"אומרים שאני דרמה קווין", מספרת ורדה הורביץ אחרי שלוש שעות של שיחה, כשלשתינו ברור שהסיפורים שלה לא יפסיקו לגלוש גם אם נשב ככה עוד שעות. "אבל החיים שלי באמת דרמטיים". ההצהרה הזו יכולה כנראה להתחרות על תואר האנדרסטייטמנט של השנה.
קחו, למשל, את הדוגמה הזו: הורביץ, עיתונאית ותיקה, הייתה שקועה בשנים האחרונות בכתיבת רומן ביכורים כמעט אוטוביוגרפי. הגיבורה שלה, נעמי שפיגל, היא בתם של ניצולי שואה המתגוררת בדירה קטנה, חולמת חלומות גדולים, ומנסה למצוא את זהותה בין רומן עם צעיר ערבי לבין נישואי בוסר לבן של "ותיקים". בין לבין היא מבטיחה לאמה המזדקנת שתמצא את חיים, אחיה שחזר בתשובה וניתק כל קשר עם המשפחה.
הורביץ נסעה לגליל לסיים את הכתיבה, ושם קיבלה את הבשורה: אחיה אברהם, שגם הוא חזר בתשובה וניתק קשר עם המשפחה, נפטר מדום לב. "כל השנים לא היה לי מושג שהוא גר בבני ברק, במרחק 20 דקות ממני", היא אומרת.
מיד עם צאתו לאור של הרומן, הורביץ עברה להתגורר לכמה ימים בדירתה של אמה, בת 91, כדי לשמור עליה מהשכנים, מהתקשורת, מהבשורה שאברהם שלהן כבר לא בחיים. היא לא סיפרה לאמה (שקוראת רק רוסית) את הבשורה המרה, "כי חשבתי שאין טעם שהיא תסיים את חייה בכאב עצום כל כך", היא מסבירה.
הפעם האחרונה שבה ראו את אברהם הייתה בביקור חפוז שלו כשישבו שבעה על אביה, ומיד לאחר מכן נעלם בעולמו. "כל השנים סיפרתי לאמא שהוא חי בברוקלין, שיש לו משפחה. המצאתי לו סיפור חיים. סיפרתי לאמא שהוא מנגן באירועים. אפילו כתבתי מכתבים בשמו ודאגתי שישלחו לה אותם מארצות הברית.
"פעם חברה אמרה לאמא שאם היה לנו בבית אפילו טיפ טיפה אלוהים, אחי לא היה מרגיש צורך למרוד ולא היה מחפש אבא אחר", היא אומרת. אבל תשובות לשאלות הגדולות – מה גרם לאחיה להינתק? למה היא עצמה דחתה שוב ושוב את החיפוש אחריו? - אין לה. בספרה, הגיבורה אומרת לאמה הקשישה "אני לא מצטערת על כלום, רק על דבר אחד, שלא אמרתי לך אז, כשעוד היה לך כוח, לכי, חפשי את הבן שלך". התשובה של האם קורעת לב: "לא הלכתי אחריו כי לא מפריעים לבנאדם שבורח בשביל להציל את עצמו".
לא הצלחת למצוא את אחיך בישראל?
"מדי כמה חודשים ביררתי במשרד הפנים איפה הוא, ונסעתי כדי לראות שהוא עדיין חי. אני מודה שחששתי למצוא אותו, חששתי מהחזרה שלו לחיים שלנו, כי הוא היה כל כך שונה. אני לא מרגישה אשמה במותו, אבל לא יכולה שלא לחשוב שאם הייתי מתעקשת ועוזרת לו, הוא יכול היה להמשיך לחיות. בדירת החדר שבה חי מצאנו יומנים שבהם הוא כתב את סיפור חייו. לפעמים אני חושבת שבמקום שהשואה מרחפת מילדות, כבר רגילים לחיות עם נוכחים נפקדים. עכשיו רובצת עליי תחושת החמצה גדולה. הפסדתי אותו. לא הספקתי להגיד לו כמה חשבתי עליו. אחי הגדול חנוך ואני דאגנו לו לקבורה. אמי מתגעגעת אליו, ויכול להיות שלפני מותה אגיד לה שהיא תפגוש אותו".
לא לצער את ההורים
"התנ"ך של אמא", רב המכר של הורביץ ("ידיעות ספרים"), הביא לחייה עוד הפתעות: קשרים שחודשו, קרובי משפחה שלא ידעה על קיומם. אולי זה לא מפתיע, כי הספר כתוב כמו ציור - לא רק של משפחה אחת, אלא של דור. דור הילדים של ניצולי שואה שהגיעו ארצה, הקימו משפחות, נאחזו בשרידי התרבות שממנה באו וניסו לגונן על ילדיהם בכל דרך, גם אם לשם כך נאלצו להכותם - גופנית ונפשית.
הורביץ, 59, גדלה ממש כך, בשיכוני הרכבת בחולון. בת לאב ניצול שואה שגדל במשפחה דתית, "אבל אלוהים שלו נשאר שם, במקום שבו הוריו ואחיו נרצחו", ולאם שגדלה ברוסיה. הבית היה ספוג בתרבות אירופאית,
וורדה הקטנה התמכרה למוזיקה, ניגנה שופן והאזינה לאופרות. בגיל צעיר הבינה שהיא נושאת על כתפיה את החובה לא לצער את הוריה, וגם לגונן על אחיה מפניהם ומפני שאר העולם. שתי המטלות האלה, מתברר, עיצבו את האישה שגדלה להיות: זו שלימים חששה להודות אפילו בפני עצמה שהיא רוצה להתגרש, זו שכללי היסוד של החיים, הלוא הם התנ"ך של אמא, שהעניק לרומן הביכורים שלה את שמו, הנחו אותה עד ליום שבו הבינה שהיא מסוגלת לסלול לעצמה דרכים עצמאיות.
ורדה איננה נעמי, גיבורת הספר. היא מבוגרת ממנה (נעמי בת 40 וקצת) ומנוסה הרבה יותר. היא הכירה את מי שלימים היה בעלה, כשהייתה בת 17, ונישאה בגיל 21. היא גידלה שתי בנות (עמית, בת 35, מהנדסת תעשייה וניהול, וגל, בת 30, בימאית תיאטרון), והתגרשה בגיל 45. "הוא איש מדהים, אבל אלה היו נישואי בוסר", היא מודה. "נישואים שנועדו לאפשר לי לברוח מהבית וגם למלא את ייעודי – שאז חשבתי שהוא להינשא וללדת ילדים, כמובן".
לחצו עלייך להתחתן מוקדם?
"לא, אבל שידרו לי שתפקידי להקים עבורם משפחה חדשה. שמלת הכלה שלי הייתה דגל ניצחון על הנאצים".
ההחלטה להתגרש לא הייתה פשוטה, אבל הורביץ רואה בה חלק מהמסע שלה לגילוי האמת על חייה. חשיפת הצרכים האמיתיים שלה, ובראשם הצורך העמוק באהבה ובהתרגשות. חלפו שנים ארוכות עד שהעזה להודות שחיי נישואיה הבטוחים והמרופדים הם לא מה שהיא מחפשת. היא לא רצתה, לדבריה, "להיות כמו הזוגות האלה שכאילו עושים חיים משוגעים, אבל בעיניים רואים להם את החלודה". כשרק הכירו, "הוא העניק לי ביטחון, האמין ביצירתיות שלי, פתח לי עולמות שלא הכרתי, הכיר לי את 'הביטלס', 'הסטונס', 'פינק פלויד'. בגיל 17, בדירה שכורה ביפו, הרגשתי מלכת ההיפיות, עם פרחים בשיער ותחושה של חיים חדשים. אלה היו חיים שהוכתבו לי, כמו התווים של המוזיקה שניגנתי, מוזיקה שמישהו אחר כתב".
חפירה פנימית אינסופית
היום יש לה שתי נכדות ועוד אחת בדרך, וכבר עשור היא חולקת את חייה עם אורי שידורסקי, במאי ומרצה לקולנוע. מהתוכנית המקורית להיות פסנתרנית כוכבת, שהוחלפה בתוכנית להיות מורה לפסנתר והסתכמה בלימודי חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים – היא התגלגלה לעיתונות, ויותר מ-20 שנה כתבה ב"ידיעות אחרונות" וב"לאשה" ראיונות אישיים שפרשו סיפורי חיים קשים, ולדבריה – כל אחד מהם טלטל אותה והשאיר חותם בנפשה. עד שהבינה שהיא רוצה לספר גם את הסיפור שלה.
הספר, שנולד בעקבות ההבנה הזו, חושף סיפורים שהקפידה לשמור בסוד. אחד מהם הוא תקיפה מינית שחוותה בגיל שמונה, במקלט הבית שבו התגוררה. "זה היה איש מקצוע שעבר אצלנו עם אבא שלי. הוא ניסה
לתקוף אותי. ברחתי, אבל לא סיפרתי לאיש. במיוחד לא לאמא. גוננתי עליה. פחדתי לעורר מהומה. פחדתי שאבא יהרוג אותו. שנים סחבתי את הסוד ואת האשמה על שירדתי למקלט, את הריח שנדף ממנו, את הנשיפות שלו על השיער שלי'".
בספר כתבת שלנשים תמיד יש סודות.
"כשהתגרשתי אמרתי לעצמי שסוף סוף נגמרו הלחישות. איזה נגמרו ואיזה נעליים. כשהתאהבתי שוב, חששתי שיידעו, שייפגעו. רוזה שפיגל אומרת לנעמי שאישה בלי סוד היא כמו חג בלי וודקה, ולא סתם – אנחנו ילדות שמסתירות מההורים, נשים שמסתירות מבעלים, קשישות שמסתירות מהילדים המבוגרים".
את תהליך הכתיבה היא מתארת כחפירה פנימית אינסופית, הספר שלה חורך ופוצע ומצחיק ומרענן, ואני מוצאת בו את עצמי, למרות שגדלתי בזמן ובמקום אחר לגמרי. הורביץ, שמעלה מופע בעקבות הספר, כבר כותבת בראשה את הרומן הבא.
את כותבת רומן וכוללת בו הרבה נקודות השקה עם חייך. לא חששת שאנשים ייפגעו?
"לכל דבר יש מחיר, אבל אין מחיר ליושר ולדמיון, ובלי שני אלה - אני מתה".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה "
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
