מה חשבתי לעצמי כשהתאהבתי בגבר שיש לו כבר ילדה?

לא מבינה למה הייתי צריכה את זה. למה נכנסתי למערכת יחסים כזאת? המשפט הזה חוזר לא פעם בשיחות שאני מקיימת עם נשים הנמצאות במערכת יחסים עם בני זוג שיש להם ילדים מנישואים קודמים. לרגע אני מזדהה. לא תכונה רצויה אצל מישהי שתפקידה לשמור על האזנה אמפטית כיועצת בתוך חדרי טיפולים. אבל מה לעשות, גם אני הייתי שם ולקח לי הרבה שנים להבין את התשובה לשאלה הזו. יש איזו אחוות אימהות לא ביולוגיות (סליחה על פרשנות המושג הלא פוליטקלי קורקט - 'חורגות') שמודעות לתלאות התפקיד ולכן, כשאנחנו מזהות את זה, אנחנו מתפרקות, יודעות שכאן אפשר להגיד הכל. כן, גם להגיד שמדובר בסטטוס כל כך מעייף ולא מתגמל עד שלעתים אנחנו תוהות מה חשבנו לעצמנו כשנכנסנו אליו.

אחרי וותק של שנים בתפקיד יש לי בשורה לעולם - היתרונות שגיליתי בלהיות אמא "חורגת" (אופס, עוד פעם יצא לי... או שאולי במקום לשנות את השם נשנה את התדמית?) הם אלו:

ביטחון בהורות

אחד הדברים הבסיסיים שבאים עם משפחה מהמוכן זו העובדה שבן זוגך בעל נסיון מעשי בתחום. מהרגע הראשון הוא החזיק בביטחון את בתנו המשותפת, החליף, רחץ, הלביש, תיפעל והיחיד שבאמת הצליח להרגיע לה את הגזים. הוא פשוט כבר היה "מוכשר לתפקיד" ואחרי שלב הניסוי והטעייה המעייף.

למדתי לשחרר

אני מודה שבזכות בתו של בן זוגי התחלתי את האמהות בלשחרר שליטה. למרות הקשיים והרגשות המעורבים שהרגשתי בנוכחותה, היה לי חשוב שהיא תרגיש חלק. כנראה בכל זאת לא הייתי כזאת "רעה" כמו שחשבתי. זה התחיל עוד מבחירת השם לתינוקת שאת הזכות עליו נתנו לה והמשיך לעצות ופרשנויות שהיא נתנה לצרכיה. היא התגאתה בה מול חבריה שפקדו את ביתנו בתכיפות, כך שגם האובססיה לסביבה סטרילית או שקטה לא היתה חלק מגידול ילדה ראשונה.

הכנה טובה לצפוי בגידול ילדיי הביולוגיים

היתה לי אפשרות להסתכל מקרוב על שלבי התפתחותה והתבגרותה של ילדה שהיא לא שלי, לדעת פחות או יותר מה מצפה לי ולחשוב עם עצמי איך אני אנהג כאמא. שלא תחשבו שזה כזה פשוט, כי הייתי ממש טובה בבקורת ובכל פעם שבן זוגי אמר "מה את חושבת כשאריאל תגיע לגיל הזה, זה יהיה אחרת?" עניתי בביטחון "בטח". עצה שלי: תהיו יותר צנועות עם התשובה.

גיליתי שלזייף יחסים טובים לא עובד

אצל שלגיה זו היתה המראה ששיקפה לאמה החורגת את כיעורה. אני מודה שאת הקרדיט הזה אני נותנת לאחד מילדיי, שהעיר לי יום אחד על הטון בו אני מדברת לאחותו הגדולה, שבאופן קבוע נשמע לדבריו כועס. נכון ששמעתי את זה לפני כן מבן זוגי, אבל חוץ מעוד הטחות של כעס זה לא קידם כלום. ברגע ששמעתי את זה מילד בן שבע, זה ננעץ בי כמו סכין וודו והבהיר לי שרואים אותי. זה היה רגע מכונן.

פתיחות ונאורות כדרך חיים

עבור ילדי המשפחה אין דבר כזה משפחה שונה.יש משפחה. מהרגע שהבכורה המשותפת שאלה למה אחותה לא מגיעה בסופשבוע הסברנו לה בצורה הכי פשוטה את הסיטואציה וזו היתה גם הזדמנות לדבר על שאר סוגי המשפחות בגן שלה, שהיו מאוד מגוונות, כיאה לגן במרכז תל אביב. לילדים האחרים לא היינו צריכים להסביר. היא כבר עשתה את זה בשבילינו.

הזדמנות לשינוי

הרגע בו הפסקתי לשאול "למה זה לא עובד?" ו"למה נכנסתי לזה?" והבנתי שיותר מציאותי לשאול "מה אני צריכה לעשות כדי שזה יעבוד?". אני לא אכחיש. רציתי לתקן אותה, רציתי לתקן את בן זוגי וזה רק יצר עוד מתח וריחוק. ברגע שהבנתי שזה פחות מציאותי לשאוף שילדה קטנה תשנה את התנהגותה ויותר מציאותי שאני אשנה משהו במצב התודעתי שלי, היה היום בו עליתי על מסלול חדש, מסלול של "ללכת עם" ולא "נגד". אין ילדה שלו וילדים שלנו. יש בבית ארבעה ילדים וכל תכנון, בילוי או מטלה, כוללים את כולם.

פיתחתי קריירה חדשה

ככל שנברתי וחיפשתי תשובות לדילמות שלי, עלו לי עוד שאלות. זה היה בור ללא תחתית. ראיינתי, כתבתי, שאלתי, קראתי ופגשתי מלא נשים נפלאות ומרתקות באותו הסטטוס. משהו שכנראה לא היה קורה אם האביר שלי לא היה מגיע עם ילדונת על הסוס. והדבר היפה הוא שככל שאני צוברת יותר ידע, אני יותר מבינה את הדרך שעשיתי. מעין אוטו-פסיכו-אנאליזה, יש דבר כזה?

ההבנה שדפוסי מחשבה ניתנים לשינוי

אני מודה בצנעה אמיתית לטעויות שעשיתי במהלך הדרך. מודה להן, שעוד לפני שהודיתי בקיומן, הן גרמו לי לנוע בחוסר מנוחה. דווקא ממקום של הבנה ואמפתיה מלאה לאמא הלא ביולוגית שהייתי, אני מעריכה את הדרך ולוקחת קרדיט מלא לעצמי. עם אמון מלא שמנחה אותי שהמפתח לשינוי מתחיל בנו. קלישאתי? אולי, אבל אולי קלישאות הן כאלה בגלל שיש להן הרבה מליצי יושר.