"זה קרה ביום שישי, בדרך חזרה מבית הספר. הייתי בת 17, תלמידת תיכון דתייה ומבוישת. חברה שלי ואני הלכנו לכיוון האוטובוס. החברה החליטה לעצור טרמפ. התיישבתי מאחור. היום אני מבינה שמרגע שהוא שהבחין שאני נכה שמתנהלת עם קביים, הוא החליט להלעיט אותי בסיפורים. הוא אמר שבתו לוקה בתסמונת דאון ושאשתו חולת סרטן, והוסיף שכל הכבוד לי שלמרות המגבלה שלי אני מצליחה להסתדר".
"מעולם לא חינכו אותי לרחמים עצמיים ולכן לא הבנתי מה הוא מנסה להגיד לי בזה. לא הבנתי למה הוא מרגיש מסכן, כי אני מעולם לא הרגשתי מסכנה. אני זוכרת שאמרתי לו: 'נו, בסדר, בקטנה', והוא אמר 'אם את צריכה עזרה כספית, אני תמיד אהיה פה בשבילך'. את החברה שלי הוא הוריד בכניסה לעיר, ואמר שאותי הוא יכול להוריד קרוב יותר לאוטובוס. הוא נראה לי בן אדם טוב, אז אמרתי לעצמי - בסדר, מה אכפת לי. הוא נסע לחניון של התחנה המרכזית במקום שבו האוטובוסים חונים. אין שם אף אחד חוץ משומר רדום. ואז הוא עצר את הרכב, ואמר כמה שאני מקסימה ועבר אחורה לשבת לידי".
"זה נראה קצת מוזר, אבל עוד לא קלטתי מה הולך פה. הוא התחיל לשלוח ידיים, נגע לי בשיער ועבר לאיברים אינטימיים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איך לאכול את זה. אני זוכרת את כפתור הנעילה של הדלת. הסתכלתי לראות אם הדלתות לא נעולות, ואמרתי לעצמי בראש - תפתחי את הדלת ותברחי. אבל לא הצלחתי לזוז. הוא המשיך בשלו, הריח לי את הצוואר, הצמיד את השפתיים שלו לשלי. הרגשתי את הזיפים שלו. הוא תפס אותי בכוח והחזיק בירך שלי ובזרוע".
"אמרתי לו שאני חייבת להספיק לאוטובוס, ופחדתי כל כך שהוא ירביץ לי, התפללתי שלא יעשה לי כלום. אמרתי לעצמי בראש שאני צריכה ללמוד לסתום. הוא לא הקשיב למה שאמרתי והמשיך. בשלב מסוים פתחתי את הדלת, תפקדתי כמו רובוט, הלכתי עם הקביים כמה שיותר מהר, וכל הזמן הסתכלתי אחורה לראות שהוא לא הולך אחריי, ואז שמעתי צפירות מאחור. ראיתי שהוא צופר והמשכתי הלאה".
"כל הדרך הביתה הסתכלתי לראות שאף אחד לא עוקב אחריי, הייתי מבועתת. הגעתי הביתה, נכנסתי לחדר של אמא והתחלתי לבכות. סיפרתי לה בלי להיכנס לפרטים, התביישתי נורא, פחדתי שתכעס שנסעתי בטרמפ, אבל אמא חיבקה אותי חזק".
"במשך תקופה ארוכה מאוד לאחר המקרה לא יכולתי שמישהו ייגע בי, אפילו חברה או מכר קרוב. בהמשך לא יכולתי לצאת עם אף גבר שהיו לו זיפים. הייתי נכנסת לפאניקה מאנשים שהיו דומים לו. עד היום לפעמים הכל חוזר אליי בפלאשים, ורועדות לי הרגליים. מעולם לא עברתי טיפול כמו שצריך".
"עד עכשיו עוד לא נחשפתי ממש. כתבתי אמנם פוסט מעורפל בפייסבוק, משהו שהוא מספיק ברור כדי שיבינו שקרה לי משהו, אבל לא לפרטי פרטים. היום אני כבר יודעת - אף אחת לא צריכה להתבייש. מי שצריך להתבייש הוא התוקף עצמו. אסור לשמור דברים בבטן. כשאתה מרשה לעצמך להוציא החוצה זה עוזר להחלים. ככל שאני משתפת, אני מתחזקת ומקבלת אמפתיה מהסובבים. חשוב לי שאנשים יבינו שמה שקרה לי יכול לקרות לכל אחת".
