוז לוטרק).
כשהעתיק את חייו לישראל ונצרך לבנות לעצמו מוניטין, בחר בדרך מקורית. "אם אקח חדר במשרד, מי יראה אותי? מי יכיר אותי? אז שכרתי חנות קטנה ברחוב בן יהודה, שיפצתי אותה ועיצבתי אותה כסלון. מרוהטת לגמרי, עם טפט, פריטים משלימים ומרקיזה לבנה נחמדה בחוץ, שעליה נכתב 'סלווין אלקין עיצוב פנים'. זה היה ב-83', ואנשים עצרו את המכוניות, יצאו ובאו לראות". ככה זה התחיל, ואחרי עשר שנים כבר היה יכול להרשות לעצמו לסגור את החנות ולהמשיך עם לקוחות מפה לאוזן.
קירות הדירה צבועים בגוון אוקר בהיר. שני סנטימטרים של קיר לבן מפרידים בין קרניז החרדל לקרניז הלבן, וכך נוצרת אשליה של קרניז רב רושם. גם הווילונות כפולים: כאלה שמוסטים לצדדים, וגלילונים שמסתירים את בתי התריסים ("הם הורגים את החדר!").
על הקיר המרכזי, משני צדיה של קומפוזיציית היצירות, ניצבים שני מעמדי פרספקס שתיכנן כבר לפני 50 שנה בשביל האוספים שלו: האחד מוקדש לפסלים של פסל דרום אפריקאי, והשני לכלי כסף וזכוכית מוראנו. על שולחנות נמוכים למרגלותיהם מוצבים צילומים משפחתיים, "זה בית שמספר סיפור חיים".
בטלוויזיה צופים בעיקר משולחן האוכל, ולכן הוצב המסך על הקיר לידו, מעל שידה מפוארת, ומשני צידיו רמקולים שקועים בקיר. כמעט שום דבר לא נקנה במיוחד לדירה החדשה, חוץ מהשידה ("הייתי צריך משהו לאזן את המסך"). הוא חתך את רגליה הכדוריות כדי שהגובה יתאים, והתקין בתוכה מגירות ומדפים נשלפים. גם עליה מונח אוסף מרשים ומצוחצח של כלי כסף וקריסטל, ייעודיים לשימושים שכבר פסו מהעולם: שייקר כסוף לסוכר (לפיזור על תותים), צלחת כסף לדברי דואר, תיבת ביסקוויטים ומגש לקנקני משקאות חריפים.
את השידה קנה ב"חנות הגדולה של עמוס" בשוק הפשפשים. "לפני 20 שנה השוק היה מלא בעתיקות, הכרתי את כולם שם. היום יש רק שתיים שמוכרות דברים עתיקים אמיתיים, והכל זול הרבה יותר, כי אף אחד אינו מעוניין היום ב-brown furniture (רהיטים חומים). רוצים עץ בהיר, שלייף לק, וינטג' או אולטרה מודרני".
הקונסולה על הקיר בכניסה בת 20, והוא חתך אותה משולחן אוכל אובאלי שקנה בשוק ביפו. הספות מדרום תל אביב, על הרצפה שטיח זיגלר ושני שטיחים שקנה באיסטנבול. המנורה במטבח היא מציאה בת 20 מיפו, וגם הנברשת מעל שולחן האוכל (היא נועדה במקור לנרות, אך הוסבה לחשמל בעבודת חיווט עדינה).
מלבד מעמדי הפרספקס נקנו גם כסאות פרספקס לדלפק המטבח, שעליו העמיד לכבודנו מגש תלת קומתי של דברי מאפה וכריכים קטנים ומדויקים, בנוסח שעת התה האנגלית. בדלתות הארונות במטבח שילוב של עץ אלון ופורמייקה דמוית פלדת אל-חלד, שמתאימה לתנורים ולמקרר. לגביהם יש לו טיפ: הם של המותג הצ'כי Gorenje, ''זול מהגרמנים וטוב כמוהם". מכשירי החשמל והרהיטים השקופים הם הפריטים המודרניים היחידים בבית.
שני שולחנות האוכל – זה שבחוץ במרפסת וזה בפנים – ערוכים לעילא, כמו ממתינים לאורחים שאמורים להשתתף בארוחה ברוב טקס, וזו, ללא ספק, גולת הכותרת בבית: אוספי כלי השולחן הנדירים, ובהם סכו''ם כסף ויקטוריאני, 12 יחידות מכל סוג, כל אחת עם חותמת זעירה של המלכה ויקטוריה, כולל קערות קטנטנות למי לימון כדי לטהר את קצות האצבעות ("הן כל כך יקרות שלקח לי 12 שנים לבנות את האוסף. בכל פעם קניתי אחד או שניים", הוא מספר. המקור הוא Aspray, חנות לונדונית ותיקה בבונד סטריט לתכשיטים ודברי כסף). גם המלחייה הפלפלייה ומכל החרדל הם ויקטוריאניים ועשויים כסף. צלחות הפורצלן, מצוירות ביד, הוכנו עבור הוריו של אלקין במפעל גרמני. "קערת המרק התנפצה בדרך ושוחזרה בידי הרסטוראטור הרשמי של ה-V&A בלונדון". כוסות הקריסטל מבית המותג Saint Louis, שקיים משנת 1,500. המפות ומפיות הבד נקנו בפריז ובאיטליה, מבית המותגים Fretteו-D.Porthault. כך גם המצעים בחדרי השינה.
שולחן האוכל במרפסת מוקפד לא פחות, אך בסגנון מקומי ולא רשמי: סט צלחות בן 30 שנה מתוצרת "נעמן" שעליו מצוירים פרחי ארץ ישראל, ולצדו סכו''ם ססגוני תואם. הכוסות הזהובות נקנו בחברון לפני 30 שנה, ובמרכז זרי פרחים.
"העקרונות שלי הם נוחות, מעשיות ועיצוב מעודן. תפתחי כל מגזין ישראלי לעיצוב עכשווי וכל הדירות נראות אותו הדבר. רצפת בטון, קירות לבנות וספה אפורה".
למה לפי דעתך כל הבתים בישראל נראים אותו הדבר?
"כי האדריכלים נותנים ללקוחות מה שהם רוצים. ומה שהם רוצים, במיוחד הצעירים, הוא מה שיש לאחרים".
