תרגיל חדשני לשיפור זיכרון של הורים: להעביר אחריות לילדים

חודש אפריל מבשר אצלנו את פתיחת חגיגות ההולדת המשפחתיות. מסיבה לא ברורה (קוסמית?) מעכשיו ועד אוגוסט, רוב בני המשפחה - הגרעינית והמורחבת - חוגגים. שמייח פה.

לאורך השנים השתנה אופי החגיגות, ממסיבת יומולדת קטנה למשפחה הקרובה, דרך חגיגה עם כל ילדי הגן וכלה בשמחה עם חברים טובים. לשמחתי, בשנים האחרונות, הילדים שלי 'בוחרים בפינצטה' את החברים שהם רוצים להזמין ליום ההולדת שלהם. בנוסף, הם עמלים על תכנון האירוע כחודשיים מראש, מכינים רשימות, מוסיפים, מוחקים ובאופן כללי שותפים פעילים בהכנות ובהוצאה לפועל של החגיגה. הם מתאימים את הפעילות למספר החברים שבחרו ומתלבטים עד הרגע האחרון האם לחלק לקבוצות או לשחק במעגל שבטי אחד גדול.

והשנה, בעודנו ממתינים לכולם, התברר שמתן לא יגיע כי אמא שלו נסעה לכמה ימים ואבא שלו שכח. פשוט שכח. קורה לכולם. האווירה מסביב היתה כל כך עליזה ושמחה, כך שהאכזבה היתה רגעית ותוך כמה דקות כולם שקעו במשחקים ובהשתטות.

תחילת החגיגות החודשיות, במסגרת המשפחתית(באדיבות רינת לפידות )

פעולה בשלושה שלבים? גדול עלי

לאחר כמה ימים, כשאבא של מתן התקשר להתנצל, הוא אמר שכל-כך התבאס שאפילו לא סיפר על זה למתן כדי לא לאכזב גם אותו. בעקבות השיחה חשבתי, האם בתוך כל העומס והניהול של שגרת החיים הכוללת שלושה ילדים, שני הורים, ארבע משרות ועוד אי אלו זוטות וגדולות - האם זה יכול לקרות גם לי? האם יכול להיות שאשכח יום הולדת אליו הוזמן אחד הילדים? ברור שזה יכול לקרות לי.

כידוע, הזיכרון הוא כלי קיבול מוגבל שהפעלתו דורשת שלושה שלבים - קליטה, אחסון ושליפה. שלושה שלבים זה באמת מוגזם. בתקופות כאלו, אני צולחת בקושי משימות בעלות שלב אחד. אז שלושה? לא תודה. יחד עם זאת, הבנתי דבר נוסף. הבנתי שמתן לא ידע שהוא מוזמן ליום ההולדת ולכן כל משימת הזיכרון נפלה על הוריו. אמא שלו בחו"ל ולכן אבא שלו סחב את כל שלושת השלבים על הכתפיים. אני מנחשת שהיו לו שלושה שלבים גם באתרים אחרים בחיים, אז הסיכוי שיום הולדת תשע בשישי בצהרים אי שם בחוף הכרמל תזכה לתפוס מקום של כבוד במחלקת הזיכרון, קטן עד לא קיים. אם מתן היה יודע גם הוא שבשישי הוא מוזמן ליום הולדת - היינו מכפילים את מספר האנשים שחולקים את משימת הזיכרון וכך היה עולה הסיכוי לצלוח יחד את כל שלושת השלבים.

מאז ומתמיד היו שיטות לשיפור ואימון הזיכרון. מתברר שהחשש מחוסר אימון של מנגנוני הזיכרון, היה קיים כבר בעת העתיקה. ניתן להניח שבתקופה ההיא, הסיבה היתה נעוצה במיעוט האמצעים לרישום ותיוק. יחד עם זאת, מצאתי ציטוט של אפלטון שחרד מפני הטכנולוגיה המתקדמת בקצב מסחרר, שתשנה את כל אורחות החיים:

"התגלית הזאת שלך תגרום לשכחה בנשמות הלומדים, מכיוון שהם לא ישתמשו בזיכרון שלהם. הם ישימו את אמונם בתווים החיצוניים הכתובים ולא יזכרו בעצמם. התגלית המיוחדת שגילית אינה אמצעי לזיכרון, אלא להיזכרות, ואתה תספק לתלמידיך לא אמת, אלא הדמיה של אמת; הם יהיו מאזינים של הרבה דברים והם לא ילמדו דבר; הם יציגו את עצמם כידענים, אולם בדרך כלל לא ידעו דבר; הם יהיו חברה טרחנית, בעלי תדמית של חוכמה, ללא המציאות שלה" (פיידרוס, כתבי אפלטון).

ניחשתם ממה הוא חרד? מהמצאת האותיות. כן, כן. הציטוט הזה, מלבד האישוש שלו לעובדה שכל דור מביט בזלזול על "הצעירים האלו והשטויות שלהם", מלמד על כך שגם כאשר האותיות נכנסו כבר לשימוש בתור מייצגות של צלילים, עדיין נמצאו סיבות לדאגה, הנוגעות ליכולת של המין האנושי לזכור. גם אפלטון חשש שמתן לא יגיע ליום ההולדת בסופו של דבר.

עניין של שליטה

אז הנה, אני נותנת לכם במתנה - טיפ שלא מצאתי באף אחד מהמאמרים העוסקים בשיפור הזיכרון. העבירו את המשימה למישהו אחר. הוא יזכור במקומכם ואתם יכולים ללכת לנוח. אפילו אפלטון יכול להיות מרוצה מהסידור הזה. אתם אמורים לתקשר עם אדם אחר ולא לסמוך על אותיות שכל מטרתן בחיים היא להשחית את הנוער.

עכשיו ברצינות, הרעיון לפיו כדאי לשתף את הילדים באירועים מתוכננים, לא קשור רק לזיכרון, למרות שהוא בהחלט יכול לסייע. הרעיון הוא להפוך אותם לשותפים. לשותפות הזו יש שני תפקידים מרכזיים: תחושת שליטה ואימון באחריות.

בואו נדבר רגע על שליטה. ברוב המשפחות, במרבית המקרים ובחלק ניכר מהזמן, לילדים יש מעט מאוד שליטה על החיים שלהם. אנחנו ההורים החלטנו איפה נגור ועם מי, באיזו מסגרת הם ילמדו, כמה אחים או אחיות יהיו בבית, מה אוכלים ומה לא אוכלים אצלנו, איפה חוגגים את ליל הסדר, כמה שעות ביום נבלה בבית וכמה בעבודה ועוד ועוד. הילדים משתלבים באורח החיים שלנו, לומדים אותו, מסתגלים אליו ומקבלים אותו - מי יותר מי פחות - בתהליך שהסוציולוגים אוהבים לכנות: חִיבְרוּת. זאת אומרת, הפיכה לאדם מתפקד בחברה על פי הכללים והנורמות הנהוגות בה.

תהליך החיברות אכן חשוב להתפתחות של הפרטים ושל החברה, אולם חשוב לא פחות ואולי אף יותר שכל אדם ירגיש שיש לו שליטה ממשית על חייו. שליטה זו מעניקה לו תחושת אחריות, כיוון שאדם שחייו לא תלויים בו, לא אחראי למעשיו, "דברים קורים לו". מי שבוחר בצורה מודעת את המעשים אותם הוא עושה או לא עושה, יכול להיות אחראי לכל תוצאה שתתקבל. זה רעיון מעט מורכב, כיוון שהוא כולל פרטים רבים. כדי לפשט אותו, אני רוצה שנתמקד בהענקת שליטה לילדים על כל אותם אירועים בחיים שהם יכולים לבחור אם ללכת אליהם או לא.

התסריט הוא כזה: מתקבל SMS או מה שמקובל יותר בימים אלו, נפתחת קבוצה "יום הולדת 8 ליואב". מה עושים?

1. בודקים את התאריך מבחינת אירועים משפחתיים, נסיעות וכו'.
2. שואלים את הילדים האם הם רוצים ללכת. משאירים בצד את כל מחשבות ה"לא נעים לא ללכת" או "אין סיכוי שנגיע לאירוע הזה" ומתלבטים יחד עם הילדים. נספר להם מה מתוכנן, איפה זה מתקיים, מי אמור להיות, באיזה יום ובאיזו שעה ונבדוק איתם. אם הם לא מעוניינים ללכת - זו הזדמנות מצוינת לשאול למה, להבין מה במפגש מרתיע אותם. אפשר ללמוד הרבה על מערכות היחסים בגן/בבית הספר מהתשובה שלהם.
3. אם החלטנו ללכת, נרשום יחד עם הילדים את האירוע בלוח השנה המשפחתי או בלוח שנה אישי שנכין לחדר שלהם.
4. באופן כללי, כדאי לדבר עם הילדים בתחילת השבוע על מה מתוכנן לקרות השבוע וגם, בבוקר לפני היציאה לבית הספר/גן להזכיר - היום יש חוג / נוסעים לסבתא / תמר באה אלינו וכו'.
   

מחקרים בתחום החינוך מלמדים שכאשר התלמידים יודעים מה צפוי להם בשיעור, מתרחשים שני דברים: הלמידה יעילה יותר וכמות ההפרעות במהלך השיעור יורדת. באותו האופן, כאשר הילדים שלכם ידעו מה צפוי להם, החוויות שלהם יהיו משמעותיות יותר והימים יזרמו בצורה חלקה יותר.

אני שומעת את כל אבירי הספונטניות נזעקים "ואם ביום שלישי לא יבוא לי". אז לא יבוא. נתמודד עם זה כשזה יקרה. בינתיים, נבנה מערכת תמיכה בטוחה. היא תקל גם על התמודדות עם בלתי צפוי. באחריות.

שיהיו ימים מלאים בשמחות וזיכרונות טובים.

אה ויש גם מתכון

יש ירק אחד שיצא לו שם לא משהו בקרב ילדים, אבל מה? מתברר שהוא מלא בנוגדי חמצון ובויטמין E, שמסייעים בשיפור הזכרון. שמו בישראל - ברוקולי.

לביבות ברוקולי

שגם יסייעו לנו לזיכרון וגם יאכלו ע"י הילדים. באחריות!

מה צריך?

• ראש ברוקולי יפה.
• בצל קטן.
• ביצה רגילה.
• 1/2 כוס קמח תירס גס (יש בכל סופר).
• 1-2 כפות שמן זית.
• שן שום.
• כפית גדושה מלח.
  

איך מכינים?

1. מבשלים את הברוקולי במים רותחים עד שמתרכך.
2. מערבבים את כל החומרים במעבד מזון, עד שנוצרת עיסה אחידה פחות או יותר.
3. מגללים לכדורים, טובלים בעוד קצת קמח תירס ואופים חצי שעה ב-200 מעלות. אחרי 15 דקות, אפשר להוציא -להפוך ולהחזיר.
   

בתיאבון!