בקיץ שעבר הציגה מעצבת האביזרים סחר אבו סייף, בת 32 ואם לשלושה מרמלה, את פרויקט הגמר שלה בקורס הדו-שנתי לנעליים בבית הספר הגילדה: מגפוני עור שחורים עם רצועה רחבה בהדפס זהב המדמה את דוגמת הכאפייה הערבית. "רציתי להפנות זרקור לתרבות הערבית שלא מקבלת יותר מדי בולטות", היא אומרת בראיון ראשון עם צאת קולקציית הביכורים שלה תחת שם המותג סוטרא (מערבית: כיסוי), שתוצג ביריד הנעליים שופוני בסוף השבוע הקרוב. לדברי המארגנים ובעלת הגילדה נינה רוזין, אבו סייף היא מעצבת האביזרים הערבייה הראשונה בישראל שבוחרת להבליט בעבודתה אלמנטים ערביים כמו הכאפייה והערבסקות. "אמרתי לעצמי: 'יאללה, אני הולכת לדפוק כאן ערבית'", היא אומרת בחיוך שקט, שבמציאות המתוחה בישראל אינו מובן מאליו.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
קולקציית הביכורים של אבו סייף כוללת שלושה דגמי נעליים ותיק אחד, כולם עשויים עורות בקר ועיזים. בעבודתה היא מבקשת לשלב בין אסתטיקה מינימליסטית לאסתטיקה ערבית, כפי שמדגימים בבירור תיק מלבני (600 שקל) וזוג מגפונים שטוחים (750 שקל) מהקולקציה החדשה: הקווים נקיים וגיאומטריים, אך האלמנט העיצובי הבולט הוא חיתוך לייזר בדוגמת ערבסק ערבי. בדגם נוסף של נעלי סירה עם עקב מלבני שטוח ורצועת קשירה בקרסוליים (680 שקל), ציירה אבו סייף על גפת הנעליים קליגרפיה ערבית ללא משמעות. כשהיא נשאלת על ההשראה שלה, מפנה אבו סייף לבלוגרית הכוויתית-אמריקאית אסיא עאקף, אייקון אופנה בעולם הערבי עם 1.6 מיליון עוקבים באינסטגרם. "עאקף מביאה את המסורת הערבית ומתרגמת אותה לעיצוב מודרני, על אף שהיא נתקלת בהתנגדות מהבית", היא מסבירה.
כבת למשפחה ערבית מוסלמית מרמלה, אבו סייף זוכה דווקא לתמיכה גדולה מהחברה הערבית, ממשפחתה ומבעלה ג'מיל, בעל עסק להובלות. היא מספרת כי לתיבת הדואר שלה בפייסבוק מגיעים מכתבי תמיכה מנשים ערביות שרואות בה שגרירה של תחום העיצוב במגזר. בשונה ממעצבים ערבים מוערכים כמו מעצב שמלות הכלה והערב כמיל שאהין מחיפה, או נעים קאסם מטירה – אבו סייף היא גם אישה וגם מוסלמית, הפועלת, לדבריה, על פי דקדוקי האסלאם ולא מתביישת לומר זאת בגאווה. בעורות חזיר, למשל, היא לא נוגעת, בניגוד ללא מעט מעצבי נעליים ותיקים מקומיים, אלא מקפידה על דגמי "חלאל" כשרים. "יש הרבה אנשים מוכשרים במגזר שצריכים את התמיכה וה'פוש' כדי להצליח. אני מאמינה שזה יקרה בקרוב. אינשאללה".
בגלויה שהכינה אבו סייף במיוחד למכירה הראשונה שלה, היא הצטלמה כשגופה וחצי מפניה מכוסים בבד שחור, בעוד החצי השני של פניה חשוף ועינה מישירה מבט למצלמה. כאישה המגדירה את עצמה כמוסלמית דתייה, אבו סייף מנהלת דיאלוג פנימי וחיצוני עם כיסוי הראש המוסלמי – החיג'אב. "אני מאוד רוצה לעטות חיג'אב והיום הזה לא היה רחוק ממני לפני תקופה. אבל כרגע זה קצת כבד לי, אז אני אומרת 'אינשאללה'", היא אומרת בקולה השקט, על גבול הלחישה. "אני מאמינה שכיסוי חיצוני זה לא הכול. אתה צריך להיות טהור מבפנים, ולדעת לזהות בין חלאל (כל מה שמותר) לחראם (כל מה שאסור). אני מכבדת נשים ששמות כיסוי, אבל אני יכולה להיות נשית וצנועה גם בלי כיסוי. אני לובשת שמלות בסגנון יפני-מינימליסטי, לא צמוד לגוף, צנוע ומודרני. סוטרא הוא בדיוק הקשר בין שתי התרבויות (היפנית והערבית): מינימליסטי, מכוסה, צנוע, ועם זאת בעל מסורת".
לעיצוב נעליים פנתה לפני שנתיים וחצי, אחרי שנולדו לה תאומים (בן ובת, כעת בני שלוש. בתה הבכורה בת שמונה). היא נרשמה לקורס דו-שנתי בבית הספר הגילדה, שם, לדבריה, הגיעה להגשמה עצמית. בעתיד היא רוצה לפתוח חנויות בדובאי, עמאן ותל אביב. "במדינה ההומוגנית שלנו, סחר התעקשה לעסוק בזיכרונות ובנושאים מהבית", אומרת נינה רוזין מהגילדה. "הייחוד שלה הוא היכולת להתכתב עם עיצוב עכשווי ולשלב בו את הזהות האישית שלה".
איך, לדעתך, יתקבלו העיצובים שלה על ידי הקהל הישראלי?
"היא מתאימה מאוד לקהל הישראלי, גם באסתטיקה שלה וגם בפונקציונאליות שהיא מציעה. סחר גם התעקשה להציג דגמים של עקבים נמוכים, כי היא מאמינה שנשיות לא בהכרח שווה לאישה על נעלי עקב. אני מאחלת לה שיקבלו אותה בזרועות פתוחות. אנחנו חיים במזרח התיכון וההיסטוריה של שני העמים שזורה זו בזו. צריך עוד כמוה".
כשנשאלת אבו סייף האם היא חושבת על המפגש של הלקוחה היהודייה עם העולם הערבי שהיא מציגה בעיצוביה, היא עונה: "כשעבדתי על הקולקציה, שאלתי את נינה אם היא רואה אישה יהודייה קונה את העיצובים שלי, והיא הרגיעה אותי ואמרה שכדאי לנסות. אני עומדת מאחורי כל דגם בקולקציה. זאת האמנות שלי. אבל האמת שאני חוששת ויש לי רגשות מעורבים. אני מאמינה שיהיה קהל שהדגמים ייראו לו יפים, נוחים ומעניינים. מצד שני, יהיו כאלו שלא ירצו לרכוש נעליים עם כיתוב בערבית. אני הולכת בין הטיפות: רוצה להיות הכי נגישה לקהל וגם הכי קרובה לאמת שלי".
