"זה קרה כשהייתי חיילת. יצאתי לדייט עם מישהו שהכרתי דרך האינטרנט. בסוף הפגישה הוא שאל אם אני רוצה לעלות אליו הביתה לקפה. אמרתי, 'קפה רגיל, נכון? לא משהו מעבר'. סיפרתי שאני אוהבת חתולים, הוא אמר שיש לו חתול, ואני חשבתי שמי שיש לו חתול חייב להיות אדם טוב. כשנכנסנו לחדר שלו הכל התהפך בשנייה. הוא כפה את עצמו עליי. בכיתי, ביקשתי שיפסיק, והוא אמר, 'תבכי, זה טוב, את אוהבת לשחק באונס'".
"ניסיתי להתנגד, דחפתי כל כך חזק עד שרעדו לי הידיים, והוא אנס אותי פעם אחר פעם. כשזה נגמר התלבשתי לאט. אמרתי לעצמי, 'זה לא קרה', ואז הוא שוב הפשיט אותי. הפעם ביצע בי מעשה סדום. הלכתי הביתה חבולה ונסערת. אני לא זוכרת איך הצלחתי לישון".
"למחרת, בצבא, ביקשתי לראות קב"ן. דחו אותי לאחרי החגים. סיפרתי לידיד שלי והוא אמר: 'את מבינה שנאנסת?' התחלתי לצחוק, אמרתי: 'איזו מילה קשה, מה פתאום אונס, מה קרה לך?' הלכתי לחדר מיון, עשו לי בדיקות מביכות, צילמו את החבלות והודיעו לאמא. התפרקתי, חששתי להעמיס את זה עליה".
"כעבור כמה ימים הלכתי להתלונן במשטרה. חוויה מאוד לא נעימה. השוטרת התייחסה אליי כאילו אני אנסתי אותו, לא האמינה לכלום. בסוף התיק נסגר. הצלחתי לסיים שירות מלא למרות שבתחושה שלי הצבא לא היה שם עבורי. לא ניסה לעזור, הקשה, לא ידע איך להכיל את המקרה שלי. פסיכיאטר נתן לי הרבה כדורי הרגעה שבלעדיהם לא יכולתי לתפקד. הלכתי לפסיכולוגית, אבל הפסקתי כי זה היה יקר מדי. המשכתי הלאה".
"כשהייתי בת 25 הכרתי מישהו דרך העבודה והתחלנו לצאת. שיתפתי אותו באונס שחוויתי, והוא היה קשוב ואמפתי. בשלב מסוים קרובת משפחתו נסעה לנופש וביקשה שאשמור לה על הבית. הוא הגיע לשם כשהייתי עם חברה וכנראה שם לנו משהו במשקה. שתינו קצת ופתאום שתינו כמעט נרדמנו. הוא גרר אותי לחדר השינה, לא הייתי מאופסת, לא הבנתי מה קורה. פתאום הוא היה מעליי, וביקשתי שיפסיק, בקושי יכולתי לדבר".
"אחרי שהוא גמר כנראה נרדמתי והוא הלך. אמרתי לחברה: 'אני חושבת שקרה שוב מה שקרה לי פעם'. כשהיא שאלה מה הוא עשה, אמרתי, 'אני לא יודעת, עזבי, נפרדנו. בואי נשכח'. עברו חודשיים וגיליתי שאני בהיריון. זו הייתה מכה רצינית. הרגשתי שלקחו לי הכל, שאני הולכת למות. כמה אפשר להתמודד?"
"האשמתי את עצמי. למה זה קרה לי עוד פעם? פחדתי שעכשיו אני אצטרך שוב לעבור את הכל מההתחלה. הייתה לי תחושה איומה של כישלון. סיפרתי לאמא והיא נשברה. הפעם בחרתי לא להתלונן, עברתי הפלה ושוב המשכתי הלאה לכאורה. תמיד אהבתי לצלם, וכשקנו לי מצלמה הפכתי את הצילום למקצוע, יש בזה אלמנט של תרפיה.
"הפצע עדיין מדמם. תמיד משננים לקורבנות שהם לא אשמים, אבל האשמה עדיין רובצת לי על הכתפיים, במיוחד כי זה קרה פעמיים. מה עשיתי לא בסדר? היום אני סובלת מלחץ תוך־גולגולתי שגורם לכאבי ראש אדירים. יש ימים שלמים שאני לא יכולה לקום מהמיטה".
"לפני כמה שבועות החלטתי לחשוף בפייסבוק את האונס הראשון. את האונס השני אני חושפת פה בפעם הראשונה. אני נחשפת כדי להציל בנות אחרות. בלי אמא שלי הייתי מתאבדת. אף פעם לא רציתי להיות 'מאיה, הבחורה שנאנסה', אבל חשוב שיידעו שאם מישהו עושה לך משהו רע, את לא צריכה לשתוק. בדרך כלל מי שנאנסת הופכת שחורה־אפורה בתוך תוכה. אני אומרת, בואו נדליק זרקור, שיראו, שיידעו. אני לא רוצה להתחבא, אני לא מ' שנאנסה, אני מאיה, הנה אני".
